שיר חדש חדש

על השולחן לפניי מונח ספר. כריכתו אדומה, ותמונה מטושטשת של ספק גיטרה מרוחה עליה (מבט בכריכה הפנימית מאשש: הדמות המצולמת – אהוד בנאי). שם הספר: "שיר חדש". כותרת משנה: "דרשות על יצירות רוק ישראליות".

נדמה לי שאם ניקח כמה שנים אחורה, לא היינו זוכים לראות כותרת שכזו מתנוססת בגאון על כריכתו של ספר. דרשות – שבאסוציאציה המיידית שלי מתחברות לילד בר מצווה או לרב בבית כנסת – על יצירות רוק? מה הקשר? ומה זה אומר בכלל, יצירות רוק? למה לא סתם שירים?

מהסיבה הפשוטה הבאה: אם יש משהו אחד שרוני שויקה, המחבר, מתעקש להוכיח בחיבורו זה, זו העובדה שמדובר כאן ללא ספק ביצירות. וביצירות אין "סתם". מאחורי כל מילה, צליל ומהלך מסתתרים כיווני פרשנות רבים, ואם רק נטה אוזן ונפתח את הלב – נוכל לצלול אל תוך המעמקים שהיצירה מציעה לנו. יצירה, על פי ויקיפדיה: "מונח מופשט, המתאר התייחסות לדבר מה כאל תוצר של תהליכים מורכבים בעל ערך סובייקטיבי מוסף". שיר, לעומת זאת: "יצירה מוזיקלית המכילה קטעים מושרים המלווים על ידי כלי נגינה, למעט שירי א-קפלה שבהם הקול האנושי אינו מלווה על ידי אף כלי ומתווה את הלחן בעצמו". נו באמת, זה שיר? והרי המילה "יצירה" מופיעה גם בתוך המינוח הזה. אם ככה, אולי יש משהו בהגדרת ה.. קטעים המושרים האלה, שמהווים את הבסיס לספר – כיצירות.

קשה לכתוב על מוזיקה. אומרים שזה כמו לרקוד על ארכיטקטורה, אתם יודעים – ואף פעם לא הבנתי את משמעות הביטוי הזה, אבל כנראה שבכך טמונה כוונתו. גם לקרוא את הספר הזה זה לא קל, ואת זה אני מרשה לעצמי לומר אחרי צליחה של פרק אחד בלבד. לא קל, אבל מרתק, וגם מאד משמח. כי אם הגענו לדור שבו יוצא ספר כזה, שמניח על כפות המאזניים מצד אחד סיפורים מהגמרא ומהצד השני שירים שאני אוהבת, משתמש בהם כדי לבאר מדרש את שירו ושיר את סיפורו, ובסופו של דבר מגיע למצב של פחות או יותר שוויון – נראה לי שאפשר לקרוא לזה תחילתה של גאולה (וגם זה מושג מהגמרא, אגב. איף יו קנט ביט ת'ם וגו'. וזה לא מהגמרא).

ואולי מאזניים הם לא המטאפורה הנכונה, כי שויקה בעצם פורש פה שרשרת. עדיין מדהים אותי מדי פעם לתפוס לרגע את העברית שמתגלגלת לי מהלשון, או מהמקלדת, ולחשוב שאנשים דיברו וכתבו בשפה הזאת גם לפני אלפי שנים. וכפי ששויקה מראה בספרו, ישנן חוליות המקשרות בין אותם הוגים קדומים – אלה שלא חלמו על דיסטורשנים, ושאם הייתם אומרים להם את צמד המילים "אהוד בנאי" הם היו מתעקשים איתכם שאהוד דווקא היה שופט – לבין אותו אהוד בנאי עצמו. ותסלחו לי על חוסר הקוּליוּת המשווע, אבל דברים כאלה מרגשים אותי ממש.

ובדיוק מאותה הסיבה התרגשתי להגיע לבארבי בשבוע שעבר, לערב ההשקה של הספר הזה. לא היה לי מושג מה הולך לקרות. מודעת הפרסום הציבה זה לצד זה שמות כמו ניסים קלדרון, ארז לב ארי, יוסי בבליקי והרב יובל שרלו (גילוי נאות בהמשך), וגם הבטיחה "אורחים מיוחדים", כך שבעיקר הייתי סקרנית מאיך שכל העסק הזה הולך להתנהל. הבארבי היה מלא כיפות ומטפחות, מחזה משעשע, ספקולציות בנוגע למהלך הערב התעופפו להן באוויר וקיבלו תוקף עם כניסתם לאולם של אנשים כמו אביב גדג', והישיבה על הכיסא נעשתה מתוחה מרגע לרגע.

הערב עצמו היה רגוע בהרבה, במובן הטוב של המילה. תחלופה נמרצת של פרצופים על הבמה, שרים ומדברים, נוגעים בנקודות שונות מתוך הספר וסביבו, ויוצרים ביחד ערב מגוון, ארוך ומרגש.

זה התחיל עם בועז כהן, שדיבר על הנקודה שהזכרתי – העולם הזה שלא היה קיים פעם, השילוב בין יהדות לרוק, בין דתיות לחילוניות. אחריו עלה השחקן ברוך ברנר והקריא קטעים נבחרים מהספר. אני לא יודעת להסביר מה זה עושה, לשמוע ככה מילים של הנביא יחזקאל, של ברי סחרוף ורע מוכיח ("רוח חדשה") ושל יוסי בבליקי ("סוויטת יום העצמאות") נשלחות לחלל האוויר באותו טון מכובד ונעים, במשפטים ששוזרים את כולן יחד לשרשרת אחת ארוכה ומופלאה של עברית ורוח.

ואז עלה בבליקי עם שאר חברי פונץ' לבצע את השיר. ופתאום המילים נשמעות אחרת, עם עומק אחר, עם מרחב מחשבה חדש. אהוד בנאי (שזו לא הפעם הראשונה שהוא מוזכר בפוסט זה, ואשחרר פה ספוילר: זו גם לא הפעם האחרונה) אמר בכמה ראיונות לאחרונה שהוא אדם שמאד זקוק למרחב, ומאחר ובארץ אין מרחב גיאוגרפי מי יודע מה, מה שמאפשר לו לממש את הצורך הזה זה מרחב הזמן. ואז יוסי בבליקי (שתמיד היה נראה לי כמו אחיו האובד של אהוד) שר "אור של תפילות בלי דרך, זורם כמו נהר" אחרי שבמשך דקות ארוכות נפרשה לאוזנינו משנתו של שויקה בנוגע למילים הללו. וכשניסים קלדרון עלה אחריו ודיבר על שירים שנפערים בהם בורות "כמו של עליסה בארץ הפלאות" – לגמרי הבנתי על מה הוא מדבר (וזה לא מובן מאליו במקרה שלו). בורות שמאפשרים לצלול למעמקי הזמן והמילים, לא נפילה מהירה ומבהילה אלא צלילה איטית ומלאת השתאות משכבה לשכבה, עד שמגיעים לגרעין ומעלים משם אוצרות.

קלדרון דיבר גם על ההתנגדות הרעיונית שבין רוק לדרשה – בין המיידיות של חוויית הרוק והמופשטות של המוזיקה, לבין הדרשה המתעכבת והמפרשת. אבל בנפנופי ידיים חינניים ובדיבורו המתלהב הוא הוסיף שמה שבאמת יש בדרשות האלה זו הדרישה – שלא להישאר על פני השטח, אלא לשמוע את השירים ולקחת ברצינות את מה שאנשים מתעקשים שלא לקחת ברצינות, את מה שרק רוצים שיתנגן ברקע כשעושים ספונג'ה ביום שישי.

מאיר בנאי עלה עם הגיטרה – אורח מיוחד #1? – ובלי יותר מדי דיבורים, או בלי דיבורים בכלל, התחיל לשיר את "חלומות אחרים" שבאופן אישי מאד מתאים לי כרגע. הוא המשיך עם ביצועים אקוסטיים יפהפיים ל"איילת חן" ו"לך אלי" מתוך אלבום הפיוטים שלו, וסיים עם "שער הרחמים" בצעקות מרטיטות ("בואי, מתוך הפחד!"). באמת שהייתי מוכנה שהוא ימשיך, אבל למרבה המזל אף אחד לא שאל אותי.

למען האמת, אם היו שואלים אותי אם להמשיך לדובר הבא, הייתי עונה בהתלהבות שכן, גם אם זה אומר שמאיר בנאי צריך ללכת. והרי הגילוי הנאות: הרב יובל שרלו הוא דוד שלי. ומהרגע שפורסם שהוא ישתתף בערב הזה, ויעלה כשווה בין שווים על בימת הבארבי, תהיתי לעצמי בחיוך איך בדיוק זה הולך לקרות (וגם ניסיתי לנצל את הקשרים ולשאול אותו מי יהיו האורחים הסודיים. הוא ענה: "חשבתי שאני"). ואז הוא עלה, וסיכם את כל הסיטואציה במשפט: "תמיד יש פעם ראשונה". לאחר מכן הוא פצח בדרשה מקיפה על יונתן הקטן, שרץ בבוקר אל הגן – כמובן, גן העדן, טיפס על העץ – עץ הדעת, אלא מה, וכו' וכו'. ולאחר שכולם צחקו (חוץ ממי שלא קלט שהוא ציני), הועלתה השאלה – מה ההבדל בין מדרש לפרודיה? ובעצם, מה הופך מדרש-שיר לכזה? כבוד הרב טען כי התשובה מורכבת משלושה גורמים: התכוונות הכותב – במודע או שלא במודע, השיר עצמו, והקוראים. כלומר, בסופו של דבר גם אנחנו כקוראים אחראים לדרך שבה אנחנו שומעים את השיר, וזו אחריות נהדרת מבחינתי. עוד הוא הוסיף כי יש עניין במדרש גם כשעשוע בפני עצמו ("לולי תורתך שעשועיי"), כמשחק במילים, במשפטים, בקונוטציות, שעשוע שממנו יכולים לנבוע מעיינות של אמת.

דודי חמק עבר, וארז לב ארי עלה. עוד איש על גיטרתו האקוסטית, בגרסאות קטנות ויפות שבעיקר עשו לי חשק להופעת להקה שלו. הוא פתח בניגון "חתונה" של קרליבך שמופיע באלבום הראשון בגרסא אינסטרומנטלית, הפעם עם מילים מתהילים. מיד אחריו הגיעו הלהיטים הבטוחים וה-איך-אני-כל-פעם-שוכחת-שיש-לו-שירים-כאלה-טובים: "בסוף היום", "צדק", "אנה אפנה" ו"ליבבתיני".

רוני שויקה – כוכב הערב – עלה לדברי ברכה (בין התודות: תודה לפורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet, שם התחיל להיוולד הספר), ואז אורח-בנאי-מיוחד #2 עלה, והנה משתחרר הספוילר: אהוד כמובן. ניחשתי שהוא יגיע, ועדיין הלב פיספס כמה פעימות של התרגשות מהאיש הזה. למשך שלושה שירים מופלאים הפעימות שפוספסו השתדלו להשלים את החסר בקצב מהיר, ואיך שמחתי: "ענה לי", "דוד ושאול" (כמה התגעגעתי לשיר הגעגועים הזה) ו"יוצא לאור".

ערן סבאג ואובססיית הבלוז שלו עלו מיד אחריו, ובינינו – זה לא משהו לעלות אחרי אהוד בנאי, אבל למזלו הוא היה ממש חמוד. הוא דיבר על הצורך להשליך את השכל אל מול המוזיקה, ועל כך שרק הניגון יודע להסיר לרגע את אימת המוות הקיומית, לתת נחת רוח ולהרגיע, בדרך לא רציונאלית. באופן די קורע מצחוק הוא מיהר לעורר בחזרה את אימת המוות הנ"ל לכל מי שהספיק לשכוח ממנה לדקה-שתיים, ובישר ש"המוות קרב ובא. אז לכל המנוֹחים לעתיד – חיזקו ואימצו".

שויקה עלה בשנית להקראת קטעים נוספים מהספר, והחלק האחרון כלל מיני-הופעה של פונץ' (איזה גיטריסט יש להם, יא-אללה), ובבליקי דיבר על צמיחה במקום של ניגודים. הם סיימו, איך לא, עם "ונדמה שישוב", וערב לגמרי מיוחד הגיע אל קיצו.

בן שלו כתב על רוני שויקה שהוא "כמו מוסיקאי ג'אז שמאלתר בצורה אסוציאטיבית אך בעלת היגיון, נע בין עולמות מחשבה מגוונים". מעבר למטאפורה היפה של מר שלו, יצירות הרוק האלה הן באמת סוג של ג'אז מילולי, ומה ששויקה עושה בספרו זה לחשוף את המהלכים שמאחוריהן, את ההרמוניה ואת הקצב הפנימי שלהן, ולבנות על גביהן עוד רבדי אילתור חדשים משלו. כמו שהוא עצמו אומר שם בראיון, הוא מנסה להוריד את ה"נבואה" שגלומה בשירים, זו הבלתי מובנת לעיתים – אלינו, אל העם הצמא לשמוע יצירה טובה באמת, כזו שתספר לנו מי אנחנו, תפער לנו בורות של זמן ומרחב ושאלות קיומיות, ותמלא אותם אט אט בצלילים ובמילים, בגעגועים ובחלומות. ואיזה כיף לנו שאנחנו חיים בדור שבו כל זה אפשרי. וגר רוקנרול עם מדרש, ותלמוד עם הבארבי ירבץ. תגידו לי שזו לא תחילתה של גאולה.

(ערב השקת הספר "שיר חדש", בארבי, 10.7.11)