Skip to content

ימים של שקט

29 ביולי 2012

היום היה תשעה באב. מעבר להכרח לצום במשך 25 שעות, כבר כמה שנים שאני תוהה איך בדיוק אמורים למלא את היום הזה, ובמה. האיסורים הספציפיים דווקא מועטים למדי. ביחס לרוב שאר הפעולות אין איסור ממשי – זה פשוט, איך לומר, לא מתאים. אפילו ללמוד תורה אסור, כי התורה משמחת, וצריך להיות עצובים. כך שאין מנוס מתחושת ריקנות בתשעה באב, ולאחרונה נפל לי האסימון שכנראה זה בדיוק מה שאמורים להרגיש ביום כזה, שכל כולו חורבן.

השנה, לראשונה מזה כמה שנים, החלטתי לא לשמוע מוזיקה בתשעת הימים שבין ראש חודש אב ותשעה באב. Silenceיש שנוהגים לא לשמוע מוזיקה בכל שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, בנוסף לשאר סממני האבלות הנהוגים בתקופה זו – אין חתונות, לא הולכים לים, לא מסתפרים, לא קונים בגדים חדשים, ועוד. שלושה שבועות נטולי מוזיקה לא היו נראים לי כמו אפשרות בכלל. גם תשעה ימים כאלה הסתמנו כמשימה לא פשוטה, כך שהסתפקתי בהם.

לא בחרתי בזה כמשימה עיתונאית. לא תיעדתי את עצמי שלב אחר שלב בעודי מתנזרת ממוזיקה ונעשית אדם עצוב יותר ויותר ככל שעברו הימים. בדיעבד נראה לי שאחד המניעים שלי לבחור בשקט הזה היה בדיוק מה שגורם לי כן לשמוע מוזיקה בדרך כלל: הרצון להרגיש. לחוות. להתחבר.

המטרה המרכזית עבורי לא הייתה לסבול. לכאורה היה יכול להיות ציווי מיוחד בימים האלה: לשמוע מוזיקה עצובה. הרי אפילו כשכולך שמחת חיים, שיר עצוב באמת יכול באחת להוריד אותך לתהומות. ראו ערך יום הזיכרון וקלישאת השירים היפים ברדיו. אבל נראה לי שמעבר לצורך להתעצב בימים האלה, להתאבל, קיים צורך אמיתי לנסות לחוש את חוויית החיים כשהיא נטולת דבר כה משמעותי. לנסות לרדת לעומק התחושה של אבות אבותינו כשניטל מהם בית המקדש ועלה באש. את הצום הגשמי שמסיבות ברורות אורך רק יום אחד, מלווה צום רוחני בתקופה שלפניו. השדה הכי משמעותי שהייתי יכולה להחיל עליו את הצום הזה, הוא המוזיקה. שלושה שבועות בלי הופעות (למרבה המזל לא היו כל כך פיתויים בתחום הזה. ככה זה כשרוב האמנים הממלאים את לוח ההופעות שלי הם דוסים). נו, זה קורה לפעמים. תשעה ימים בלי מוזיקה. זה לא קורה אף פעם.

אי אפשר באמת להימלט ממוזיקה, היא בכל מקום. אבל במשך הימים האלו לא בחרתי במודע לשמוע אותה. אף דיסק לא נכנס למערכת וגם האייפוד נותר מיותם. בנקודה זו יש לציין כי תחנות הרדיו הדתיות נוהגות בתקופה הזו להשמיע יצירות ווקאליות בלבד. אישית, מוזיקה ווקאלית מפחידה אותי עד מוות (במקרה הזה, אולי זה האפקט הרצוי). וחוץ מזה, אני טוטאלית בעניין הזה – לא, אז לא – בלי התחכמויות. לא שומעים מוזיקה אז לא שומעים מוזיקה, ובואו נראה מה יקרה.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שפתאום נהיה לי המון שקט. מהרגע שאני קמה בבוקר, אחת הפעולות הראשונות היא בחירת דיסק להתחיל איתו את היום. המוזיקה מלווה אותי בדרכים, בנסיעות, ובבית – כל עוד אני עושה משהו שלא דורש ריכוז מיוחד (שזה כמעט הכל, חוץ מקריאה). ההתלבטות הקבועה איזה דיסק לשמוע לפני השינה, אילו דיסקים לקחת לדרך, מה לשמוע באייפוד – הרגלים של שנים, כל זה הופסק למשך שבוע.

שירים לא הפסיקו להתנגן לי בראש. לא פעם תהיתי מה בעצם ההבדל – הרי יש שירים שבאמת יש באפשרותי לנגן אותם לעצמי בדימיון, במלואם, ולשמוע אותם ממש כמעט כאילו הם מתנגנים באמת. לא מנעתי מעצמי את זה, אבל תהיתי למה ברוב המקרים אם שיר מסוים יתעורר לי במוח, אני אמהר לשים את הדיסק או לפתוח יוטיוב כדי לשמוע אותו. למה מה שיש בפנים לא מספיק?

כי זה פשוט לא. רעשים בראש תמיד יהיו, ובאין רעשים מבחוץ שיאזנו אותם, נגזר עליי להיות חסרת מנוחה. השקט מנכיח את ההעדר. לא רק כי הוא מפנה מקום לחשוב, אלא כי אני כל כך רגילה אחרת, רגילה שיש מוזיקה כל הזמן. בזמן הצום, הגוף מאותת מדי פעם תחושות רעב וצמא למוח, ועובר רגע עד ההיזכרות – אסור. ככה היה לי גם עם המוזיקה במשך הימים הללו – תמיד יש מוזיקה, ופתאום אין, כך שמדי פעם עלתה בי התהייה הטבעית: היי, למה בעצם אני לא שמה מוזיקה, ומיד אחריה הגיעה ההיזכרות המחודשת שהובילה אותי כמה פעמים בכל יום לחשוב על כל העניין. ובעיקר התעוררה בי שוב ושוב תחושה חדה ומאד מדויקת של חוסר. של מקום ריק.

וגם אם בית מקדש הוא לא בראש רשימת הגעגועים שלי, הרי יש די והותר דברים להתאבל עליהם במציאות הנוכחית. מספיק להביט ימינה ושמאלה – והנה עולה ומתגלה החסר, וזה עוד בלי לדבר על מה שקורה אם מביטים פנימה, לפחות אצלי. גם בלי להתאמץ, בכל רגע נתון יכולה להתעורר בי תחושת חוסר אמיתית וכנה, גם בלי לדעת בדיוק למה אני מתגעגעת. כל העולם הזה הוא געגוע. חיסרון. זעקה. סימני שאלה.

בשבת סיימתי לקרוא את הספר "רעש" של יעקב בורק. מעבר לכתיבה ניו-אייג'ית שלא כל כך דיברה אליי, הוא מעלה שם כמה נקודות של אמת ובעיקר המון איזכורי מחקרים שדווקא עניינו אותי מאד ובזכותם צלחתי את הקריאה. בורק מנסח בספרו את חוקי הרעש – כאשר "רעש" מבחינתו הוא שם כולל לכל הפרעה לחיינו הסדירים. חוק הרעש הראשון שלו הוא: "אנחנו מעדיפים תמיד את הרעש המסיח את דעתנו מהרעש המטריד יותר".

אולי קצת לא נעים לחשוב על המוזיקה בסך הכל כ"רעש המסיח את דעתנו מהרעש המטריד יותר", אבל אין ספק שיש משהו מדויק דווקא בהגדרה הזו. וכך הסתבר לי שכשאין מוזיקה, אתה פתאום שומע הרבה מאד את עצמך. ואולי נעוץ פה איזה פתח לתיקון – בין הרעשים המטרידים שמתגלים לפתע כשהרעש הרגיל נעלם, עולות גם מחשבות שמזמן לא חשבת, שאלות שהעדפת לשכוח, נקודות קטנות בעצמך שכבר שכחת שפעם רצית להתקדם בהן, להשתנות, להשתפר. לרגעים הרגשתי כמו ילד שנשלח לחדרו לחשוב על המעשה הרע שעשה: שקט מסביב, בדידות, קצת עלבון, והצדקה עצמית מוחלטת שלאט לאט מפנה את מקומה למחשבה הכנה באמת – רגע, אולי גם לי יש איזה חלק בחורבן המתמשך הזה. אולי גם לי יש אפשרות לתקן.

זה אולי נשמע בומבסטי, בעיניי זה דווקא פשוט מאד. לא יצאתי עם מסקנות גדולות מהימים השקטים הללו. כן יצאתי עם בחירה מחודשת בחיים שלי כפי שהם, ועם תקווה מחודשת ביחס ליכולת שלי להשפיע עליהם, ולבחור בהם שוב ושוב, מחדש. יצאתי גם עם געגוע גדול למוזיקה, ועם הבנה חוזרת של המקום החשוב והיקר שהיא תופסת בחיי, או אולי – של האופן החשוב והיקר שבו היא תופסת את חיי, מחזיקה אותם חזק ומלווה, צעד אחרי צעד.

כמה וכמה דברים קשים קרו לאורך ההיסטוריה שלנו בתשעה באב – ביניהם חורבן של שני בתי מקדש, ושלושת השבועות שלפניו נחשבים גם כיום לזמן המועד לפורענות. לכן, מדי שנה, אני מרגישה הקלה גדולה כשהיום הזה נגמר. נכון, לא הכל ורוד, ולא מדובר כאן בהתעלמות מהרוע הקיים בעולם. גם לו רציתי, אי אפשר באמת להתעלם ממנו. זוהי רק החלטה מודעת להתרכז שוב בטוב, ולהאמין בו.

התלבטתי מאד עם איזה שיר להפסיק את הצום. בדומה להתלבטות הקבועה שלי בנוגע לשיר האחרון שאשמע לפני כניסת החג בראש השנה, ולמחשבה מראש גם לגבי השיר שאיתו ארצה לפתוח את השנה החדשה. מרוב געגוע כל הדיסקים קראו אליי מן המדפים, ובסוף נפל הפור על ברי סחרוף. בחדר חשוך לגמרי, עם מאוורר על הפרצוף (כי חם, וקצת כדי לדמיין כאילו אני בחאן שיירות), בפול ווליום שהיה כל כך חסר לי בימים האחרונים – הוא צעק וביקש "פתח לנו שער, כי פנה יום". וגם אני, גם אני.

מודעות פרסומת
6 תגובות leave one →
  1. 30 ביולי 2012 00:03

    מיכל,
    לא יודע למה, אבל הטור הזה (דווקא) תפס אותי להגיב לו. קודם כל, על השקט. על זה שאנחנו רצופים רעש בחיים: אני מתעב אוטובוסים. מתעב. כי יש להם רעש איום כשהם עוברים לידך, עד שהם מחניקים כל דבר אחר. ואיך אנשים שמים על עצמם אוזניות ומנהלים את החיים שלהם עם פסקול. והם קובעים את הפסקול. והוא מתנגן על אוזניה אחת גם כשהם נחשפים לעולם האמיתי. ואני, איכשהו, לפעמים צריך דווקא לעצום הכל ולהקשיב לדברים שלא מוזיקה.
    ולכן האקט הזה, שכתבת: "בכל רגע נתון יכולה להתעורר בי תחושת חוסר אמיתית וכנה, גם בלי לדעת בדיוק למה אני מתגעגעת. כל העולם הזה הוא געגוע. חיסרון. זעקה. סימני שאלה." נכון כל כך. ונכון גם על דברים שאינם מוזיקה. על אוכל, ושתיה, ולשבת על הכסא הנמוך דווקא. ולא להגיד שלום. שזה היה לי הכי קשה השנה: לפגוש אנשים. לא להגיד שלום. לא בקטע הדתי, כי זה באמת פן של אבל. פוגשים חבר, ולא לשמוח. בדווקא.

    וכל תשעת הימים התנגן לי 'השיר על תוכי יוסי' בראש:
    "וְיָשׁוּב אָפַרְךָ מֵהַכְּלוּב לַמוֹלֶדֶת –
    מִן הַכְּלוּב הַלָּבָן לֶעָפָר הַצָּהֹב,
    עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תּוּכִּיָה וְיוֹלֶדֶת.
    לַתֻּכִּי שֶׁכָּמוֹךָ אָסוּר לֶאֱהֹב.

    אַתָּה לֹא תֹּאהַב, יוֹסִי, יוֹסִי
    אַף פַּעַם.

    כָּמוֹךָ נוֹלְדוּ לְהִנְעִים פִּטְפּוּטִים
    עִם כָּל מְשׁוֹרֵר, שֶׁלִּבּוֹ אֵשׁ וְזָעַם,
    בֵּין לְבָבוֹת אֲדִישִׁים וְחוֹטְאִים.

    כָּמוֹךָ הֵם רַק צַעֲצוּעַ בְּבַיִת,
    לְמַעַן יוּכְלוּ יְלָדִים לְשַׂחֵק.
    פַּטְפֵּט, תֻּכִּי יוֹסִי,
    נַחֲמֵנִי כַּזַיִת,
    לִבִּי הַיּוֹם רֵיק."

    [למרות ששיר האבל שלי הוא בכלל Wish you where here של הפינק פלויד. לא יודע. אולי כי זה כזה שיר עצוב. אולי כי הוא מדבר על חוסר התוחלת שבשיר. אולי בגלל האדישות.]

    מוצאי תשעה באב שמח, ותודה.

  2. נתנאל permalink
    30 ביולי 2012 06:08

    בוקר טוב מיכל
    פוסט מדהים ונוגע !
    גם סוג של דתיות פנימית שחווה את האיכות הרוחנית שמסתתרת או נעלמת מאחורי המנהגים והעשיה
    איזה יופי !
    אני כשלעצמי חושב שמוזיקה היא מצרך בסיסי היום ואיסורי המוזיקה צריכים להתעדכן
    אבל הכיוון שלך מאוד מפתיע ומעניין

  3. 31 ביולי 2012 09:21

    מיכל, את אישה מרתקת.
    התחברתי לפוסט שלך מכיוון קצת (מ)שונה – לבת שלי יש יחס מאוד טעון למוזיקה שכתוצאה ממנו, התרגלתי לא לשים מוזיקה בשעות שהיא בבית או אתי באוטו. בשעות שאני בבית והיא לא, גם אז אני לא תמיד מקשיבה למוזיקה ואם כן אז בווליום חלש כי אני עובדת. בסופו של דבר, רוב ההאזנה שלי למוזיקה היא ברדיו הפנימי הזה שבתוך הראש.
    הרבה פעמים כשאני כן שמה מוזיקה, זה בשביל לרקוד ואז אני מתמסרת לה כולי.
    הבדל גדול משנים עברו שבהן הייתי כמוך, מרכיבה כל הזמן את הפסקול של ימיי בדיסקים.
    ומסקנה? אין… 🙂
    נ"ב – הייתי בהופעה של אפרת בן צור רובין והיה נפלא נפלא.

  4. תמר עמית permalink
    8 באוגוסט 2012 22:01

    אהבתי את החיבור בין השקט לרעש. אנחנו לא תמיד מודעים בו כי אנחנו מחליפים מוסיקה במוסיקה אבל לא מרפים.. מלימודי שחיה למדתי שאחרי שעושים תנועה טובה יש לתת לגוף לשייט קצת ללא תנועה.
    כך התנועה הטובה מהדהדת וגם יש בכח התייעלות מבחינת תנועה ושמירת כוחות. תנסי את זה במוסיקה- לשמוע שיר ממש טוב ואז לסגור הכל ולתת לטוב שבו להדהד..
    תודה,
    תמר

  5. 15 באוגוסט 2012 19:39

    תיארת כל כך מדויק את התחושות של תשעת הימים, עם הרעב הזה למוזיקה והתהייה למה זה בעצם כל כך חסר לי. מקסים

Trackbacks

  1. המלך מפה והמלכה משם: מגרטל ועד מדונה |

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: