יבוא החסד, תבוא הנחמה

הרב מנחם עזב אותנו.

לכאורה אין מקומו של הפוסט הזה בבלוג העוסק במוזיקה, אבל הקשר בין הרב מנחם פרומן ז"ל למוזיקה היה ועודנו כל כך פשוט ובהיר, שאני לא מרגישה צורך להתנצל. וחוץ מזה, כבר ימים ולילות ארוכים שהאצבעות מבקשות לכתוב משהו, והלב לא מוצא את המילים. עכשיו מצאתי כמה, ואני רוצה להשמיע אותן למי שרק מוכן לפתוח את הלב שלו לדקות ספורות, ולהכניס אליו את האיש הכל כך חד פעמי הזה. אם הכרתם אותו, אינכם זקוקים לי. רבים רבים הולכים עם מועקה בלב מאז ליל שני העצוב השבוע. אם לא הכרתם אותו, אולי כבר מאוחר מדי. אבל אולי לא. אז הנה המילים שלי, אולי משהו עוד אפשר ללמוד.

ושוב הן מסרבות להיכתב. כי איך אפשר להקיף במילים אדם? ועוד אדם כמוהו, שבגופו הרזה החזיק והרקיד עוצמות חיים אדירות כאלה, שרק אחרי טנגו מתמשך ואכזרי נכנעו לסרטן. לפני כמה חודשים, בראיון מרתק ב"הארץ", הוא אמר שהוא חי חיים של תחנונים. יותר משנתיים שהוא התקיים על הנפש, הרופאים כבר מזמן הרימו ידיים. הנפש לבדה החזיקה את הגוף המותש והצעידה אותו הלאה, עד קצה הזמן, להדליק בעולם עוד ועוד אורות.

לאירועי ליל הושענא רבה בתקוע (שם צולם הוידיאו הקודם לפני חודשים ספורים) מגיעים מדי שנה אלפי אנשים. אני חושבת שבהלוויה השבוע, באותו מקום, היו אפילו יותר. כל כך הרבה פרצופים מוכרים ראיתי שם, מכל כך הרבה מקומות והקשרים, ולא הצלחתי לחשוב על עוד אדם שהיה מסוגל לקבץ אליו כזה מגוון של בודדים וציבורים. כולם באו להיפרד. באחד ההספדים נאמר שמלבד עשרת ילדיו, עוד רבים נשארו יתומים עכשיו. אני לא יכולה לומר שהוא היה הרב שלי, אבל אם יש מישהו שכמעט התקרב למלא את התפקיד הזה בשבילי, לא במובן של סמכות הלכתית אלא במובן של הנהגה רוחנית – זה היה הוא. לא תמיד הבנתי מה הוא אומר. לא תמיד הבנתי את מעשיו. מישהו אמר השבוע שהרב מנחם חי בתודעה של גאולה בזמן שהעולם שלנו עוד רחוק משם מאד. אבל בשבילי הוא היה מהאנשים שגם כשלא הבנתי את מילותיהם, המנגינה שמסביבן עשתה את שלה.

הרב מנחם היה שיר שרציתי ללמוד.

והיו, כמובן, מחיאות הכפיים. באמצעות מחווה שמשמשת בדרך כלל כהבעת הערכה לאדם אחר, נפרד ממך, הרב מנחם – בהשראת רבי נחמן מברסלב – עורר שוב ושוב תנועות של חיבור. של קירוב הפכים וצירוף ניגודים. של שלום. יד ימין ויד שמאל מתחברות במכה ובצליל. והרוח שמנשבת ביניהן במחיאת הכפיים צועקת לשלום שיבוא.

בשנים האחרונות הוא ייסד אירועי "תורה-שירה", בהם הוא לימד ומוזיקאים שרו לצידו. לכאורה הלימוד היה העיקר והנגינה ליוותה אותו, אבל לא היה ספק שמבחינת הרב מנחם התורה והשירה אחת הן, שני זרמים מעורבבים בנהר שוצף שמטרתו להמיס אט אט את האבנים בלב ובמחשבה. להוליד חופש. הוא לימד זוהר, או רבי נחמן, ושוב ושוב היה מגיע הרגע שבו הוא היה עוצר את דיבורו בבת אחת, ומסמן למוזיקאי שלצידו – יאללה. ואחרי ששיר אחד היה מתנגן, שוב הייתה מגיעה מצידו אותה התנועה שהביאה איתה שיר נוסף – וחוזר חלילה. הוא הכיר בכוחה של המוזיקה לשבור קירות שאפילו דברי אמת לא יכולים להם.

הוא היה איש של הפתעות, שסירב להיות מוגדר ותחום. הימנים חשבו שהוא שמאלני, השמאלנים חשבו שהוא ימני. חבריו היהודים הלינו על כך שהוא נפגש עם מנהיגים ערביים, הערבים לא ידעו איך לאכול את פעיל השלום שגר בהתנחלות. הוא היה דתי וכופר, איש הלכה ואיש חירות. הוא מילא בעולם הזה תפקיד ומקום שאין אחר שימלא תחתיו. משבצת שלא הייתה כמותה לפניו, וספק אם תהיה אחריו. זו הייתה משבצת בלי גבולות, בלי קווי מתאר, רק רוח וחופש.

זו קלישאה, אבל בהרבה מישורים הרב מנחם הקדים את זמנו. אהוד בנאי אמר עליו שהוא הרב של הרוקנרול הישראלי. גם במשבצת הזו נראה שאין מי שימלא את מקומו.

הרב מנחם היה עיר מקלט לחופש. רק שם יכולים הניגודים להתחבר.

יש מי שיגיד שהוא היה משוגע. אם זכור לי נכון, הוא אף העיד כך על עצמו בעצמו. אבל בינינו, יש מישהו נורמלי בעולם הזה? אנשי אמת נתפסים פעמים רבות כמשוגעים בעולם השקר, והוא היה איש אמת. השיגעון שלו נתן מקום לכל המשוגעים שביקשו אוויר לנשימה. ביום ירושלים האחרון הוא יזם אירוע תחת השם "יום ירו-שלום", בו שרו וניגנו למען ירושלים ולמען השלום ברי סחרוף, אהוד בנאי (שניהם שרו גם בהלוויה), ועוד, הרב מנחם דיבר, וגם חברו הקרוב איברהים. הבכי והצחוק שימשו שם בעירבוביה, וגם מחיאות כפיים נשמעו, כמובן, יותר מפעם אחת. את התחושה שיצאתי איתה מהערב הזה אני לא שוכחת. התקווה נכחה שם בחלל האולם כמו שלא הרגשתי אותה נוכחת בשום מקום ובשום זמן בכל שנותיי על האדמה הזו. משב רוח אדיר של תקווה, עוצמתי כל כך עד שהוא היה כמעט מוצק, אבל לא מכביד. מלטף.

כי הרב מנחם, כשמו כן אישיותו, היה מנחם גדול. אחרי שחלה הוסיף לעצמו את השמות "חי שלום", ששניהם הלמו אותו להפליא, אבל בראש ובראשונה הוא היה מנחם. כמה קל לזעזע, לפצוע, להחריד, וכמה קשה לנחם באמת. ועכשיו, בצער הפרידה הזה, כשהוא כבר לא כאן – מי יתננו נחמה?

אכן, קשה לכתוב דמעות. כששמעתי את הבשורה המרה הרגשתי שהשמיים נקרעים. ומאותו הרגע ועד עכשיו, המילים נאספות ובאמת רוצות לעזור, לתאר, לגעת, אך אל מול האינסוף האנושי הזה – גם מהן נבצר למלא את החלל שנפער. אני קוראת וקוראת ושומעת ורואה ונזכרת, אבל הבור בלי תחתית, מסרב להתמלא. ובכל זאת, מתוך כאב האובדן מתבהרת ההודיה הגדולה על מה שהספקתי לקבל ממנו. לצערי מדובר בהבזקי אור בודדים וספורים, אך הם מעט המחזיק את המרובה, וכאמור – משהו עוד אפשר ללמוד, גם עכשיו. בתוך הזיכרונות והמתנות הללו אני מבקשת להזכיר עוד תמונה אחת שלא תישכח ממני לעולם:

לפני כשלושה חודשים, בסופו של מבצע "עמוד ענן", נדדו אירועי "תורה-שירה" לקיבוץ עלומים שבעוטף עזה. הרב מנחם, יחד עם אביתר בנאי, ירדו אל הנגב המתאושש ממכת הטילים, להביא מילים ומנגינות של נחמה. וכרגיל הרב מנחם דיבר, ואביתר שר וניגן, ואז – בסוף הערב – הגיעה עת התודות. הרב מנחם הודה לכל המארגנים והעוזרים, לכל מי שסייע לאירוע להתקיים, וסיים ב"תודה למקור החיים". ואז, תוך שהוא מלווה את עצמו במחיאות כפיים אדירות – אלא מה – הוא צעק כלפי מעלה שוב ושוב לפי הקצב: "תו-דה תו-דה תו-דה תו-דה". והקרביים זעקו איתו ושלחו דמעות חמות אל העיניים, שנפקחו ונעצמו ונפקחו שוב בפליאה גדולה, למראה איש לבן וזוהר שמחלה נוראית מאיימת על חייו, והוא עומד וזועק כולו הודיה על חלקו בעולם.

"הגוף יש לו סוף, הנשמה – אין לה סוף, אין לה סוף"…

גם את הראיון המופלא ההוא הרב מנחם סיים באותה הדרך. וגם בנו יוסי אמר בהלוויה שאחרי שנגמרות כל המילים, נשארת רק עוד מילה אחת לומר, רק עוד מילה אחת שיש לה טעם וערך ומקום.

אז – הרב מנחם, תודה.

"האמת והשלום אהבו".