Skip to content

ויש בי מקום אחר

14 במרץ 2013

­­"כאבי פנטום: כשאדם מאבד איבר, יש והוא ממשיך להרגיש כאבים באיבר שכבר איננו. כלומר, המוח עדיין חווה את חוויית הכאב, באותו מקום במוח האחראי על "יד ימין", וזאת למרות שיד ימין עצמה כבר איננה. אחרי זמן מה הכאבים ייעלמו.
להקשיב לפונץ' זה לקבל כאבי פנטום של איבר שעדיין אין לך. אם תקשיב מספיק זמן, בלב מספיק פתוח, זה יתחיל לכאוב לך שם. ובאותו מקום שזה כואב, יתחיל לצמוח משהו. סוג של תשובה, של פתרון, סוג של הכרה. אחרי זמן מה תקום ותגלה שיש לפניך דלת למקום חדש. מקום שלא שיערת בנפשך שהוא קיים באמת".

                                        (עוזי וייל, כפי שמצוטט בספר "שיר חדש" של רוני שויקה)

לפני כמעט שנתיים כתבתי פוסט לרגל יום ירושלים. מצאתי תשעה שירים שקלעו בדיוק למה שהאוזניים שלי חיפשו ביום הזה, ולא הצלחתי לחשוב על שיר נוסף שישלים את העשירייה. כמה חודשים לאחר מכן, השיר הזה הגיע. קוראים לו "ירושלים", והוא השיר שהפיל לי את האסימון לגבי אביב נוימן.

רק איש ופסנתר, מה יותר פשוט מזה, ומה כבר אפשר לכתוב על ירושלים שעוד לא נכתב. ובכן, מסתבר שאפשר. השיר הזה, מלבד העובדה שעורר אצלי את בלוטת הדמעות, הוכיח לי שמאחוריו עומד מישהו שמכיר היטב את הגיאוגרפיה של הנפש. וכמו מדריך מנוסה, הוא מפליא לדייק ולהסביר את הקיים, אבל גם פותח בפניך מקומות חדשים. שבילים שלא ידעת שקיימים. בך.

את אביב כבר יצא לי לפגוש על איזו במה או שתיים לפני שנים, לא בכוונה, עם ההרכב "סמטת פחם". מהרגע הראשון היה שם משהו אמיתי, אבל גם קצת אלים, או אולי נכון יותר לומר: לא מתפשר. משהו שקצת פחדתי להכיר לעומק, אבל בד בבד הסתקרנתי ורציתי עוד. החשש מובן, הרי להצמיח מקומות חדשים בנפש זה לא קל. גם הדברים שתמצא שם עלולים להכאיב. אבל אחרי האזנות חוזרות ונשנות ל"דוד" – האלבום החדש שלו (להאזנה כאן), אין לי אלא לומר: זה משתלם.

לא כל מוזיקאי שאני שומעת באמת עושה את מה שעוזי וייל מתאר שם כל כך יפה. אלו שאני אוהבת במיוחד, בדרך כלל כן עושים את זה: מרחיבים את הנפש אל מקומות חדשים, יוצרים בתוכי את הפינה השמורה רק להם. אביב נוימן הצליח איפה שרבים נכשלים בתוך שטף המידע המוזיקלי האינסופי: הוא לא רק פוגע במקומות עמוקים וכנים – וגם זה לא מעט, אלא עושה את זה בצורה חדשה, משלו.

הוא מוביל את המאזין למסע מלא מיסתורין, כמעביר מבט חטוף על פני חלונות בקדמת הבית, בעוד את מה שמתרחש שם בפנים החדרים השונים עליך להשלים בדימיון. כמו בתמונה המתנוססת על עטיפת האלבום – הוא לא מראה את פניו, רק מזמין אותך להביט יחד בשברירי התנועה הזוהרים שנלכדו במבטו, לשמוע איך הוא טווה מהם שירים. המילים שלו תמיד מגלות קצת ומסתירות הרבה, וכמה שבא לי לצטט פה משפטים שלו שאהובים עליי במיוחד, כמעט כולם נחלשים כשמוציאים אותם מההקשר של השיר המלא. הוא יוצר שם עולמות שלמים שאורכים דקות ספורות בלבד, זה קסם. וכמו קסם אמיתי, המראות והצלילים נשארים איתך גם אחרי שהתפוגגו.

וכך, למרות שהדיסק עצמו קצר יחסית (פחות מ-40 דקות), כמעט כל האזנה גוררת איתה חצי שעה נוספת של שקט. לעבד, לחשוב, לפנות את השבילים אחרי הטורנדו. חלק מהשירים דרשו כמה וכמה האזנות עד שהצליחו לחדור פנימה, אך רובם עשו זאת מיד ובקלות. הסינגל הראשון והסוחט "אלף פעם" עם הקולות המהממים של שני ולמן המהממת, שגם מבצעת יפה יפה את "מי שהיית". "בלוז האילמים" שמתחיל עם צ'לו, מסתיים עם חצוצרה ובין שניהם מתחבא טקסט נוקב ומדויק כל כך (ובחוברת מתחבאת גם תמונה נהדרת בעמוד הזה). "אדון אוקיינוס" היפהפה שהציף לי את הלב משמיעה ראשונה. וכמובן, "התזמורת זוהרת" שמסיים את כל העסק בהתרוממות רוח גדולה.

בניגוד ל"ירושלים", שאר השירים בדיסק מעובדים ומתוזמרים, עם העשרה של כלי מיתר וכלי נשיפה. לא משהו שלא שמענו בשום מקום אחר, אבל עדיין, העיבודים מצליחים להפתיע ולרגש את האוזן. ולמרות שעושר מוזיקלי איננו הנתון הכי חשוב ביצירה, וכאמור – גם איש אחד עם פסנתר או גיטרה יכולים להצליח במקום שתזמורות סימפוניות ייכשלו, עדיין מדובר בבונוס עצום. בטח כשמדובר באלבום בכורה של יוצר חדש.

ואולי זו השורה התחתונה: האלבום הזה לא נשמע כמו אלבום בכורה. אביב נוימן שר, כותב, מנגן ומשחק בלב שלי כאילו זה מה שהוא עושה כבר שנים. ואולי זו השורה התחתונה באמת, כי הרי בית צריך להיות בית, ולא משנה אם הוא חדש או ישן, קטן או גדול, מאובזר או פשוט, הוא רק צריך לתת את התחושה הקיומית שיש לך מקום. זו יכולת מופלאה, ליצור בנפש מאזיניך מקומות חדשים, וגם להעניק להם את התחושה הבלתי ניתנת לעירעור שהאוצרות האלה היו קיימים בתוכם מאז ומתמיד. מתנה כזו מלטפת בבת אחת את כל צלקות הדרך וגורמת להן לזהור.

לפני סיום רק אספר לכם שבמוצאי השבת הקרובה (16.3) אביב ישיק את האלבום במועדון האזור (פרטים כאן). את השירים הללו שמעתי בלייב בעיקר בוריאציות אקוסטיות, כך שאני מתרגשת מאד לשמוע אותם מנוגנים עם להקה. האמת היא שאני מתרגשת מאד גם בלי קשר, כי בחודשים שחלפו מאז שמעתיו לראשונה, אביב כבר נעשה קצת חבר. אבל כשהוא יעלה על הבמה הכל יישכח. אני אעצום עיניים ושוב אהיה בירושלים שלו, אנשום את האוויר, ואתן לו לחתור בין הגלים ולהוביל. וכל שנותר לי זה להציע גם לכם את שירותיו: אם אתם צריכים מציאה, או מסע, או בית, תנו לאביב נוימן להיות המדריך שלכם לשם.

("דוד" – אביב נוימן, 2013)

* * * * * * * * * * * * * * * *

ולעניין אחר לגמרי:

לחצו להגדלהבעיקרון אני נגד קידום עצמי לא רלוונטי, אבל מאחר וזה כן רלוונטי ומאחר והקידום העצמי פה הוא שולי יחסית, אני שמחה ומתכבדת להזמינכן (כן, נשים בלבד) לערב יצירה מקורית של "מזמור", בית הספר למוזיקה שאני לומדת בו. אני אשיר שיר אחד משלי, אבל עזבו את זה: אחרי ששמעתי את כל השירים שהולכים להתנגן שם – אני מרגישה לגמרי בנוח להזמין חובבות מוזיקה באשר הן, ולאו דווקא כאלה שמכירות אותי אישית, וגם לומר בפה מלא שהולך להיות ערב יפהפה ומרגש. באמת.
זה יקרה ביום שני הקרוב, 18.3, הפרטים המלאים בפלייר המצורף.

מודעות פרסומת
3 תגובות leave one →
  1. 3 באפריל 2013 14:22

    מדהים נהניתי מכול רגע של ביקור באתר
    אשמח לביקור באתר שלי של שירי אהבה הנוגעים
    ברכות בנפש העדינה מעניינת חוות דעת על הכתיבה.
    תודה מראש

  2. יוסי מפ"ת permalink
    6 באפריל 2013 11:37

    נהניתי לקרוא ושמחתי להכיר עוד יוצר ומוזיקאי מוכשר…

Trackbacks

  1. למרות הכל: שובם של הדינוזאורים | חדי אוזן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: