מוזיקה היא בית נסתר

"I set out to find this home that I'd left a while back. And I couldn't remember exactly where it was, but I was on my way there."
(בוב דילן)            

אני לא כל כך טובה בימי הולדת. שלי, זאת אומרת. איכשהו השיר שתמיד מתנגן לי בראש במהלכם הוא דווקא זה, שכמו שיר של עמיר בניון – הוא לא בדיוק שופע עליזות, ונדמה לי שגם מוקדש שם באלבום לנער שהתאבד. זה לא שאני לא אוהבת לחגוג, אפילו ההוא מהציטוט למעלה הגיע לכבודי השנה (עוד לא סיפרתי לו שאני לא באה, בכל זאת, אם הוא יקדיש לי פתאום את "It ain't me babe" אני לא בטוחה שאני אדע איך להגיב). וזה לא שרע לי להתבגר, פשוט לא לגמרי מסתדר לי הקונספט של לגדול בשנה, ככה פתאום ביום אחד.

גם בלכתוב על אלבומים אני לא משהו. בניגוד להופעה שהיא חוויה חד פעמית ומוגדרת בגבולות ברורים היטב, אלבום טוב באמת נושא עימו חוויה שונה בכל השמעה, ולך תכתוב על משהו שבעוד יומיים ילבש צורה לגמרי אחרת בחייך.

אז למה בכל זאת החלטתי לכתוב על "נקודת המפגש" של צח דרורי?
כי פעם לימדו אותי שיש עניין כזה, ביום ההולדת שלך – לברך אחרים. לתת להם מתנות.
ואם יש מוזיקאי אחד שאני רוצה לתת במתנה לכל לב רגיש על פני האדמה – זה ללא ספק צח דרורי.

"כיוון הרוח", אלבומו הראשון והכפול (להאזנה מלאה כאן), בא לי די בהפתעה. "שדה חיטה" היה הראשון מתוכו שהתנגן ברדיו, ופיזר ניחוחות מובהקים של "שיר טיול" (האלבום של אביתר בנאי, לא הבלוג. גם הבלוג אולי). צח עבד עם אביתר כבר מהאלבום הראשון, אבל ב"שיר טיול" הייתה לו את החותמת הכי משמעותית, והסאונד הניסיוני שהם התחילו לנסח שם ביחד, זה שאביתר עצמו נטש בהמשך, התפתח לכדי אמירה אמנותית אישית וחדשה באלבומי הסולו של צח. אז זו הייתה כנראה התלהבות רבתי מהאפשרויות המוזיקליות שהאלקטרוניקה הציעה, באלבומים של צח כבר התעורר גם העבר הקלאסי שלו ומצא את מקומו לצידה.

ואיזה יופי זה. פשוט כך. "כיוון הרוח" פרץ לחיי בכזו סערה, על נופיו וצבעיו, שהיו רגעים שלא יכולתי עוד להכיל את כל עירבולי הבטן שהוא גרם לי. כל מוזיקאי חדש שמצליח להיכנס ללב שלי כאילו בורא לו שם מקום שלא היה לפני, מייצר רעב חדש שרק הוא יכול לספק. וצח דרורי עשה את זה, ובגדול.

המילים הרגישות, ההרמוניות שגורמות לי להחסיר פעימה גם כשאני כבר יודעת לאן הן הולכות, הטבע, הפחדים, האמת, החיפוש, הכנות, הבדידות הקיומית, החסד והתקווה, הבחירה בחיים – כל אלה קיימים באלבום הזה ובכמויות שהיו יכולות לפרנס דיסקוגרפיה שלמה וחיים שלמים.
ואני, שמעולם לא הייתי ילדת טבע מי יודע איזה, בתוך כל תיאורי השדה, הים, העננים, המדבר והרוח שלו מצאתי שוב ושוב בית.

וזה מהסיטואציות שבא לך לרוץ ברחובות עם מגפון, לחלק דיסקים לאנשים שאתה לא מכיר, או קודם לכל מי שאתה כן, לפרוץ לשידור ברדיו, לתפוס את העולם בשתי ידיים ולצרוח, לעמוד בפני האומה ולהכריז: הקשיבו הקשיבו, אנשים! תשמעו את זה! הקשיבו, כדאי לכם…

ועכשיו, רק שנה וקצת אחרי, הגיע האלבום השני. "נקודת המפגש" שמו (כאן), והוא עושה את כל מה שעשה האלבום הראשון, שוב ואחרת. שוב הטקסטים המעורפלים שנוגעים באופן ישיר בנקודות המעורפלות בנפש – ולא חסרות כאלה, שוב הלחנים שאני לא יודעת מאיפה הוא מביא אותם, שוב העיבודים עם השילוב המדויק והעשיר בין אלקטרוניקה לאקוסטיקה ונגיעות מיתרים, שוב הזמרות שהוא מארח לכמה מהשירים, והקול שלו שהעמיק ותפס ביטחון מאז הסיבוב הקודם, שוב השאלות ושוב התשובות, או רק השאלות כי לפעמים גם זה מספיק. ואחרת, כי כמו שהאלבום הראשון שלו מילא צורך שהופיע רק כשהוא נכנס לחיי, כך גם האלבום הזה. מפנה לעצמו מקום ושופך לתוכו כמויות של רגש, נצנוצי תובנות, כאב ויופי. ומעט יותר אופטימיות, כך נדמה לי.

אם אתם מוכנים להשקיע רק חמש דקות ולב פתוח, אנא, הקדישו אותם ל"אין לדעת". "גבולות" ידרוש מכם חמש דקות וחצי והרבה ריכוז במילים, וממש במקרה הוא אחד הדברים המופלאים ששמעתי בחיי. רק בשביל שני אלה היה שווה את כל האלבום, ואין בכך כדי להמעיט בערכם של שאר השירים. פשוט צריך להתחיל מאיפשהו.

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי עד כמה אכפת לי מי הבנאדם שעומד מאחורי המוזיקה שאני שומעת. והרבה פעמים אני מגלה שמאד. מאד אכפת.
במקרה של צח דרורי אין חשש. מעבר לעובדה ששנינו חולקים אהבה והערכה עצומה למה-שמו, אביתר בנאי, מדובר באחד האנשים הכי רגישים, צנועים, כנים, ולא בטוחים בעצמם שראיתי בחיי. לכן המוזיקה שלו היא באמת סוג של נס, או לפחות העובדה שהיא הגיעה עד אלינו ולא נכנסה ישר למגירה שלא על מנת לצאת. צריך לראות אותו על הבמה כדי להבין את התופעה עד תום, רק שזה לא קורה הרבה, אז בינתיים אפשר להסתפק בשירים. אפילו ההפתעות שהוא בוחר להשאיר מחוץ לאלבום הן כמו פנינים בוהקות שנשלפו ממעמקים, שרק צריך קצת לשפשף, קצת לנקות, והנה הן מאירות את העולם הקטן שלי באור חדש. אפילו כשהוא בכלל לא שר, רק מדבר. או כותב (פרסומת לא סמויה בכלל. איזה כיף זה היה).

רוצים הוכחה ניצחת? פשוט תקראו את הקומוניקט שהוא צירף לאלבום החדש:

"החיים הם ים
האדם הוא רפסודה
רגשות הם דולפינים
הפחדים כרישים

ובין כל אלו, שירים הם כמו בנות ים, יצורים ספק קיימים ספק יצירי תקווה
בנות הים קיימות

ההוכחה לקיומן היא צליל השירה הייחודי שלהן שמרחף תמיד
בנות הים שרות על נקודות מפגש בין עולם החומר למשקפת הקברניט
בנות הים שרות על האמת הסודית שמניעה את הזמן

אמת יש רק אחת
מספר הדרכים להתבונן עליה ולספר אותה הוא כמספר האנשים בעולם
האמת היא ביישנית, היא נבוכה והיא מפוחדת. בצדק. לא מאשים אותה
היא רוצה לזרום ולהיחשף אבל צריכה פיתיון. האמת חוששת ודואגת לעצמה, מניסיון העבר

מוסיקה היא אחת הדרכים של האמת לזרום
היא בית נסתר בתוך היער הרועש והגדול שזורם סביבנו

שיר הוא אבן דרך, הוא ציור, הוא תפילת אמת, הוא תמרור

שיר הוא ציפור
האדם הוא עץ

הציפור מחליטה (מהרבה שיקולים שלעולם לא נדע) על איזה עץ לעצור ולנוח.
היא ורק היא – היא זו שמחליטה מתי לעזוב עץ
העץ לא מחליט מי וכמה ציפורים ינוחו עליו
וגם אם הציפור לא אומרת תודה או לא מסבירה לאן פניה ולא מספרת אם תשוב – העץ עדיין נדיב

אלבום הוא להקת ציפורים
עונת הנדידה היא בלתי צפויה
להקת ציפורים מופיעה ככה סתם לפתע ונוחתת על עץ
העץ חייב לארח אותם
זה תפקיד העץ. להיות נדיב. להיות בית. להיות עץ

אלבום בא. אלבום הולך
זיכרון לעולם יישאר
טוב שכך"

מה עוד אפשר להוסיף אחרי דבר כזה.
יאללה, רוצו לשמוע.

ו.. איך אומרים. יום הולדת שמח. שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום.