Skip to content

אש במיתרים

5 ביוני 2012

איך שנכנסנו לאולם של בית האופרה חטפתי פלאשבק. לפני כמה שנים הייתי שם, באופרה "טורנדוט", ואף השתתפתי בסיור מאחורי הקלעים. הדבר הכמעט יחיד שזכור לי מהסיור הזה הוא הרגע שהגענו אל הבמה. נפעמתי מהגודל, מהעוצמה של המקום הזה, נעצתי מבטים פעורים באולם, ביציעים, בשרשראות האור, בתקרה הגבוהה, באלפי הכיסאות הפרושים לפניי, ודמיינתי את האולם מלא. חשבתי לעצמי: אם פעם באיזה גלגול ייצא לי להופיע על במה, כאן זה ללא ספק המקום המדהים ביותר לעשות את זה.

אסף אמדורסקי הגשים את החלום שלי. אני מפרגנת לו את זה. אחרי ערב כזה, איך אפשר שלא.

כשנכנסנו, רוב הבמה הוסתרה על ידי מסך גדול, מואר בעשרות פנסים קטנים וצבעוניים. לפניו נגלו רק פסנתר וגיטרה חשמלית, וכשחשך האולם, הופיעו מאחורי המסך צלליות מרמזות. עדיין בחושך, צללית שאי אפשר לטעות בה עלתה הישר מעטיפת "צד א'" אל הפסנתר. האור נדלק על אסף אמדורסקי, מעונב ונרגש, ואנחה קטנה נפלטה מפי (יש להניח שזה היה משהו בסגנון "איזה חתיך").

זה התחיל בקטן. "מסתכל בכוכבים", שהוא מעין אפילוג של אותו אלבום שהזכרתי, בגרסא שקטה ויפה על הפסנתר. אבל צלילים נוספים נשמעו שם, מבעד למסך. מיתרים עדינים. הרבה. איזה יופי.

השיר הסתיים, ואמדורסקי עבר לגיטרה. כלי הקשה התחילו למלא את האוויר, ולאט לאט עלה המסך והמבנה המוזיקלי-ויזואלי של הערב נחשף לעינינו: פרונט-מן, מאחוריו מנצח ותזמורת, מסביבם בחצי גורן בסיסטית, מתופף, פסנתרנית וגיטריסט. כאילו כך היה מאז ומתמיד. קלאסה. רגע של נשימה לעכל את המראה, וכבר "רכבת לצפון" התחילה לדהור. ובתוך כל זה, אמדורסקי, בחיוך רחב ובלי להניד עפעף, כבש את הבמה. רקד, רץ מצד לצד, עשה פרצופים. כמו שחקן, כמו ילד שמגלה כי הגיע למסיבה של חייו. ובמסיבה כמו במסיבה, ברגע המכריע פתאום הומטרו על הבמה נחילי קונפטי מנצנצים, ממש כאילו גם להם הוקדשה חמשה בפרטיטורה, ובית האופרה כולו התנתק מהקרקע והמריא לכוכבים.

"יקירתי" התחיל בהתנשמויות מאד לא מתורבתות, ואחרי דקה החליפו אותן כינורות וויולות מנומסים. בנקודה הזו הרגשתי באמת כאילו יצאנו למסע בחלל, אם לא למסע אל העתיד. זה לא היה נשמע כמו משהו מהעולם הזה או מהזמן הזה. עתידני. חדש. מהפנט. ומצד שני, לא יכולתי שלא לחשוב: ככה בדיוק זה צריך להישמע. גיטרה, כלי מיתר, בס-תופים, סימפולים וכלי נשיפה. אל תאלצו אותי לבחור, תנו לי מהכל.

צילום: יוסי צבקרואיך שהתחיל "החדר האינטימי שלי", אפילו אחד הצ'לנים המנומנמים בתזמורת התחיל למחוא כפיים בהתלהבות. אני לא משתגעת על השיר הזה, אבל מה אכפת, הבמה הלא אינטימית בכלל העיפה פרפרי אקסטזה לכל עבר והקהל כבר מזמן בעננים. רוקנרול!

חיוך הבזיק מפניו של א.א. כשהוא חזר אל הפסנתר ואמר "אני מקווה שאתם מתרגשים כמו שאני מתרגש. כיף נורא שבאתם". הוא עצר לרגע נוסף להציג את הלהקה הקבועה שלו שהצטרפה גם לערב הזה: אור אדרי על הבס, רון אלמוג על התופים, אן שטרייכמן על הקלידים ועמית יצחק על הגיטרות. הם השתלבו נהדר בתוך כל ההרמוניה התזמורתית, מוזיקלית ולא רק. נראה כי הם קיבלו בטבעיות את היותם שם, וזרמו עם העניין בחן ובכישרון, בניגוד לכמה מנגני התזמורת שלא תמיד עמדו בקצב המסחרר של האירועים.

עוד עצירה קטנה כדי להעיף כמה קונפטים סוררים שהתיישבו על הקלידים, והשיר הבא היה "הרחובות ממריאים לאט". בשיר הזה תפקיד הפסנתר קלאסי באופן מובנה, אבל שוב הצטרפו המיתרים והפכו לי את הבטן, והקולות של שטרייכמן ואדרי, והתופים שהחזיקו את כל היופי הזה לבל יתפרק. באמצע השיר כבה האור ופנס בודד האיר על מנוף שעלה מתוך הבמה, עליו עמד שחקן והמחיז את "טיוטה להספד", שירו של דוד אבידן שנשמע בקולו ברקע. ויזואלית זה היה מחזה בלתי נשכח, על תנועות הידיים המעט מגוחכות של השחקן היה אפשר לוותר.

הלאה ל"חרש ביבבה" שהפך משיר אלקטרוני במהותו לואלס וינאי הישר מהמאה ה-17. הקול של אמדורסקי נבלע מדי פעם בים הצלילים, והיה קצת קשה להבין מה הוא שר, אבל ממילא הייתה לי תחושה שהטקסט והשירה בערב הזה היו ברובם פונקציונליים למוזיקה, ושימשו רק שכבה נוספת בסימפוניה האדירה והמרגשת.

לשלושת השירים הבאים הוזמנו אל הפסנתר בזה אחר זה המעבדים שלהם: אשר גולדשמיט, זהר שרון וחי מאירזדה. ושוב נפרשו לנגד אוזניי המשתאות שילובי צלילים שלא שמעתי מעולם, החל מסחרורי נבל ומיתרים בעיבוד מרהיב ל"בתוך הנשימות", דרך "כוכב" המהמם שהיה מלא מתח והרפייה, עם פסנתר מחשמל ומערבל בטן ואירוח בהפתעה של אבישי כהן על החצוצרה (רגע לפני השיר, אמדורסקי הזמין אל הבמה "מוזיקאי שעשה איתי דרך כבר כך וכך שנים". אמנם נתקפתי תדהמה קלה וציפיתי לאביתר בנאי, אבל ממילא על הביצוע החשוך ההוא בזאפה גם עיבוד תזמורתי לא יוכל לגבור). איזה שיר, איזה עיבוד ואיזה ביצוע. וואו. ועד ל"אהבה חדשה" שהיה כמו מלחמת שוורים גועשת של כלי נשיפה וגיטרה חשמלית, ונגמר בפתאומיות שחיסלה לי את שאריות הנשימה האחרונות ששרדו את השיר הקודם.

והגענו רק לאמצע הערב.

אמדורסקי, שחרף ההתרגשות שניכרה עליו הוכיח שוב שהוא פנומן מוזיקלי כל יכול, עבר אל הפנדר רודס לנגן את "רוך וקושי". ושוב אותו שטאנץ: פתיחה תזמורתית עם מיתרים עדינים, כניסה של בס-תופים, עוד קצת מזה ועוד קצת משם, ולעזאזל, זה כל כך עובד. על האוזניים, על הלב, על הראש, על הבטן, על הרגליים, על העיניים שהלכו ונפערו מרגע לרגע, מוקסמות.

"מה". זה מה שיצא לי מהפה כשהתחיל השיר הבא, והפתיע. "לראות את האור" שאמדורסקי הלחין לאפרת גוש. חייכתי לעצמי במחשבה שבעצם הערב הזה הוא הזדמנות בשבילו לסכם קצת תחנות בקריירה, אז למה לא, ואיזה כיף לשמוע שיר שאוהבים דווקא מפיו של זמר אחר. אבל אחרי שני בתים נשמע פתאום מאיפה שהוא קולה של אפרת גוש בעצמה. עוד "מה" נפלט מפי – זה סימפול? מה קורה פה? ואז היא צצה שם על הבמה. הקהל השתגע, אני כבר הבנתי שהכל יכול לקרות בהצגה הגדולה הזאת, ולמה לא, הם שרו את זה כל כך יפה ביחד, גם אם הייתי מסתדרת בלי הפוזות הדרמטיות של הגברת.

"בראשית" האהוב עליי התחיל כשאמדורסקי ישוב על שרפרף כמו זמר ברים, מהר מאד – לא יודעת אם כמתוכנן או סתם כי הוא לא הרגיש בנוח – הוא עבר אל הפסנתר, ומרבדי הנשיפה של התזמורת רק הדגישו כמה השיר הזה יפהפה. בכלל, רוב העיבודים לא היו מאד מרחיקי לכת. אמדורסקי הוא גאון מלודי והרמוני, והחומר המוזיקלי כבר קיים בשירים ממילא. כל שהיה דרוש הוא להפריד בזהירות בין המרכיבים השונים בכל שיר, להמיר סולו גיטרה בכינורות פה, להעמיק ולהרחיב איזה אינטרלוד שם, והקסם קרה. את כל זה עשו בכישרון רב ובעדינות לא פחותה חמשת המעבדים השונים של הערב – ביניהם טרם הזכרתי את אמיר לקנר ואורית גוראל. אמדורסקי העיד על עצמו לקראת הסוף שהעבודה איתו לא הייתה פשוטה, הוא יודע היטב מה הוא אוהב ומה לא, אבל התוצר הסופי הוכיח אילו דברים נפלאים יכולים לקרות כשמוזיקאים מתחומים שונים משתפים פעולה. אמנם בוידיאו שתיעד מעט מהחזרות למופע, אמדורסקי העיד על עצמו שלא היה קל לו לשחרר. אני בטוחה שגם הוא יסכים איתי שהיה שווה.

הקהל קיבל בהתלהבות נרגשת את "15 דקות" – "חלילים וכינורות" הארדקור. כולם מחאו כפיים בקצב, ולקח זמן עד שנכנעו לאמדורסקי שסימן "חבר'ה, בעדינות". בכלל, שוב ושוב לאורך הערב אנשים פשוט יצאו מדעתם ולא ידעו לאן להוליך את ההתרגשות שעלתה על גדותיה, יותר מפעם אחת מחיאות הכפיים ושריקות ההתפעלות כמעט ועלו בעוצמתם על ציוצי התזמורת השבריריים. מיד לאחר מכן ענני עשן נמוכים מילאו את הבמה ובלעו בתוכם את רגלי הנגנים, ו"חלום כהה" השקיט מעט את הרוחות באפלוליות קודרת. ההירגעות הזו החזיקה מעמד דקה וחצי, ושוב הקהל יצא מכליו ולא רצה שזה ייגמר.

אמדורסקי, שותף לתחושות, אמר "עוד שיר אחד! זה שיר שמסמל את היחסים הנפלאים שנרקמו פה הערב בין הבמה לקהל, אנחנו ממש זוג משמיים". חיוך ענק עלה על פניו, והוא הוסיף: "תודה שבאתם כאלה יפים וחתיכים" (כמעט צעקתי לו – לא, אתה). "זוג משמיים" שכל כך שמחתי שבוצע בערב הזה, בגרסא שעלתה בעוצמתה – ואולי גם באורכה – על הביצוע המקורי, דקות מתמשכות של רוקנרול צרוף, וצרחות מהסוג שקירותיו של בית האופרה לאו דווקא רגילים לשמוע. ואכן, "דברים נדירים כאלה לא רואים הרבה".

כל הקהל על הרגליים, ולרגל ההדרן אמדורסקי ניגש סוף סוף אל ספינת העץ הענקית שניצבה על הבמה כל הערב – הצ'מבלו, ש"איפה את היום" בוצע עליו. זה היה גימיק חביב, וגם שם הבחור הצליח להרשים באינטיליגנציה המוזיקלית שלו: גם קצב, גם גרוב, גם הרמוניה וגם מלודיה, וכל זה על כלי אחד. רק חבל שהכלי הזה הוא בעצם מקלדת שחורה שמוציאה סאונד של קסיו מהאייטיז. מגיע לשיר הזה יותר.

הוא שב אל הפרונט והודה לכל המשתתפים והשותפים בערב ("אני יודע שזה לא כזה סטייל להגיד תודות וזה, אבל אנחנו לא בעניין של סטייל, אנחנו בעניין של טוב לב"), והזמין שוב את כל הנגנים. ולקהל אמר: "זה שיר אחרון, אתם יכולים לקום, לשיר, ללכת כבר עכשיו, מה שאתם רוצים". ובכן, אם מישהו באמת הלך – באסה לו, כי הערב הסתיים עם "השמיים הכחולים", ביצוע מרהיב ושובר לבבות, עצום, רועד ומתפוצץ. איך לסיים אם לא ככה.

הוא אולי העיד על עצמו אחרת, אבל אין עוררין, אמדורסקי לגמרי בעניין של סטייל. הוא העמיד ערב שברצון הייתי מזמינה אליו כל מי שקורא לעצמו מוזיקאי (בנוסף לאלה שגם ככה נכחו בקהל) – בואו תראו איך עושים את זה ובגדול. הכל היה אדיר, מרשים, מוקפד ועשוי עד לפרטים הקטנים. מהצליל הראשון ועד לפרחי הבד שלראשי הנגניות.

ואיך אפשר בלי לציין את התאורן: כל כך מגיע לשי שטרקר ששמו יוזכר כאן, לא ידעתי שתאורה יכולה לעשות דברים כאלה. איזה מלך! כל שיר קיבל את המעטפת הויזואלית המדויקת לו, ואף תמונה לא הייתה דומה לזו שלפניה. שורת פנסים צהובים קטנים נמתחה על הרצפה לאורך הבמה, מאחורי הנגנים היה תלוי איקס גדול ששינה פוזיציות וצבעים כל שיר, את הפירוטכניקה כבר הזכרתי, ואיך אמר א.: "את התאורה והסינוורים והעיגולים המהבהבים אתם הולכים לראות עד מחר בבוקר". כל אלה הפכו את הערב מהופעה טובה מאד לחוויה טוטאלית וכלל-חושית שמהדהדת בי באותה עוצמה עד לרגע זה ממש.

ועם כל הכבוד לרועי אופנהיים שפיקד על התזמורת, ובאמת עשה עבודה מצוינת, מבחינתי לערב הזה היה רק מנצח אחד. קוראים לו אסף אמדורסקי, והוא הוסיף אתמול חתיכת שורה מפוארת לרזומה. לא שהוא היה זקוק להוכחות בנוגע לכישרון שלו, או למעמדו כאחד המוזיקאים המרתקים ביותר שפועלים פה כרגע. הבנאדם לא מצטנע, ולא מסתיר את העובדה שהוא יודע טוב מאד כמה הוא שווה. אבל מה, הוא כל כך שובה לב, שאין לך ברירה אלא להתאהב בו נואשות. וככה חזרתי הביתה אתמול: כמו ילדה מאוהבת שלא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. כולי פרפרים ואבק כוכבים מתוזמר היטב. חשמל שבאוזניים, צמרמורת עינוגים, 90 דקות ואהבה חדשה אחת.

דוגמיות מהערב:

("קלאסי רוק" – אסף אמדורסקי עם סימפונט רעננה, בית האופרה, 4.6.12)

מודעות פרסומת
4 תגובות leave one →
  1. אדר permalink
    6 ביוני 2012 10:04

    את מעולה.וכנראה שגם א.א

  2. 7 ביוני 2012 16:36

    סקירה נאה. היתה הופעה מהנה, אם כי כמו בהופעה הקודמת שראיתי בסדרה הזו (זו של הסימפונט עם ברי סחרוף), הייתי שמחה ליותר סימפונט, מכיוון שלפעמים נדמה שהיא על תקן מלווה ופחות במרכז, במיוחד ב"חרש ביבבה", וכן לעיבודים קצת יותר מאתגרים, שממש בונים מחדש את השירים (כמו שהיה למשל במופע המשותף של שלומי שבן את פורטיס). אבל היה מהנה ומעניין מאוד גם כך.

    חוץ מהצ'מבלו. זה היה קשה מנשוא.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    7 ביוני 2012 20:53

    וואו. תודה

Trackbacks

  1. סיכום שבועי 9.6.12 |

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: