הטיש הגדול של אביתר בנאי בצוללת

פרולוג

מכירים את האופנה הזו של משחקים באירועים משפחתיים? כאלה שנועדו להפוך את המפגש הבין-דורי לאטרקטיבי, מקורי, ובמשפחות טובות במיוחד – גם מצחיק? אז היה לנו אחד כזה ממש לאחרונה. אירוע משפחתי, זאת אומרת, שכלל משחק. באחד מהשלבים במשחק היה על המתנדבים להשלים משפטים שהתחילו ב-"הדבר הכי גרוע להגיד כש…", בהתייחס למוטיבים שונים מחייהם של בני המשפחה.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי אחד המשפטים היה "הדבר הכי גרוע להגיד כשפוגשים את מיכל בהופעה של אביתר בנאי". בחיי. היו כמה רעיונות שבהם לא אשתף אתכם, אבל כל מה שהתחשק לי לומר בתגובה למשימה הזו, זה שלפגוש אותי בהופעה של אביתר בנאי יכול להיות מספיק גרוע בפני עצמו, ואין צורך להגיד שום דבר כדי להחמיר את המצב.

וזה לא רק כי אישיותי רבת הפנים כוללת מוטיבים מיזנתרופיים (גם, גם). אני פשוט לא צריכה אף אחד כשהוא שם. במיוחד אם מדובר באנשים שלא מבינים את גודל העניין עבורי. ובנקודה זו עליי להבהיר: אין באמירה הנ"ל משום התנשאות. כפי שאני לא מסוגלת להבין מה אנשים מסוימים מוצאים בכדורגל, בכימיה או בסושי, כך אני מוכנה לקבל את העובדה שאנשים לא מבינים מה אני מוצאת באביתר, ובהופעות שלו, ולמה אני הולכת שוב ושוב ושוב. מי שמבין – מבין, ועם אנשים כאלה אני שמחה להיות בהופעות. ומי שלא – לא, וזה בסדר, ואני גם לא מתכוונת להתאמץ ולהסביר. פשוט תנו לי אותו, על במה, שר, כמה שיותר, ואל תפריעו לי. בבקשה אל תפריעו.

אבות ובנים, שירו איתי!

העניין הוא כזה: מזמן, ואולי מעולם, לא יצאתי כל כך מאוכזבת מהופעה של אביתר, כפי שיצאתי מההופעה האחרונה שלו בצוללת. והקטע הוא שזה לא בגללו, ואפילו לא בגללי. אז למה, אתם שואלים? בגלל שירה בלתי פוסקת של מי שישב סביבי, זה למה.

אני יכולה להבין את הרצון/הצורך לשיר בהופעות, אבל בעיניי מה שחשוב כאן – כמו בכל דבר בחיים כנראה – זה פרופורציות, ובהופעה הזו הרגשתי שהן נזנחו הרחק מאחור. ישבתי הכי קרוב שאפשר לבמה, ושמעתי את הבנות שסביבי בעוצמה כפולה מאת המופיע. זה היה בלתי נסבל.

זו כנראה "דְפֶקה" שלי שאני לא מסוגלת לעשות ביודעין משהו שעלול לפגוע באדם אחר או להרוס לו, למרות שבסופו של דבר, ברוב המקרים, ההימנעות הזו הורסת לי. זה בא לידי ביטוי גם בהופעה הזו, כשלא הייתי מסוגלת להגיד לאף אחד שום דבר. אני לא מבינה איך לא ברור לשׁרים והשׁרות שזה מפריע, ובאמת שלא מדובר כאן על התייחסות קטנונית למלמול חרישי. מדובר בשירה צעקנית בווליום שלא איפשר לי להתרכז בהופעה, אפילו בזמן שעל הבמה התנגנו השירים שהכי מרכזים אותי בעולם.

באופן מוזר מעט, היה נדמה לי שאביתר עצמו נהנה מזה. הוא מאד התלהב מהקהל, הודה שוב ושוב ופירגן על הפירגון שהוא חש. כנראה שבשבילו זה אחרת, הרי הוא לא בא לשמוע את עצמו (בניגוד לכמה בנות בקהל שכנראה כן באו לשמוע את עצמן), ואני מניחה שמהבמה ממילא שמעו את כל זה קצת פחות חזק.

כמובן שהעניין הזה, מבחינתי, לא מתייחס רק לקטע המוזיקלי. יש פה קושי רגשי עצום מבחינתי: במקום לשמוע את הקול הזה שלו שמשחק לי על המקומות הכי פנימיים שר לי את פסקול חיי ככה ממרחק של מטר, זה הרגיש כמו לעמוד באמצע המעגל כשמישהו מספר לכולם את כל הסודות שהוא גילה עליי, והם סוגרים מסביב וצוחקים ואי אפשר לברוח.

כבר מ"ארבעתנו", שהיה יכול להיות הפתיחה הכי נהדרת ומפתיעה להופעה, ברגע שהסתיימה ההקדמה בפסנתר והתחיל המלל – פתאום הסתבר לי שאני מוקפת בזמרות ליווי, ובאחת התעוררה אצלי התחושה שזו לא הופעה שאני ארצה לזכור במיוחד. אפילו לא עשיתי לעצמי סימנים או תזכורות לשטויות המאד חמודות כרגיל שאביתר אמר, או החידושים הקטנים בביצועים (והמציאות מוכיחה את עצמה – ההופעה הזו כמעט ונמחקה לי מהמוח כליל. לפחות היו איתי שליחים נאמנים שתיפקדו כמעוררי זיכרון אחריה). פעם ראשונה שלי בהופעה של אביתר שרק חיכיתי שייגמר, שרציתי לצאת החוצה, שמצאתי את עצמי חצי הופעה עם הראש בין הידיים בניסיון לחסום חלק מהשירה מלהגיע אל האוזניים, וזה לא עזר.

מזל שלא היה לי יותר מדי פנאי לחכות ולהתרגש מההופעה הזו לפניה, וגם מזל שהייתה הפוגה קטנה בדמות "הרמח"ל" שכנראה אנשים פחות מכירים, עם אפקט אקו מהמם על הקול, והפסנתר הזה, סוף סוף הרגשתי שהתחילה ההופעה. זה לא החזיק הרבה.

חברה אמרה לי לא מזמן שהיא קנתה דיסק ב-100 שקל בשביל שיר אחד. ככה הרגשתי בערב הזה, קניתי כרטיס להופעה ושילמתי 100 שקל בשביל שיר אחד, ואני לא מצטערת כי מדובר ב"משיב הרוח" שבא לקראת הסוף, לבקשת "אלו שבאים באופן קבוע" (להלן: אנחנו). איזה שקט השתרר בקהל, ואביתר שר וניגן כל כך יפה, ופתאום נזכרתי בעוצמת הטוב שזה יכול להיות, וכמה מצער ומאכזב שזה התפספס לי ככה. גם "כוכבי בוקר" (בלחן הברסלבי שאנשים פחות מכירים, לא זה שבדיסק) הגיע מיד אחריו ושימר את האפקט, ואז הגיע "אבא" ששוב היה שירה בציבור והכל חזר לי.

התפללתי שהוא ישיר משהו מהשירים החדשים שהובטחו כל הסיבוב ובקושי קוימו, ולו רק כי גם אותם אנשים לא מכירים. זה לא קרה כמובן. שלא לדבר על זה שב"כל בוקר קצת", אולי אחד השירים הכי הכי שלו, הוא אפילו עצר לרגע ונתן לקהל לשיר במקומו, והמחשבות שלי פרצו החוצה בלי כוונה ואמרתי חצי בקול "לא!"… ואני לא יודעת אם לשמוח או להתעצב שנראה לי זו ההופעה הראשונה שלי ש"תחרות כלבים" לא היה.

הרגשתי זרות מאד גדולה כמעט לכל אורך הערב, ואין ספק שמעבר לסיטואציה – זו גם השפעה של המקום. לא היה לי בית באביתר בצוללת, הלוואי שהמעבדה תחזור. אמן.

והלוואי גם שהוא יוציא עוד "שיר טיול" שקצת יוריד אותו מסדר היום, והשקט יחזור להופעות. אני משתדלת לפרגן לו על ההצלחה, ומאד שמחה בשמחתו (אם הוא שמח) – כל עוד זה לא נכנס לארבע אמות שלי. אני מנסה לא לכעוס ולא לשרוף, אבל מודה ומתוודה שזה לא קל לי בכלל. מזל שממש בקרוב הופעות הלהקה חוזרות, בתוך כל הדיסטורשנים והרעש לא נראה לי שאשמע אנשים אחרים שרים.

אפילוג

כמה ימים אחר כך הגעתי לשיעור השבועי של הרב מנחם פרומן בתקוע. מדובר בשיעור שבחודשים האחרונים מתארח בו מוזיקאי אחר בכל פעם (עמיחי חסון כתב על זה כשברי סחרוף הגיע), והפעם זה היה אביתר. ואיכשהו עם כל הדוסיאדה והשירה בציבור שהייתה גם הפעם, תחושות הנקיוּת והתיקון ששטפו אותי הצליחו להזכיר לי שלפעמים הדבר הזה יכול להיות כמו קבוצת תמיכה, ולא כמו משהו שגורם לי להרגיש צורך בהול באחת כזו.

אני לא לגמרי מצליחה להבין את שורש ההבדל בין הסיטואציות. אני גם לא בטוחה שאכפת לי, כי את הפיצוי שלי קיבלתי, תודה לאל, ומהר מהצפוי (על קיומו של השיעור ההוא גיליתי רק באותו בוקר).

אבל במידה ויש לכם מה להגיד בנושא (שירה בהופעות, למקרה ששכחתם) – בעד, נגד, תובנות חדשות, הצעות חוק או הפנייה לטיפול נפשי – אשמח אם תספרו לי בתגובות.

("על חבל דק" – אביתר בנאי, הצוללת הצהובה, 29.6.11)