כך זה הצטייר בילדותנו

את מספר הלהקות שאני אוהבת אפשר לספור על אצבע אחת. כוורת. תמיד הייתה לי פינה חמה בלב למשינה, וגם כנסיית השכל נמצאת בפלייליסט, ובכל זאת, אהבה אמיתית ללהקה – ולא לזמר או זמרת בודדים – זה רק הם. מהסיבה הפשוטה הזו, לא יצא לי לצבור חוויות של שמחה וציפייה לקראת איחוד כלשהו, הרי בפעם הקודמת שזה קרה אצלם הייתי בת שמונה ושמעתי בעיקר קסטות של הופה היי (נו, מתי הם מתאחדים?). אבל האמת היא שלא זו הסיבה שהתרגשתי כל כך.

יש איכות מיוחדת לשירים שאתה מכיר מילדות. לפעמים האיכות הזו יכולה לפגוע ביחס שלך לאותם שירים שנים אחרי, אבל לפעמים בדיוק ההיפך. במקרה שלי ושל כוורת, מדובר בשירים שאני זוכרת מנוגנים בבית, חלקם אפילו ממש מקושרים אצלי לחוויות ילדות ספציפיות. לא הייתי מסוגלת לקלוט את רוב הטקסטים שלהם, ואני זוכרת את עצמי חגה בתהיות ילדותיות סביב משפטים שלא הבנתי את ההומור הסנדרסוני המשונה שלהם, אבל כבר אז השירים האלה היו מעניינים מספיק כדי לגרום לי לשים לב, ולרצות לחזור אליהם בעצמי אחר כך. והיו את המערכונים, עם משפטים כמו "אביו ואמו היו הוריו היחידים, דבר שהשפיע עליו קשות למשך כל ימי חייו". את זה דווקא הבנתי כבר אז.

ובסביבות הבת מצווה, עם רכישת הדיסקים היזומה הראשונה שלי, האלבום המשולש של "כוורת בפארק" היה אחד הראשונים שהעניק לי את חוויית החרישה על דיסקים עד ידיעתם בעל פה. מצחיק לחשוב שקניתי את האלבום הזה בסך הכל ארבע שנים אחרי שהוא הוקלט באיחוד של 1998. כבר אז כוורת היו נראים לי כשייכים לתקופת עבר מופלאה ונשכחת, ולא העזתי לחלום שאהיה בהופעה שלהם בעצמי.

אז אני חושבת שהקסם הגדול של כוורת מבחינתי, לפני ואחרי הכל, נעוץ בעובדה שהם בשבילי ילדות, וכזו שלשם שינוי לא בא לי לשכוח או להתחמק מקיומה. וכשבין חברות העלינו שוב ושוב את השאלה ההיפותטית כמה נהיה מוכנות לשלם על כרטיס לאיחוד שלהם, הסכומים עלו גבוה מאד. יש מצב שזה נבע מהעובדה הפשוטה שבכלל לא האמנו שזה באמת יקרה.

ו… בכל זאת הגענו, למרות הכל.

בסוף אפילו לא נדרש כסף כל כך רב (יחסית), אבל כן נדרשו חושים של נינג'ה. כצפוי וכידוע, האתר של בימות קרס פחות מעשר דקות אחרי תחילת המכירה, ושפחתכם הנאמנה כמעט גמרה לעצמה את האצבע בריפרשים עד שהוא יעלה שוב. הסוף ידוע מראש – כנראה שירדו לי כמה שנים מהחיים בתהליך ההזמנה המפרך, אך לבסוף המבצע הושלם בהצלחה יתרה. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה מעטפה בדואר, ובתוכה הדבר שידעתי שאצטרך להציל מהבית אם חלילה תפרוץ בו שריפה פתאומית: שלושה כרטיסים להופעת האיחוד של כוורת, 2013.

ואין זה מקרי שהפוסט הזה לא מתכוון לעסוק יותר מדי בהופעה עצמה. בן שלו המדויק כתב לפני כשלושה חודשים בעקבות היסטריית הכרטיסים:

"החודשים שלפני ההופעה, אלה שבהם אתה נערך אליה וחושב עליה ומדמיין אותה ונזכר במי שהיית כששמעת את המוזיקה הזאת לראשונה – זה הדבר האמיתי".

והוא צודק. החודשים שחלפו בין רכישת הכרטיסים לבין ההופעה עצמה היו "כוורתיים" מאד בשבילי. "כוורת בפארק" שוב התנגן בלופים בבית. בין לבין חזרתי אל שלושת האלבומים המקוריים של הלהקה, שאותם כמעט ולא שמעתי בעבר כי העדפתי את גרסאות ההופעה המוכרות לי מאלבום האיחוד. נזכרתי בשירים נהדרים שלהם, שלא ייאמן כמה מרעננים ורלוונטיים הם נשמעים גם היום, ארבעים שנה אחרי שהוקלטו. חפרתי ביוטיוב ובגוגל כדי למצוא עוד ועוד קטעי וידיאו, תוכניות רדיו, כתבות וגרסאות נדירות שהצטברו סביב הלהקה הזו, שפעלה בשטח בסך הכל כשלוש שנים. ודמיינתי, ונזכרתי, וחיכיתי, והתרגשתי מאד.

בן שלו הוסיף וכתב ש:

"גם מי שאינו מעורב רגשית בהופעה מרוויח בחודשים שלפניה. פתאום שומעים את הלהקה ברדיו, ואנשים מדברים עליה, והיא נמצאת באוויר התרבותי והופכת אותו לנעים יותר. זה מה שקורה עכשיו עם "כוורת", וזה כמובן דבר נהדר".

הציפייה והבאזז שעורר האיחוד הזה היו מוצדקים, והספיישלים והכתבות וההתרגשות הגלובאלית – שכל כך לא קורים סביב הופעות אחרות שאני הולכת אליהן – היו דבר נהדר באמת. וגם ההופעה עצמה הייתה דבר נהדר. אבל מה כבר אפשר להגיד? הרי כולם היו שם, לא? לשאלה "מה ישראלי בעיניך" יש עכשיו תשובה חדשה-ישנה. כשצעדנו ברחובות ירושלים בדרך לבריכת הסולטן, היה נדמה שכל הצועדים סביבנו הולכים גם הם להופעה. ובעלייה חזרה לאוטו, זכינו לראות רחובות מלאים באנשים מזמזמים, שרים, צוחקים, ובאופן כללי מאושרים למדי.

בהופעות שמחכים להן כל כך הרבה – וזו כנראה ההופעה שחיכיתי לה הכי הרבה אי פעם – תמיד יש חשש שגודל ההתרגשות יעיב על ההנאה ועל היכולת להיות שם בזמן אמת. ואכן, עברו כמה שירים עד שהפנמתי את המתרחש, אבל כבר מהרגע שנכנסנו למתחם ההופעה שקעתי באופוריה מוחלטת ומטופשת מאד, כולל ריקודים קטנים במקום, חיוך מאוזן לאוזן וצחקוקים לא לגמרי רצוניים. וכשהם עלו סוף סוף, אחרי הציפייה המרחפת, פתאום אלפי אנשים בבת אחת שאגו מאושר, והאוויר היה מלא בחום ובאהבה ובפשטות ובשמחה. כמו ילדים. וסנדרסון גיחך אל הקהל: "תשמעו, לא השתניתם בכלל".

שיר אחרי שיר, מהרגע שקלטתי מה קורה סביבי, פשוט לא הצלחתי להפסיק לחייך. הנוסטלגיה לגמרי יכלה להחזיק את ההופעה הזו, אבל מה לעשות שהרבה מעבר לה, כוורת פשוט נתנה הופעה מעולה. לראות אותם על הבמה, לשמוע את השירים פשוטים ומורכבים וטובים ומוכרים וחיים כל כך, את הסולואים שנותרו גאוניים, את ההרמוניות הקוליות שלא השתנו ברבע טון למרות השנים והסיגריות, ועוד בליווי של הוידיאו ארט המושקע מאחורה והשירה האדירה מכל עבר… כוורת חזרה, ובגדול. הרגשתי שהקהל לא יודע לאן להוליך את השמחה וההתרגשות, וגם אני לא ידעתי, אבל עם האהבה המטורפת שהייתה שם באוויר לא היה צריך לדעת כלום. הייתי בעננים.

ויש את הרגעים האלה שאתה נזכר בהם פתאום, שבוע אחרי.

איך בהתחלה נבהלתי לראות את הקלידים ריקים, ורק זה היה חסר לי, ואיך כשבאמצע "למרות הכל" יוני רכטר הגיח סוף סוף והתיישב, הקהל הריע והוא חייך ונופף בביישנות. איך קלפטר קרע אותנו מצחוק עם ההשתתפות החיננית שלו בסיפור המכולת, ואיך הקהל לא הצליח להפסיק למחוא כפיים בכל פעם שהוא נתן סולו מבריק כמו אז. איך הקול של אפרים שמיר נשאר צלול ועמוק למרות כל השנים, ואיך פתאום אהבתי את "היא כל כך יפה" שאף פעם לא ממש עשה לי משהו. איך פוגי הוביל את "הבלדה על ארי ודרצ'י" והחזיר לי בבת אחת את הזיכרון של הפעם הראשונה ששמעתי את הקול המשונה הזה, ואת השיר המורכב והאבסורדי שלא הבנתי אז בכלל והיום הוא אחד האהובים עליי. איך אלון והצרידות החיננית שלו הרימו את כל מי שעוד ישב עם "בא לשכונה בחור חדש". איך גידי בכתף פרוקה ובקול קרוע שר "במקום בו עמדת נשאר רק אוויר" וכולם בכו איתו. ואיך דני, הגאון הזה, שבהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם כי בעצם כל זה התחיל ממנו, אמר לקהל "תודה שגדלתם איתנו" ופשוט סיכם את הכל.

שוב ושוב במהלך ההופעה העברתי את המבט על פני הבמה מצד לצד, והרגשתי כאילו אני פוגשת חברים ותיקים. כי השלם השונה מסך חלקיו שהוא השביעייה הזו, והשירים האלה, כולם חברי ילדות.

והתחושה הכללית הזו שאתה נזכר בה פתאום, שבוע אחרי, ומתפלא מחדש. איך הם היו שם כולם, נפלאים ומדוייקים ונרגשים כאילו אף פעם לא היה בעולם הזה זמן שחולף.

ואיך ממש בסוף, ב"נחמד" שהיה השיר האחרון, התמונות הישנות של חברי הלהקה צעירים ויפים התחלפו על המסכים מאחורה והזכירו שכן, יש זמן שחולף, וכך צריך להיות. ולאהבה המוצקה שמילאה את האוויר הצטרפו תחושת השלמה וקתרזיס שכבר לא היה לי מקום להכיל אותו, ולילדה שבתוכי בטח לא היה, אבל נתתי לה יד, ולרגע הכל היה בסדר.

"והכל פתאום אחר,
מסוער יותר,
מהיר יותר,
יפה יותר,
אחר".

(כן, אין מה לעשות, בסוף מכל הכוורת הזאת אני יודעת מי הדבורה האהובה עליי)

באותו עניין, יש לומר שבמובנים רבים – מזל שכוורת התפרקה. לא בטוח שהכיוונים שהלהקה הייתה הולכת אליהם לו המשיכה לפעול היו חיוביים בהכרח (כפי שניסה להוכיח המערכון שהוקדש להם ב"ארץ נהדרת"). אבל מעבר לכך, הכישרון הרב והיצירתיות הרבה שגעשו בשבעת המופלאים האלה פשוט לא היו יכולים לבוא לידי ביטוי מספק במסגרת ההיא. וכך זכינו לפירות של כל קריירות הסולו שלהם, שהשירים מתוכן שנכללו בהופעה היו היילייטים בזה אחר זה, ומן הסתם לא היו קורים בכלל לולי הפירוק. מדהים לחשוב שלמעט מאיר פניגשטיין שהוא היחיד שהלך לכיוון אחר, כל חבר בלהקה הלא קטנה הזו תרם לא מעט נכסי צאן ברזל לפסקול הישראלי, והשאיר את חותמו באמצעות מתנות רבות לכל אוהב מוזיקה עברית באשר הוא.

ויש לומר גם שמזל שהם התאחדו עוד פעם אחת, ונתנו לי אפשרות אחרונה לסגור את הפינה הזו, ולהגשים חלום של שנים. לסמן וי, להשלים מעגלים ולהמשיך הלאה. אם יש מילה אחת שריחפה שם לאורך כל הערב הזה, מתוך השאגות והצחוק וההתרגשות והבכי ומחיאות הכפיים, זו הייתה המילה – תודה. וזו גם המילה שסובבת את כל החוויה הזו בשבילי, גם עכשיו, וכנראה לתמיד. אז – דני, גידי, יצחק, אפרים, אלון, יוני ומאיר, אתם אולי לא מכירים אותי אבל אני מכירה אתכם היטב, ורוצה לומר לכם תודה על שנים של קסם שהתנקזו לתוך ערב אחד מתוק ומושלם. יצאתי עם חיוך גדול ועם שק של סנטימנטים, ובעיקר עם זיכרון עוטף של פשטות רכה, וגעגוע לילדותנו, שהייתה יפה.

(כוורת – האיחוד האחרון, בריכת הסולטן, 20.6.13)