בשבח הדברים החולפים (שנתיים לבלוג)

 

                                                         (מתוך "בשבח הדברים החולפים"/ישראל אלירז)

מאז השחרור, כבר קצת יותר משנה וחצי, אני עובדת בחנות צילום. זה לא חדש שעניינים טכניים (לכאורה) מעוררים אצלי תהיות קיומיות בקלות, כבר התרגלתי, אבל האמת היא שעבודה בחנות כזו פשוט מזמינה את זה. לפתח תמונות של אנשים זרים ממש גורם לי להיכנס לתוך החיים שלהם, בלי שהם מודעים לכך.

הבחירה של התמונות, הפרצופים הניבטים מהן – מדי פעם פרצוף מוכר מפתיע אותי מתוך תמונה של אדם זר, הסיטואציות המצולמות שלפעמים ממש מזמינות לנחש מה קרה ומה נאמר ברגע הצילום, המקומות המוכרים לי ואלו שלא, אלפי הסצינות הקטנות שנלכדו בעדשה ומתעדות רגע שאיננו עוד.

אנשים מביאים תמונות של אירועים משפחתיים – בתור נקבה טיפוסית יש לי עניין מיוחד בתמונות חתונה. וכמעט תמיד אפשר לגלות דרך התמונות – עמוסות חיוכים ככל שיהיו – מי פחות מסתדר עם מי, מי ממש שמח ומי היה מעדיף לא להיות כאן. אפשר לזהות אם בני הזוג עצמם מאושרים ונינוחים, לוקים בבהלה פתאומית או סתם שרויים בהלם קל מהמתרחש סביבם. אפשר ללמוד על אופי האירוע שהיה, להתרשם מעט מהאוכל ומהריקודים, פה ושם אני כמעט מצליחה לשמוע את המוזיקה שהתנגנה באולם.

מגיעות אלינו תמונות גם סביב אירועים פחות שמחים (למדתי לזהות הזמנות לפיתוח של משפחות שיושבות שבעה), וסתם תמונות יומיומיות שלפעמים משעמם לעבור עליהן ולפעמים זה מסקרן כמו לראות סרט. רוב התמונות הללו מצולמות באיכות בינונית ומטה, אבל מדי פעם יש איזו הזמנה שאפשר לזהות בה ניצוצות של כישרון צילום. וכמובן, הרבה פעמים מגיעות תמונות מטיולים, רובם במקומות ששפחתכם הנאמנה – שהקשר שלה לטיולים מתחיל ונגמר בשמו של הבלוג הזה – אף פעם לא הייתה בהם (חשבנו לקבוע חוק בחנות, שמי שמביא תמונות לפיתוח מטיוליו בעולם צריך להוסיף על התשלום גם טיפ כדי לממן לנו טיול משלנו).

תמונות אינן דבר חי, אבל הן גם לא מאד רחוקות מזה. הן רסיסי חיים. הן קפואות, ולוכדות משהו שכבר איננו, אבל כל אחת מהן מספרת סיפור.

וחרף ההתפייטות הזו, חייבים להודות שהטכנולוגיה השתנתה, וחנויות צילום הולכות ונעשות פחות רלוונטיות. אנשים מצלמים הרבה יותר תמונות היום, ומפתחים הרבה פחות מהן. תמונות נאגרות באלפיהן במעמקי זיכרונות הסמארטפונים והמחשבים, וברובן ספק אם ייעשה שימוש בעתיד. בערך פעם בשבוע מגיע לחנות מישהו עם דיסק-און-קי גדוש, ומספר בהתרגשות שהנה סוף סוף אשתו החליטה לפתח תמונות מהחמש-שש-שבע שנים האחרונות, שלושה ילדים כבר נולדו להם ולאף אחד מהם אין אלבום מסודר, הגדול מתחיל לחשוד ששלושתם מאומצים בכלל (את החלק האחרון המצאתי). ואז שנינו עומדים ומעלים זיכרונות מלאי ערגה מהתקופה שבה מצלמות דיגיטליות עוד לא היו קיימות, לכל תמונה שצולמה קדם תיכנון מחושב, והסקרנות שליוותה את מסירת הפילם לפיתוח הייתה מתוקה, כזו שדור הסיפוק המיידי שגדל היום – פשוט לא מכיר.

וכמובן שהסנדלר הולך יחף, למרות שהוא יכול לתפור לעצמו נעליים ממש בזול. גם לי יש אלפי תמונות מפוזרות בכל מיני תיקיות, מחכות שאגאל אותן משיממונן הממוחשב. עוד כמה מאות שכבר פיתחתי בזכות התקף אמביציה פתאומי, מחכות ליום שבו אשנס מותניים ואסדר אותן באלבומים. אני לא מתחייבת שזה יקרה בעשור הקרוב.

אז למה בכלל מצלמים? בשביל מה? את רוב התמונות הללו אף אחד לא רואה. העניין פה מורכב יותר, כי עושה רושם שאיש לא חושב על כך ברגע הצילום. כלומר, כנראה שהצילום עצמו משרת צורך אנושי כלשהו, שלא תלוי בהכרח בתוצרים.

"אי אפשר לבוא בטענות למי שרצה להעמיק לתוך כל רגע חולף, ללמוד את סודותיו, לצעוק כנגד האובדן, השינוי והתנועה".

          (מתוך "בתו של שומר הזיכרון"/קים אדוארדס)

יש משהו טראגי בכך שקיומנו תלוי במרחב של זמן, כזה שנע בהתמדה קדימה ולא עוצר ולו לרגע כדי לחשוב. דברים משמעותיים קורים לנו בעולם, רגעים קטנים-גדולים כל כך, או חזקים כל כך, או הרי גורל כל כך, או סתם יפים במיוחד. ובחלוף שבריר של שנייה, הם אינם שם יותר. רישום כזה או אחר שלהם אולי יישאר בזיכרון, אולי אפילו יתועד בדרכים כאלו ואחרות, אבל אותו הרגע בדיוק כפי שהיה – לעולם לא ישוב.

אני מאמינה גדולה בדרך, בהתקדמות, בתהליך, אבל אין ספק שיש מימד מעציב בעובדת היותו של העולם הזה כל כך חולף בהתמדה, כאשר ההתמחות הבולטת ביותר שלו היא באובדן, בשינוי ובתנועה. ולא משנה כמה הרגע הזה פלאי – טבעו תמיד נותר פגיע.

אני חושבת שזו הסיבה המרכזית והבלתי מודעת לדחף האנושי לצלם כל כך הרבה, גם אם אחר כך לא יהיה לתמונות הללו שום ערך. אני חושבת שזה השורש של אובססיית התיעוד שלי, ואני די בטוחה שזו אחת הסיבות שמביאות אותי לכתוב על הופעות.

כשפתחתי את הבלוג הזה, וזה קרה לפני שנתיים בדיוק, כתבתי ש"מוזיקה היא תנועה. היא מתקיימת רק במרחב הזמן, ואי אפשר להקפיא אותה. היא דבר חי". ואכן, יש גם יופי גדול שטמון בשבריריות הזו, בדברים שלא יכולים לקרות אלמלא יחלפו מיד לאחר מכן. שיר לא יוכל להתנגן אם כל צליל יעמוד במקומו ויסרב לנוע הלאה. וגם החיים תלויים בקונפליקט הקיומי והמתעתע הזה: כל דבר שקורה חייב לחלוף כדי לפנות מקום לדבר הבא.

"הדברים החולפים מעידים שהחולף אינו חדל להיות".

          (שוב ישראל אלירז)

קורה לי לא מעט באמצע הופעה, שאני חושבת: לו רק הרגע הזה היה יכול להימשך לנצח. או לפחות עד שבוע הבא. מניסיון העבר – זה לא קורה אף פעם, ולא משנה כמה רציתי. ובכל זאת, התיסכול על כך הוא יחסית פעוט, כי בד בבד אני מזכירה לעצמי שיבואו עוד כל כך הרבה רגעים יפים וחולפים כאלה, שחבל להיתקע ברגע היפה הזה, ואולי אפילו טוב שהוא חולף. כמו חבר אהוב שבא לבקר, הוא מחבק ומפזר מתנות קטנות, ואז ממשיך בדרכו ומפנה מקום לאלו שמחכים ממש מעבר לדלת. ובכל זאת, הרי במובן כלשהו, במרחב אחר שלא תלוי בזמן – הוא אינו חדל להיות.

"תני לרגע שיחלוף, העבר עוד לפנינו".

          ("מונסון"/ברי סחרוף, מילים: מיכה שטרית)

ויש עוד קונפליקט ספציפי שנעוץ בחוויית הדברים החולפים, והוא קשור לאובססיית הצילום האנושית שהזכרתי קודם. אם להתייחס לנושא המרכזי שבו עוסק הבלוג הזה מאז היווסדו – הופעות – ובכן, יש כל מיני דרכים לחוות אותן. בשנים האחרונות הולכים ומתרבים האנשים שרואים הופעה שלמה בצילום וידיאו דרך מסך הפלאפון שלהם. יוצא לי לראות לא מעט צלמי סטילס מוכשרים שתוך כדי ההופעה עסוקים יותר מדי בהגדרות המצלמה שלהם כדי להפיק את התמונה המושלמת, וספק אם הם מצליחים להיות שם בכלל ולהרגיש משהו מההופעה עצמה. ויש גם תופעות שמעלות חיוך: כבר כמה פעמים ראיתי בחור אחד שיושב בהופעות ומצייר. כל זה מעלה את השאלה – עד כמה להיות ברגע עצמו, ועד כמה להיות עסוק בלתעד את הרגע, בהנחה ששני הרצונות הללו עלולים להיות סותרים?

בצילום וידיאו אני חוטאת פה ושם, אבל מנסה לא להרגיש בזה – מניחה את המצלמה על השולחן או על הברכיים ומשתדלת להתעלם מקיומה. תמונות הייתי מצלמת פעם, אולי לא במקרה זה לא ממש קרה כבר המון זמן. ולצייר אני לא יודעת. אבל יש דבר אחר שאני עושה בהופעות: כותבת.

אני כותבת כדי לזכור, כדי לוודא שלא אשכח. בסיקורים הראשונים שיצאו תחת ידיי, אי שם בגיל 16, לא נזקקתי לעזרים חיצוניים. חזרתי הביתה, וההופעה כולה – על כל הניואנסים הקטנים שהיו בה – עוד הייתה חקוקה בזיכרוני היטב. זה כבר לא המצב, לצערי. אם לא אכתוב – אשכח. ובכל זאת, אני נזהרת מאד מהאפשרות שהכתיבה תפגום לי בהופעה. אם התיעוד יבוא על חשבון חוויית הרגע עצמו, יצא שכרי בהפסדי. כשהצלילים עוטפים אותי, אני לא רוצה להיות עסוקה מבלי משים בלנסח את מה שאכתוב עליהם למחרת.

לפעמים אני בכלל לא מתכוונת מראש לכתוב על ההופעה, ולכן לא רושמת תזכורות, והבוקר שאחרי מוצא אותי מלאת רגשות וחוויות שפשוט כותבים את עצמם החוצה, בלי מאמץ מיוחד. אבל זה קורה לעיתים רחוקות.

אז קניתי לי פנקס קטן, ואני כותבת בו איזכורים מרומזים לדברים שקרו או נאמרו, פורקת מחשבות שעולות בי תוך כדי, מציינת שירים שהיו יפים במיוחד. עבודת הפיענוח אחר כך משעשעת (ככה זה כשמשרבטים בחושך ובלי להסתכל על הדף), אבל באופן פרדוקסלי משהו, עצם קיומו של התיעוד הזה מאפשר לי להשתחרר מהצורך האובססיבי לזכור במהלך ההופעה את כל מה שקורה בה. אני כותבת תזכורת קטנה – וזה שם. אפשר לתת לרגע להיות ולחלוף, בידיעה שיישאר לו זכר, ואוכל לשוב אליו אחר כך. החולף אינו חדל להיות.

אני משאירה לעצמי סימנים. וזה גם מה שהבלוג הזה, והכתיבה בכלל, נותנים לי. פירורי לחם ביער. סימני דרך מתועדים שאני משרטטת בשביל מי שתיכף אהיה, כדי שיהיה לה – לי – לאן לחזור. כדי שאף פעם לא נלך לאיבוד.

והרגעים הגדולים באמת קורים כשאני מפנה את מבטי הצידה לרגע, ומגלה שבשביל הזה אני לא צועדת לבד.

שנתיים חלפו מאז שהבלוג הזה נפתח. את כל התודות כבר כתבתי בשנה שעברה, אז רק אומר שוב שהחוויה הזו, של לכתוב לגמרי בשבילי ולגלות שההד מגיע עד לאנשים אחרים, זו מתנה גדולה כל פעם מחדש. מספר הצפיות בשנה הזו היה כמעט זהה לזה של שנה שעברה, מה שמראה שלמרות שכתבתי הרבה פחות – בדרכים כאלו ואחרות אנשים הגיעו לכאן, וקראו, וזה מרגש. אפילו אם הם הגיעו לכאן בטעות רק כי הם חיפשו בגוגל "שיטות איך לא להתרגש בהופעה בשירה", "תינוק מזיז את הראש מצד לצד", "אפרת גוש לא נחמדה", "יובל שרלו + מאיר אריאל", "ברכת יום הולדת לגיסתי" או "הבשורה של אהוד בנאי להורדה" (הכל אמיתי, כמובן).

תראו מה זה, פוסט שלם ואפילו לא שיר אחד. אז הנה:

כל רגע מותח מיתר על הלב
עכשיו בשקט אפשר להרפות
מה שקצת יישכח, יתעמעם, יתפורר
דפיקת לב על מיתר תדע לאחות.

           (זה שלי)

אז תודה גדולה לכם ולאל, ושהשנה הבאה תביא איתה עוד הרבה דברים חולפים ויפים. לכולנו.

בברכת… תמיד יש מוזיקה, וכמובן – יום הולדת שמח!

מיכל