Skip to content

האהבות שמחכות לצד הדרך

8 ביוני 2012

"Robin" - עיצוב עטיפה: סיוון קלדרון

אני יודעת, כבר פוסט שני השבוע, מה קורה פה. אבל לא כל שבוע יש לי יום הולדת (מזל), ואם כבר יש, זו סיבה מספיק טובה לנער את העצלנות ולכתוב.

על תסביך ימי ההולדת שלי חלקכם אולי קראתם בשנה שעברה, והנה, כמה שחשבתי שעבר לי, כבר מאתמול התיישבה לי בבטן כבדות מהורהרת וסירבה לעזוב. משהו בגורליות של היום הזה, בזיכרונות העבר ותקוות העתיד שהוא מעורר, וגם בתחושה שהשנים לא אמורות לחלוף ככה, יש דברים שקרו והם יקרים לי מדי, למה שיעברו ויתרחקו, אני רוצה שהכל יישאר איתי.

ובתוך כל חוסר השקט הזה, אותם שני דיסקים חזרו והתנגנו בחדר שוב ושוב, מתירים לספקות שלי להיאמר בשירים, ולנפש לנוח מעט. ועל שניהם חתום שם אחד: אפרת בן צור.

עד לפני חודשים ספורים, אם הייתם אומרים לי שאני אקדיש פוסט – שלא לומר, פוסט חיובי – לאפרת בן צור, הייתי מציעה לכם להשלים קצת שעות שינה ולחזור אליי מציאותיים יותר. כבר כמה שנים שהיא אצלי מחוץ לתחום, מבלי שאבחן את העניין באמת. אבל זה מה שיפה בחיים האלה, שכל דבר מגיע בזמן הנכון לו, וזה נכון גם לגבי אהבות מוזיקליות. טוב שלא התאמצתי להכיר אותה לעומק בגיל 15 – כששמעתי את שמה לראשונה, כי רוב הסיכויים שאז היא ממש לא הייתה מדברת אליי. ועכשיו, לא רק שהיא מדברת אליי – היא מדברת אותי.

אם להיות כנים, "לא התאמצתי להכיר אותה לעומק" זה אנדרסטייטמנט. יהיה נכון יותר לומר שבגיל 15 לא סבלתי את אפרת בן צור. בעיקר כעסתי עליה בכל מאודי על שהעזה לשבור לאביתר בנאי את הלב, או משהו. אה, והקול הילדותי הזה עשה לי פריחה.

השיר היחידי שלה שהייתי מסוגלת לשמוע הוא "גם הים נסוג", וגם זה רק בזכות העובדה שאביתר שר איתה שם (לאחרונה הוא אפילו חזר לשיר אותו בעצמו בהופעות). והנה, לפני חודשיים ומשהו, במקרה נתקלתי בקישור לשמיעת האלבום החדש שלה, משירי אמילי דיקנסון. ואולי בגלל האנגלית, ואולי בגלל ההפקה הנהדרת, ובטח בעיקר בגלל השנים שעברו והמקום שנפתח בנפש, פתאום הצלחתי להקשיב לה באמת. ואהבתי את מה שאני שומעת.

היא חידה, האישה הזאת. סוף סוף הבנתי את זה. לא קולטים אותה ברגע. צריך להקשיב בסבלנות, לעבד כל פרט, לשים לב – במשמעות המילולית ביותר של הביטוי, ואז כשלרגע תופסים שוב מרחק, התמונה הגדולה נגלית לפתע, והיא מלאת יופי ועומק. וכמו בציורים התלת-מימדיים של פעם, מתקרבים מאד, העיניים מסתחררות לרגע ורק אז מתרחקים קצת ורואים את התמונה. וכשזה קורה, זה ממכר.

את האלבום הזה נטשתי בינתיים, אבל רק כי שני האחרים מתנגנים אצלי בלופים אינסופיים כבר כמה שבועות, מדיחים באופן כמעט בלעדי דיסקים נוספים שקניתי לאחרונה. "צוללת", האלבום הראשון, מיגנט אותי קודם כל עם שיר הנושא היפהפה עד כאב, ואז לאט לאט ובזהירות החדיר את כל שיריו הישר אל הלב שלי, שרק חיכה להם ולא ידע את זה עד כה. "אתמול בלילה" המפרק, "אני אחכה" שכל כך רלוונטי לחיי כרגע, "במו ידי" שמחייה את רחל המשוררת באופן הכי נאמן לנפשה הגועשת. כל כך הרבה יופי יש באלבום הזה, כל כך הרבה כאב, וסערות, ועדינות מכשפת. איפה זה היה עד עכשיו.

האלבום השני עוד מפלס את דרכו אליי בשקט. זו אותה שפה, רק מעט יותר מוארת, אני מעיזה לומר – כמעט אופטימית. הקול הפשוט בלתי הגיוני שלה, ההפקה המוזיקלית המרתקת והמגוונת, המוזיקאים הגאונים שהיא מוקפת בהם (עודד פרח, אסף תלמודי, ברי סחרוף ועוד), הלחנים שתפסו אומץ והשתכללו מאז האלבום הראשון, המילים שהן בדיוק. ככה הוא מדייק לי את הצעדים הבאים. "עוד לא שם, אך בקרוב אהיה".

והאלבום האחרון מחכה בצד בינתיים. אמנם האנגלית עזרה לשבור את המחסום, אבל אני לגמרי מעדיפה את המוזיקאים שלי בעברית. עוד אגיע אליו, המעט ששמעתי מלא קסם. או אולי יותר נכון לומר, במקרה שלה – כישוף. זו התיאוריה האחרונה שלי לגביה: האישה מכשפה. לא במובן הרע חלילה. היא פשוט יודעת לקרוא מחשבות, לטוות מהן חוטים דקים של זעזוע מחייה, ולהשאיר מתנות קטנות בכל מקום בו היא דורכת.

כשאני מנסה להבין מה כל כך מנע ממני לשמוע אותה עד עכשיו, אני חושבת שאולי זו הילדותיות שהיא משדרת, בקול שלה ובכלל. קשה לי עם ילדותיות. אצלי ואצל אחרים. אבל הנה, התחדשויות בנפש – ואהבה מוזיקלית היא התחדשות נפשית לא קטנה – מעידות על התבגרות, על עוד צעד שנצעד קדימה, על הבשלה, על דבר מה נוסף שאני לומדת לקבל, להכיל, ואפילו לאהוב.

למדתי לאהוב את האישה-ילדה הזאת שהיא אפרת בן צור. אם הייתם אומרים לי, לא הייתי מאמינה.
זה ייקח עוד זמן, אבל אני לומדת לאהוב את האישה-ילדה הזאת שהיא אני. ובמקרה הזה אפשר רק להאמין.

"לפעמים כשאני קוטל את עצמי, וזה קורה לעיתים תכופות אני אומר לעצמי תחשוב שאתה הילד שלך, ככה היית קוטל אותו על כל משפט שהוא אומר? על כל טעות שהוא עושה? מה פתאום. היית אוהב אותו ואומר לו: אתה חמוד, אתה יפה, לא נורא בוא נלך נקנה שוקולד, נלך לסרט.
אם אין אני לי מי לי. אני צריך לדאוג שהכי טוב לי, ולסלוח".
                                                                                      (אביתר בנאי, אלא מי)

אז בסופה של עוד שנה בעולם ותחילתה של אחרת, אני מברכת אתכם ואותי שנזכור מדי פעם לסלוח ולהרפות. מקווה שאני לא יוצאת פה איזה מדריכת ניו-אייג' בגרוש, זה ממש לא הקטע שלי, פשוט יש כל כך הרבה כוח בפעולות האלה, דווקא הן שכביכול מביעות חולשה: לסלוח. להרפות. לפעמים זה קשה כמו להחזיק את העיניים פקוחות מול שמש חזקה. אבל לפעמים, דווקא באור החזק הזה, רואים איך ניסים קורים פתאום, אם רק מפנים להם מקום.

וכמתנה ממני, קחו לכם שם אחד, של מוזיקאי או להקה, שאמרתם לעצמכם כבר מזמן שאתם צריכים לשמוע, ותעשו את זה סוף סוף. או אתם יודעים מה, קחו אחד שאמרתם לעצמכם כבר מזמן שלא תשמעו אותו לעולם. תנסו. מי יודע.

מסקרן אותי לגלות מה אחשוב על הגברת בן צור בהופעה. היא אפילו מגיעה לצוללת הצהובה בשבוע הבא, אבל צחוק הגורל – ממש באותו הזמן האקס המיתולוגי מופיע בבית אבי חי, ועם כל הכבוד והאהבה אליה, הוא עדיין קודם. אבל תלכו, ותספרו לי איך היה.

את יום ההולדת שלי אני אחגוג היום בהופעה של ברי סחרוף. בשנה שעברה סיימתי את הפוסט עם "יומולדת" שלו, אז השנה אסיים עם שיר שיקר לי במיוחד, בוידיאו שהוא מהאהובים עליי ביוטיוב כולו, בתקווה לחגוג את יום ההולדת הבא לפחות עם אחד מהמשתתפים בו, ומבחינתי אפשר גם עם כולם ביחד.

מודעות פרסומת
7 תגובות leave one →
  1. 8 ביוני 2012 15:14

    מזל טוב, מיכל!!! ואיזה פוסט נהדר, ואיזה כיף שמצאת מקום בלבך לשירים המהממים של אפרת בן צור. "אני אחכה" הוא אולי האהוב עליי, אבל פשוט אין לה שירים שלא מרגשים אותי.

  2. אלירז permalink
    10 ביוני 2012 00:13

    מאממת כזאת

  3. אסף permalink
    10 ביוני 2012 21:35

    "אני אחכה"- מנסר אותי כל פעם מחדש.
    כמיהה.
    (תודה)

  4. 11 ביוני 2012 06:30

    מיכל אהובה, הדמעת אותי.
    אני לא עברתי תהליך כזה עם אפרת בן צור, אבל אכן אמילי דיקינסון המופלאה היא שגרמה לי להטות לה אוזן במיוחד. ועכשיו אני חוזרת אתך ל"צוללת" והלאה ובאמת היא מרגשת מאז ומתמיד. אבל "לאהוב את האישה-ילדה הזאת שהיא אני" – זה הכי הכי. ואני בת 36, וגם אני משתדלת… (וגם אהבתי את האמירה שהשנים לא אמורות לעבור ככה ולהרחיק את הדברים היקרים…). המון מזל טוב, ושיקרו הרבה דברים יקרים בשנה הזאת. חיבוקים.

Trackbacks

  1. סיכום שבועי 16.6.2012 |
  2. פן נחלוף על האושר « שִׁיר טִיוּל
  3. רגע של הולדת | שִׁיר טִיוּל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: