Skip to content

הטיש הגדול של אביתר בנאי בצוללת

10 ביולי 2011

פרולוג

מכירים את האופנה הזו של משחקים באירועים משפחתיים? כאלה שנועדו להפוך את המפגש הבין-דורי לאטרקטיבי, מקורי, ובמשפחות טובות במיוחד – גם מצחיק? אז היה לנו אחד כזה ממש לאחרונה. אירוע משפחתי, זאת אומרת, שכלל משחק. באחד מהשלבים במשחק היה על המתנדבים להשלים משפטים שהתחילו ב-"הדבר הכי גרוע להגיד כש…", בהתייחס למוטיבים שונים מחייהם של בני המשפחה.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי אחד המשפטים היה "הדבר הכי גרוע להגיד כשפוגשים את מיכל בהופעה של אביתר בנאי". בחיי. היו כמה רעיונות שבהם לא אשתף אתכם, אבל כל מה שהתחשק לי לומר בתגובה למשימה הזו, זה שלפגוש אותי בהופעה של אביתר בנאי יכול להיות מספיק גרוע בפני עצמו, ואין צורך להגיד שום דבר כדי להחמיר את המצב.

וזה לא רק כי אישיותי רבת הפנים כוללת מוטיבים מיזנתרופיים (גם, גם). אני פשוט לא צריכה אף אחד כשהוא שם. במיוחד אם מדובר באנשים שלא מבינים את גודל העניין עבורי. ובנקודה זו עליי להבהיר: אין באמירה הנ"ל משום התנשאות. כפי שאני לא מסוגלת להבין מה אנשים מסוימים מוצאים בכדורגל, בכימיה או בסושי, כך אני מוכנה לקבל את העובדה שאנשים לא מבינים מה אני מוצאת באביתר, ובהופעות שלו, ולמה אני הולכת שוב ושוב ושוב. מי שמבין – מבין, ועם אנשים כאלה אני שמחה להיות בהופעות. ומי שלא – לא, וזה בסדר, ואני גם לא מתכוונת להתאמץ ולהסביר. פשוט תנו לי אותו, על במה, שר, כמה שיותר, ואל תפריעו לי. בבקשה אל תפריעו.

אבות ובנים, שירו איתי!

העניין הוא כזה: מזמן, ואולי מעולם, לא יצאתי כל כך מאוכזבת מהופעה של אביתר, כפי שיצאתי מההופעה האחרונה שלו בצוללת. והקטע הוא שזה לא בגללו, ואפילו לא בגללי. אז למה, אתם שואלים? בגלל שירה בלתי פוסקת של מי שישב סביבי, זה למה.

אני יכולה להבין את הרצון/הצורך לשיר בהופעות, אבל בעיניי מה שחשוב כאן – כמו בכל דבר בחיים כנראה – זה פרופורציות, ובהופעה הזו הרגשתי שהן נזנחו הרחק מאחור. ישבתי הכי קרוב שאפשר לבמה, ושמעתי את הבנות שסביבי בעוצמה כפולה מאת המופיע. זה היה בלתי נסבל.

זו כנראה "דְפֶקה" שלי שאני לא מסוגלת לעשות ביודעין משהו שעלול לפגוע באדם אחר או להרוס לו, למרות שבסופו של דבר, ברוב המקרים, ההימנעות הזו הורסת לי. זה בא לידי ביטוי גם בהופעה הזו, כשלא הייתי מסוגלת להגיד לאף אחד שום דבר. אני לא מבינה איך לא ברור לשׁרים והשׁרות שזה מפריע, ובאמת שלא מדובר כאן על התייחסות קטנונית למלמול חרישי. מדובר בשירה צעקנית בווליום שלא איפשר לי להתרכז בהופעה, אפילו בזמן שעל הבמה התנגנו השירים שהכי מרכזים אותי בעולם.

באופן מוזר מעט, היה נדמה לי שאביתר עצמו נהנה מזה. הוא מאד התלהב מהקהל, הודה שוב ושוב ופירגן על הפירגון שהוא חש. כנראה שבשבילו זה אחרת, הרי הוא לא בא לשמוע את עצמו (בניגוד לכמה בנות בקהל שכנראה כן באו לשמוע את עצמן), ואני מניחה שמהבמה ממילא שמעו את כל זה קצת פחות חזק.

כמובן שהעניין הזה, מבחינתי, לא מתייחס רק לקטע המוזיקלי. יש פה קושי רגשי עצום מבחינתי: במקום לשמוע את הקול הזה שלו שמשחק לי על המקומות הכי פנימיים שר לי את פסקול חיי ככה ממרחק של מטר, זה הרגיש כמו לעמוד באמצע המעגל כשמישהו מספר לכולם את כל הסודות שהוא גילה עליי, והם סוגרים מסביב וצוחקים ואי אפשר לברוח.

כבר מ"ארבעתנו", שהיה יכול להיות הפתיחה הכי נהדרת ומפתיעה להופעה, ברגע שהסתיימה ההקדמה בפסנתר והתחיל המלל – פתאום הסתבר לי שאני מוקפת בזמרות ליווי, ובאחת התעוררה אצלי התחושה שזו לא הופעה שאני ארצה לזכור במיוחד. אפילו לא עשיתי לעצמי סימנים או תזכורות לשטויות המאד חמודות כרגיל שאביתר אמר, או החידושים הקטנים בביצועים (והמציאות מוכיחה את עצמה – ההופעה הזו כמעט ונמחקה לי מהמוח כליל. לפחות היו איתי שליחים נאמנים שתיפקדו כמעוררי זיכרון אחריה). פעם ראשונה שלי בהופעה של אביתר שרק חיכיתי שייגמר, שרציתי לצאת החוצה, שמצאתי את עצמי חצי הופעה עם הראש בין הידיים בניסיון לחסום חלק מהשירה מלהגיע אל האוזניים, וזה לא עזר.

מזל שלא היה לי יותר מדי פנאי לחכות ולהתרגש מההופעה הזו לפניה, וגם מזל שהייתה הפוגה קטנה בדמות "הרמח"ל" שכנראה אנשים פחות מכירים, עם אפקט אקו מהמם על הקול, והפסנתר הזה, סוף סוף הרגשתי שהתחילה ההופעה. זה לא החזיק הרבה.

חברה אמרה לי לא מזמן שהיא קנתה דיסק ב-100 שקל בשביל שיר אחד. ככה הרגשתי בערב הזה, קניתי כרטיס להופעה ושילמתי 100 שקל בשביל שיר אחד, ואני לא מצטערת כי מדובר ב"משיב הרוח" שבא לקראת הסוף, לבקשת "אלו שבאים באופן קבוע" (להלן: אנחנו). איזה שקט השתרר בקהל, ואביתר שר וניגן כל כך יפה, ופתאום נזכרתי בעוצמת הטוב שזה יכול להיות, וכמה מצער ומאכזב שזה התפספס לי ככה. גם "כוכבי בוקר" (בלחן הברסלבי שאנשים פחות מכירים, לא זה שבדיסק) הגיע מיד אחריו ושימר את האפקט, ואז הגיע "אבא" ששוב היה שירה בציבור והכל חזר לי.

התפללתי שהוא ישיר משהו מהשירים החדשים שהובטחו כל הסיבוב ובקושי קוימו, ולו רק כי גם אותם אנשים לא מכירים. זה לא קרה כמובן. שלא לדבר על זה שב"כל בוקר קצת", אולי אחד השירים הכי הכי שלו, הוא אפילו עצר לרגע ונתן לקהל לשיר במקומו, והמחשבות שלי פרצו החוצה בלי כוונה ואמרתי חצי בקול "לא!"… ואני לא יודעת אם לשמוח או להתעצב שנראה לי זו ההופעה הראשונה שלי ש"תחרות כלבים" לא היה.

הרגשתי זרות מאד גדולה כמעט לכל אורך הערב, ואין ספק שמעבר לסיטואציה – זו גם השפעה של המקום. לא היה לי בית באביתר בצוללת, הלוואי שהמעבדה תחזור. אמן.

והלוואי גם שהוא יוציא עוד "שיר טיול" שקצת יוריד אותו מסדר היום, והשקט יחזור להופעות. אני משתדלת לפרגן לו על ההצלחה, ומאד שמחה בשמחתו (אם הוא שמח) – כל עוד זה לא נכנס לארבע אמות שלי. אני מנסה לא לכעוס ולא לשרוף, אבל מודה ומתוודה שזה לא קל לי בכלל. מזל שממש בקרוב הופעות הלהקה חוזרות, בתוך כל הדיסטורשנים והרעש לא נראה לי שאשמע אנשים אחרים שרים.

אפילוג

כמה ימים אחר כך הגעתי לשיעור השבועי של הרב מנחם פרומן בתקוע. מדובר בשיעור שבחודשים האחרונים מתארח בו מוזיקאי אחר בכל פעם (עמיחי חסון כתב על זה כשברי סחרוף הגיע), והפעם זה היה אביתר. ואיכשהו עם כל הדוסיאדה והשירה בציבור שהייתה גם הפעם, תחושות הנקיוּת והתיקון ששטפו אותי הצליחו להזכיר לי שלפעמים הדבר הזה יכול להיות כמו קבוצת תמיכה, ולא כמו משהו שגורם לי להרגיש צורך בהול באחת כזו.

אני לא לגמרי מצליחה להבין את שורש ההבדל בין הסיטואציות. אני גם לא בטוחה שאכפת לי, כי את הפיצוי שלי קיבלתי, תודה לאל, ומהר מהצפוי (על קיומו של השיעור ההוא גיליתי רק באותו בוקר).

אבל במידה ויש לכם מה להגיד בנושא (שירה בהופעות, למקרה ששכחתם) – בעד, נגד, תובנות חדשות, הצעות חוק או הפנייה לטיפול נפשי – אשמח אם תספרו לי בתגובות.

("על חבל דק" – אביתר בנאי, הצוללת הצהובה, 29.6.11)

מודעות פרסומת
8 תגובות leave one →
  1. 10 ביולי 2011 17:18

    נשמט הלינק לדבריו של עמיחי חסון:
    http://amichaich.wordpress.com/2011/01/17/%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%9e%d7%a0%d7%97%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%a8%d7%97-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%a1%d7%97%d7%a8%d7%95/

    (אני עדיין בחרדות מעריכה רטרואקטיבית של פוסטים בוורדפרס)

  2. הקהל permalink
    10 ביולי 2011 17:24

    שום תובנות או הצעות חוק, רק- אפשר קצת יותר על מה שהיה בתקוע?

    • 13 ביולי 2011 09:44

      בשמחה, אין לי הרבה מה לספר מעבר לרשימת השירים:
      אני ישנה וליבי ער, עד מחר, כשושנה בין החוחים (של קרליבך – לא הכרתי)
      ואז שיעור בזוהר מפי הרב מנחם
      ואז אורייתא, סיפורי מעשיות (כולל הרקדה מתבקשת), קרב יום (כולל הרקדה איטית), שמתי לי פודרה (!! לבקשת "משהו מפעם" של הרב מנחם), אבא, אנעים זמירות+משיב הרוח – פסנתר, ניגון שלא יודעת את שמו, ולסיום – ניגון הלל (לבקשת "תשיר משהו לאשתך")

      • מתיתיה permalink
        10 באוגוסט 2011 13:26

        ראיתי את זה רק עכשיו…
        וואו, איזה רשימה. נשמע מעניין בהרבה מהפעם הקודמת.
        וכמאמר הרב פרומן בפעם הקודמת-
        "אני לא אוהב זמרים שחוזרים בתשובה, ואז נהיים יפנים יותר מיפנים."

  3. אפרת permalink
    11 ביולי 2011 08:59

    חבל שלשקט אין קהל…

  4. יניב permalink
    11 ביולי 2011 12:32

    הו, כן כן!!! הגיע הזמן שמישהי תידרש לתופעה המעצבנת ביותר בהופעות של קהל ישראלי.
    לפעמים נדמה שאנשים מתבלבלים בין הופעה של אביתר בנאי לערב עם שרה'לה שרון.

    הנה הצעת חוק: כל מי ששר בהופעה בעוצמה חזקה יותר מהזמר/ת (או מאחד מכלי הנגינה – כולל המשולש) – תישלל אזרחותו לאלתר. ושח"כ פאינה קירשנבאום תרים את הכפפה.
    והנה עוד אחת (לא חייב בחוק של הכנסת. מספיק גם תקנה של שרת התרבות): כל הופעה תתקיים בשני חללים מקבילים, ובפתח של כל הופעה יישאל הקהל אם הוא בא לשמוע את הזמר/ת או את עצמו – מי שבא לשמוע את הזמר/ת ייכנס לחלל ההופעה, וכל השאר יזכו לשיר עם עצמם ועם מסך וידאו שיקרין במעגל סגור.

    וברצינות, (ותסלחי לי על מה שעשוי להיחשב כשמאלנות יתרה) אני רואה בזה סימפטום של הישראלי המצוי / המכוער / הגאה (הקיפי את מה שנראה לך מתאים). חלק מהצעקנות ומשביעות הרצון העצמית של רבים מבני ארצנו. אני לא יודע להסביר את זה לגמרי, אבל בעיניי יש קו דק שעובר בין צווחות "יש לי סיכוי להינצל" במלוא גרון בהופעה של אביתר לבין שלט שמציג באותיות ענק "לבנה פלאפל מלאווח" בכפר-נידח-לשעבר ומושבת-מטיילים-בהווה בצפון הודו (וגם בין זה לבין מאות שוטרים שמחכים בנתב"ג להציל את העם היהודי מהאיום הקיומי החדש – חבורת פעילי שמאל אירופאים. הזהרתי מראש שזה יהיה שמאלני).

    אני תמיד תוהה מה חושבים לעצמם הזמרים לנוכח ההתפרצות הגורפת הזאת של שירה בציבור בהופעותיהם. מתי כספי, למשל, עושה מזה בדיחות לא רעות (עכשיו אתם תשירו. לא ככה. ככה. יותר גבוה. עכשיו שקט. עכשיו רק אני) – אבל גם זה לא עוזר לו.

    אבל גם לא צריך להגזים לכיוון השני (בשבוע שעבר, למשל, הייתי בהופעה של זמרת ברזיאלית מ-ע-ו-ל-ה, רק שבמוזיאון תל אביב, להלן – מחלקה גריאטרית ב', וכשתופפתי על הברכיים בקצב באחד השירים היותר קצביים, מישהי מהשורה מקדימה הסתובבה ואמרה שזה מפריע….)
    כלומר -השתתפות מסויימת של הקהל היא חשובה ועושה חלק מהכיף. ויש סיטואציות שבהן גם שירה בקולות תתאים. הופעות רוק למשל, כשגם ככה הסאונד חזק והאנרגיה, לא השירה, היא במרכז. ואולי זה מה שמסביר את מה שחווית בתקוע – כשאביתר בא להתארח והמרכז לא היה הוא, הופעה שלו, אלא משהו אחר. ואולי פשוט זה היה הקהל, עם כל הדוסיאדה, שהכיר את המלים ושר אותן בכוונה (או כמו שאומרים אצלכם, בהתכוונות) ולא בזמזום אוטומטי שמרוקן אותן מתוכן (אבות ובנים, שירו איתי! – אהבתי :-).

  5. michalennon permalink
    12 ביולי 2011 22:06

    אני שונאת ששרים בהופעות, שונאת. זה קרה לי פעם בהופעה של רונה קינן אהובתי, שתי ילדות בנות 6 בערך שידעו את כל המילים ושרו איתה. האמהות שלהן היו איתן ולא חשבו שאולי זה מפריע למישהו, רק שזה חמוד ומקסים, כנראה. פעם באוזן בר מישהו שר מאחוריי, כבר לא זוכרת מי הופיע אבל כמה שלא הסתכלתי עליו, הוא לא חשב להפסיק לשיר. לדעתי אפשר לשיר בלב ומקסימום לעשות עם השפתיים בשקט. מעבר לזה – מוגזם.

  6. שחף permalink
    14 ביולי 2011 14:48

    אני רוצה להגיד לכולכם מספר מילים : ראשית כשאדם הולך להופעה של הזמר האהוב עליו הוא לא מגיע כדי לשבת להסתכל ולשתוק ,חלק מהחוויה זה גם לשיר ולהתחבר לזמר . אני עצמי הייתי בהופעה של אביתר בצוללת ונהנתי כמו שבחיים לא נהנתי אביתר מהפנט וזוהי עובדה. זה שהיו כמה בנות שורה מלפני שהחליטו לשיר קצת יותר בקול רם לא הרס לי את החוויה .מה שאת מתארת פה נשמע כמו סיוט שלא נגמר וזה ממש לא היה ככה, הבנות ששרו בסך הכל חוו גם הן את החווויה , לא נוכל לחיות אחד עם השני אם לא נדע להתחשב אני בטוחה שאם כל כך היית סובלת והיית מעירה להן ומבקשת הן היו לוקחות את דברייך לתשומת ליבם ולא "צוווחות את המילים " . ואני בהחלט מקווה שתדעי לקבל את הסביבה ולחיות איתה מבלי להרגיש אומללה,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: