רגע של הולדת

במהלך שירותי הצבאי התעסקתי לא מעט בפיתוח מתודות. הייתי אחראית על כעשרים חיילות, והצורך המרכזי במתודות הללו נבע מהרצון שלי לגרום לחיילות לדבר איתי ולספר מה עובר עליהן. בנוסף, שאפתי לגוון את הפגישות בינינו, ולהפוך אותן מסתם שיחות "היי מה נשמע" לשיחות "היי תראי איזה רעיון מגניב היה לי ואיך זה מעורר אותך לדבר יותר".

אחת המתודות האהובות עליי כללה כרטיסיות ועליהן צורות פשוטות – ריבוע, עיגול, קו מקווקו, זיגזג, כוכב, איקס, וכו'. אני הצגתי שאלה, למשל, "איך היית מגדירה את החודש האחרון שלך בתפקיד?", והחיילת הייתה צריכה לבחור באחת הצורות, ולהשיב באמצעותה. מעבר ליצירתיות שנדרשה מהן כדי לענות, הדימויים שהן בחרו עזרו לי לא פעם להבין לגביהן משהו שלא הייתי מגלה בשום שיחה קונבנציונלית.

דימויים כאלה עוזרים לי גם להבין את עצמי. בדרך כלל אני לא מחפשת אותם, הם פשוט צצים מעצמם כשאני מנסה להסביר למישהו אחר או לעצמי איזו תחושה מעורפלת, או להמחיש תובנה שהסברים רגילים לא לוכדים את עומקה. כך קרה שבאיזה לילה קיצי לפני קצת פחות משנתיים, בעודי יושבת בתוך האוטו ליד הבית בעיצומה של שיחת טלפון ארוכה ונרגשת שאני כבר לא זוכרת בדיוק במה היא עסקה, הבנתי שהחיים שלי הם ספירלה.

אני בת עשרים ושלוש היום. שזה מוזר, כי אף פעם לא הייתי בת עשרים ושלוש. המספר הזה זר לי עדיין. ידעתי להיות בת עשרים ואחת. גם בת עשרים ושתיים. וכל פעם כשאני כבר לגמרי מתרגלת סוף סוף – שוב מתחלף הגיל. וכמה קשה לתפוס באמת שאני אותה אחת מאז. זו שהייתה בת שנה ובת חמש ובת שתים עשרה ובת שבע עשרה ובת עשרים – זו אני, כולן אותה אחת, למרות שמנקודת המבט שבה אני נמצאת עכשיו לא תמיד ברור לי הקשר בין כל אלו, ולו ברמה הפיזית וה"טכנית" ביותר. אני מרגישה רחוקה מהן.

ואז היא שוב עולה בעיני רוחי – הספירלה. דרך שמסתובבת סביב אותה נקודה גרעינית שלא משתנה, חוזרת שוב ושוב על אותו המסלול, עוברת באותם המקומות והנופים, רק העיגול גדל מעט בכל סיבוב. אני. אני גדלה מעט בכל סיבוב. מיום ליום, מחודש לחודש, משנה לשנה.

בשבילי זו הייתה תובנה מכריעה מאין כמוה, שעזרה לי לקבל את האני הזו שגדלה כל הזמן, בקצב שמונע ממני להפנים עד תום את סחרור החיים הבלתי פוסק הזה, ולהשלים איתו. להבין שכן, הילדונת שמתרוצצת מולי על המסך בצילום וידיאו מחגיגת סיום בגן – זו אני. והילדה בתמונות ממסיבת הבת מצווה, לובשת שמלה שלא ברור לי איך בחרתי דווקא בה – זו אני. והנערה המתבגרת שכתבה שירים מהורהרים שמביכים אותי עכשיו בשפה הבוסרית שלהם – זו גם כן אני. והתלמידה, ותלמידת התיכון, והחיילת, וזו שפתחה את הבלוג הזה לפני שנתיים וקצת, הן כולן אוחזות זו בידה של זו, ובכל סיבוב של הספירלה אני נושאת אותן איתי, בעודי מקיפה את השרשרת האנושית הזו שוב ושוב.

והכל במעגלים. אבל לא מעגלים סגורים, אלא קו אחד מתמשך שהולך ומתרחב במעגליו. מסתובב. נקודת ההתחלה ידועה וקבועה, נקודת הסיום עלומה. קו אחד ארוך ומעוגל מחבר ביניהן. ואני? אני שם, בדרך. אני בדרכי.

עוד דבר שהחיילות שלי היו שומעות ממני הרבה, זה דיבורים בשבחה של הדרך. נהגתי לומר להן שזו אחת המילים האהובות עליי בעברית – הצליל שלה מזכיר דריכה, הישארות במקום, אבל המשמעות בדיוק הפוכה. כמה מנחם לדעת שהעולם בנוי על תנועה, על התקדמות, על שינויים. זה מפחיד מאד, אבל גם מרגש. כל העולם הזה, כל הזמן, מאז נוצר ועד היום ועד בכלל, וגם אני בתוכו – הכל תמיד ממשיך לנסוע.

פעם כתבתי אחרי הופעה של אביתר:

"בדרך בדרך, כמה אפשר להיות בדרך, אני רוצה כבר להיות שם. אבל כמו במערכון הידוע, אין "שם", ובכל פסיעה אל עבר הרצוי אך בלתי ידוע אני מתרחקת ממנו ומתקרבת אליו בו זמנית. כל פעם מגיעה עד אליו, עד ל"שם", והנה לנגד עיניי הוא הופך ל"כאן", ונולד לו "שם" חדש. איזה יופי. ונכון שאני כל הזמן מוצאת את עצמי מחכה לדברים גדולים שיקרו בדרך, אבל אתמול פתאום נפל לי האסימון שוב, שבעצם מה היא הדרך עצמה אם לא דבר גדול מאד שקורה לו לאיטו. והייתי כל כולי געגוע ונחמה".

אז אני הולכת בדרך הזו, הספירלית, שבה לכל נקודה יש תמיד נקודות תואמות במעגלים שקדמו לה. והנקודות חוזרות ובאות ופוגשות בי שוב ושוב בסיבוביי, בין אם בצורת העצמי-הזו-של-אז שמתעוררת ועולה למולי ברגעים מפתיעים, מכל מיני תקופות עבר וגילאים שחלפו, וכל פעם היא קצת דומה לי וקצת אחרת. בין אם בצורת התמודדויות ושאלות שאני ניצבת מולן בחוסר אונים, ולפתע נזכרת שבעצם הייתי פה כבר קודם. בין אם בצורת אנשים שאני פוגשת, מתקרבת אליהם ואז מתרחקת ופתאום מתקרבת שוב, או שירים, שהרבה פעמים קורה איתם תהליך דומה. ובין אם בצורת החגים שחוזרים מדי שנה, ותאריכים הרי גורל למיניהם, והיום שבו נולדתי, שבכל שנה מחדש שוב מפתיע אותי במפגש איתו, ובמפגש איתי.

והיה זה אלתרמן שכתב ש"גם למראה נושן יש רגע של הולדת". לא תמיד זוכרים את הניצוץ ההתחלתי הזה, לא תמיד מזהים אותו כשהוא חוזר וניצב שוב מולך. אבל אני רוצה לזכור שאני, וכל חלק ומישור ונקודה שבי, קשורים עדיין לאותה נקודת התחלה, ממשיכים לנבוע מאותו רגע של הולדת, אז, לפני עשרים ושלושה סיבובים במעגל. ועם השנים, עם הדרך, הכל רק הולך וגדל, הולך ומתרחב. הולך ומתרחק מאותה נקודה התחלתית אבל תמיד מחובר אליה, ופוגש בה שוב ושוב.

וזו הדרך שמאז אותו רגע של הולדת נסללת איתי אל מי שאני היום, ואל מי שאהיה מחר, ובעוד שנה, ובעוד עשור. והיא עודנה נפקחת לאורך.

הוידיאו הזה צולם ממש לפני שנה (חדי העין יוכלו לזהות אותי בתוך הקהל המאושר). ברי סחרוף, מוקף מכל עבר בכישרון ובכריזמה של עצמו ושל מלוויו – גידי רז, איתמר דוארי ושי צברי, עשה לי יום הולדת שמח.

והפעם אחתום עם אותו שי צברי (טרם יצא לי להקדיש לו פוסט, למרות שכבר הייתי בהופעה נהדרת שלו. זה יקרה יום אחד). עוצמות הקול של האיש הזה מתחרות רק בעוצמות הלב שלו, ובהופעות של ברי כל הנוכחות הזו שלחה אליי שוב ושוב גלים של חום מהבמה. הרגע שבו הוא נכנס אל חיי סופית, בעוצמת רכות מופלאה, היה כששמעתי את הלחן שלו לתפילת הדרך. ואחרי כל הדיבורים על דרך, בטח ביום כזה, הדבר שהלב שלי באמת מבקש לומר הוא פשוט – תפילה.

אמן.

ממש לסיום אספר לכם ששי צברי הוא גם זה שייפתח את עונת ההופעות הנוכחית של "מוזיקה בבית", ממש בעוד שבוע. אין באמת מילים שיוכלו לתאר את המתנה הזו, את הקסם האינטימי, הפתוח והחד פעמי של ההופעות החלומיות על המרפסת. ובכל זאת ניסיתי לכתוב על ההופעה הביתית הנפלאה של נעם רותם בקיץ שעבר, ואתם מוזמנים לקרוא ולהתמלא בחשק לקחת חלק בדבר הזה, כי הקיץ שוב הגיע, ואיתו מתחדשת עונת ההופעות. אחרי שי יגיעו גם דוד לביא, ואביב גדג', וייתכנו הפתעות נוספות בהמשך. הזמינו כרטיסים מראש (כי לא תתקיים מכירה במקום), והישארו מעודכנים.