Skip to content

אל תחפש רחוק

19 בספטמבר 2011

אני זוכרת את עצמי בגיל 13, אולי 14, כשהופעות עוד לא היו חלק בלתי נפרד מחיי, וכשאת הסיטואציה של במה-קהל חוויתי בעיקר מהצד של הבמה, ובהקשרים של תיאטרון בכלל. בקיצור, אני זוכרת את עצמי כבר אז, מי יודע למה, רושמת לי באיזה מקום במוח שאם מתישהו אצטרך לבחור נושא לעבודה כלשהי, או רעיון כזה להתעסק בו לאיזו תקופה ולבחון לעומק, הפער הזה בין העומד על הבמה לבין היושבים בקהל – יכול לפרנס את המחשבות שלי יופי.

ובאמת יש בזה משהו מעורפל, עטוף בגוונים אפורים ובסימני שאלה. יחסי כוחות לא ברורים. אלפי תהיות. מי פה בשביל מי, ולמה, מי מרוויח ומי מפסיד, ומה, מי מניע את מי ומי תלוי במי, ואיך כל אחד מהצדדים חווה את הדבר הזה שמרחף באוויר שבין לבין. ובשנים האחרונות בעיקר: למה להיות בסיטואציה הזו שוב ושוב גורם לי להרגיש דברים בעוצמה שכמעט שום מצב אחר בחיים לא מצליח אפילו לדגדג אותה מלמטה.

כמובן שיש פה את המוזיקה, ויש את השירים שהם נקודת המוצא והבסיס להכל, אבל יש פה גם הרבה מעבר לזה. זה לא רק לשמוע שעה וחצי מזה וללכת הביתה. ברוב המוחלט של המקרים חשוב לי לדעת מי הבנאדם שעומד מולי על הבמה, לא משנה במי מדובר. התאים האפורים שלי מתעקשים לאכלס בתוכם את שמות הנגנים שסובבים אותו או אותה, במקרים הקשים גם את שמו של הסאונדמן או הבקליינר. והרבה פעמים אחרי הופעה אני מרגישה צורך לדבר עם ההוא שלפני רגע ניצב מולי על הבמה, מי שזה לא יהיה – ולא רק כדי להודות על החוויה, אלא גם כדי לפרק את העירפול הזה, לשבור את ההיררכיה, להקטין את המרחק.

כשאני מנסה לנתח לעצמי מה בסיטואציה ההופעתית הופך את החוויה לכל כך משמעותית בשבילי, שוב – מעבר למוזיקה עצמה, נראה לי שחוסר הצורך לחוש שליטה הוא גורם רב נוכחות. אני נוטה להיות די קונטרול פריק רוב הזמן, ובהופעות, ברוב המקרים, ברגע שהאורות כבים – פוף, נעלם הצורך הזה כלא היה, ואני מפקירה את עצמי למתרחש על הבמה בלפחות 75% מהקיום שלי באותו הרגע. בהופעות הטובות באמת, או ברגעי ההופעות הטובים באמת, אובדן השליטה מגיעה ל-100% ואז אני מגלה שאני יודעת לעוף.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

ובכן, ביום חמישי האחרון הזדמן לי לקחת חלק באירוע מרגש במיוחד, לפחות בשבילי. חברה טובה, עם הרבה אמביציות מבורכות ומרפסת ירושלמית ענקית, קיימה בביתה סדנת פיוט עם ניצן-חן רזאל. כן, קראתם נכון. בביתה. על המרפסת, אם לדייק.

הנוכחים – כ-60 איש: משפחה, חברים, חברים של חברים, וחברים מהפייסבוק (אין לתאר את הכוח של המדיה הזאת, בחיי). כיסאות פלסטיק, מחצלות, תה נענע חם ורוח ירושלמית קרירה. ניצן-חן שר לנו פיוטים, וניגן כל כך יפה, ולימד אותנו לשיר איתו, ושאל שאלות, והאזין ברוב קשב לתשובות, ואחת לדקה וחצי בערך גרם לי לחייך או להתרגש, ולפעמים שניהם ביחד. בסופן של שעתיים שעברו מהר להפליא, מצאנו את עצמנו – כמה עשרות אנשים בלי הרבה במשותף – שרים ביחד את הפיוט "בן אדמה", שרובנו לא הכרנו בטרם התחיל האירוע. מרגש מאד. וכל כך כיף.

ומעבר להתרגשות שלי מהפיוטים עצמם, מהמילים של ר' יהודה הלוי ושל עוד משוררים עלומי שם, מהמנגינות שמי יודע מתי ואיפה ואיך חוברו, מכל פיסות ההיסטוריה שחבקו לי את הלב שוב ושוב בשורשיהן, שולחות דרישת שלום יהודית חמה מימים שחלפו ואינם. ומעבר להנאה שלי מהמוזיקה, ומהביחד הפתאומי, ומההשתתפות, ומההכרה של חומר חדש – לא יכולתי שלא לחשוב: בחיי, בדיוק ככה זה צריך להיות.

ככה, בבית. בלי לנסוע רחוק ובלי להיתקע בפקקים ובלי לחפש חנייה. המופיע בגובה העיניים. הוא יכול להחזיר מבט לכל מי שמסתכל עליו. צוחקים ביחד. מתרגשים ביחד. שומעים אותו גם אם בטעות הוא מפספס את המיקרופון לרגע. הוא שומע מה אנשים אומרים, מתאפשר לו לבחון תמידית את מצבם של היושבים לפניו ולהתאים את עצמו אליהם. הילדים נרדמים על המחצלת לצלילי כינור מלטף. ניכר שכולם מרגישים בנוח. וזה שלפני רגע ניצב מולך וביניכם חצץ רק עמוד תווים – יושב איתך לקפה בסופו של ערב על המרפסת, וכל אחד יכול להגיד כמה שמח וטוב ומרגש היה לו.

לא אני המצאתי את הרעיון הזה. אפילו בטהובן הופיע בבתים פרטיים (לא שהייתה לו הרבה ברירה אז). ואין צורך ללכת אחורה כל כך – פסטיבל "בבית" היה אחד מאירועי התרבות המסקרנים של השנה החולפת, ועל השתתפותם של שלומי שבן ושל אסף אבידן ב"מכבי הום טור" כבר נשפכו תילי תילים של מילים. ואם להיצמד לדוגמא האחרונה – אפשר להתבכיין עד מחר על ההתמסחרות ועל המוזיקאים ששיתפו פעולה איתה, אבל תכל'ס – כמו שאמרה המארחת בחיוך נרגש עם תחילתו של ערב חמישי המדובר – איזה שוחר מוזיקה לא חולם בסתר שמוזיקאי שהוא אוהב יבוא לנגן אצלו בבית.

שלומי שבן ב"מכבי הום טור" (צילום: עמית ישראלי)

ועם כל זה, אם נצא מנקודת הנחה היפותטית שהייתה לי אפשרות לחוות את המוזיקה שלי ואת המוזיקאים האהובים עליי בצורה הזו כמה שארצה, יש בי צד חזק שלא מוכן לוותר על חוויית ההופעה כפי שהיא. הטוטאליות, הגוף שמתמסר לזה יד ביד עם הנשמה, חוסר היכולת להתעסק בשום דבר אחר תוך כדי, העול שנפרק והאחרים שנצברים, ושוב – הטוטאליות. נפש אחרת שניצבת קצת מעליך, כי מה לעשות, זו הדרך הכי יעילה לשפוך את עצמה אליך בלי לבזבז טיפה. התחושה שאתה מתארח לרגע בסיטואציה שאדם אחד, או כמה אנשים, טרחו היטב לייצר עבורך, בלי שום אחריות מצידך, למעט נכונות להקשיב וקצת מחיאות כפיים.

וכל המחשבות. אלה שמתרוצצות לפני (מי יודע אם נגיע בזמן, רק שלא יהיו פקקים, למה שוב יצאתי מאוחר, הלוואי שנתפוס מקום טוב, נו שיתחילו כבר). אלה שמתרוצצות תוך כדי (יא כמה יופי, אני לא מאמינה שמוזיקה יודעת לעשות דברים כאלה, איזה חמוד הגיטריסט/הפסנתרן/המתופף, ישיר את השיר ההוא או לא, הלוואי שהרגעים האלה יימשכו לנצח, מזמן לא היה לי טוב ככה, נו שיחזרו כבר מההדרן, למה נגמר כל כך מהר). אלה שמתרוצצות אחרי (וזה בדרך כלל מסתכם במשפט אחד – איך לעזאזל נרדמים עכשיו).

אני לא מוכנה לוותר על כל זה כל כך מהר. חוויית ההופעה משרתת אצלי משהו שהחוויה הביתית הזו, נהדרת ומשמחת ככל שהייתה, לא שירתה בכלל. אני עוד לא יודעת בדיוק לשים את האצבע על הצורך הזה שמקבל מימוש בהופעות, אבל כנראה שבצורה כלשהי הוא דומה למה שאנשים אחרים מחפשים בספורט אקסטרים או בטיסות לחו"ל, והוא אחד מהדברים שמביאים אותי שוב ושוב לאולמות כאלה ואחרים ברחבי ארצנו, במינון שלרוב המסתכלים מהצד לא יכול להיראות הגיוני. תמיד אחרי הופעות אמא שלי שואלת אם היה "גדול מהחיים", ונראה לי שאני מתחילה להבין מאיפה השאלה הזאת נובעת.

בשבוע שעבר נכחתי בשיעור השבועי של הרב מנחם פרומן (כתבתי על זה קצת כשאביתר בנאי התארח). לאחרונה השיעורים האלה מתקיימים בגן העיר בירושלים, סמוך לאחד ממאהלי המחאה, והם בהחלט מהווים עוד אופציה לקבל מנה בלתי פורמאלית ממיטב מוזיקאי ישראל (הפעם היו אלה דניאל זמיר, שי גבסו ואדם מדר). אבל הסיבה שאני מזכירה את השיעור הספציפי הזה כאן היא שכמה מהנקודות שעלו בו מתקשרות לי בדיוק לנושא המדובר. הרב מנחם לימד את "מעשה ממלך עניו" של ר' נחמן, ודיבר על הצורך דווקא בריחוק, דווקא כשהכי רוצים להתקרב. הוא הדגים את דבריו באומרו שלאחרונה הוא מצא את עצמו באותו החדר עם לא פחות משמעון פרס. אתה יושב מול נשיא המדינה, ומה אתה רואה? אדם זקן. אף קמט לא נסתר מעיניך. אף גחמה אנושית לא מיטשטשת. אף בדל עייפות לא חומק.

זה מזכיר לי בדיחה ידועה על פוליטיקאים. הבדיחה אומרת שההבדל בין פוליטיקאי לבין הר הוא שבעוד שההר נראה קטן מרחוק, וגדל ככל שמתקרבים אליו, הפוליטיקאי דווקא נדמה מרחוק כגדול, אך ככל שמתקרבים מגלים כמה הוא קטן.

בתמונה: בוב דילן, מסומן בחץ אדום (צילום: יוחאי וולף)

מה שאני מנסה להגיד זה שאולי אנחנו צריכים את המוזיקאים שלנו קצת מורמים מעם. אולי אנחנו צריכים אותם רחוקים מספיק כדי שייגרמו לנו לתחושות שאנשי היומיום שלנו לא יכולים לעורר. אולי עדיף שנספוג מהם רק את מה שממילא מקבל ביטוי על הבמה, ולא יותר מזה. אולי חוסר האיזון הזה בין הקולקטיב שצופה באדם אחד מואר במטח זרקורים מסנוור, לבין אותו אדם שמתקשה להפריד פרצוף מפרצוף בתוך כל החושך, הוא זה שנותן תחושת ביטחון לשני הצדדים – גם לאלו שכנראה יש סיבה לכך שהם עומדים על הבמה ולא יושבים בקהל, וגם לאלו שלהיפך. אולי אנחנו זקוקים לתחושה שיש פה אירוע שמתחיל בכיבוי האורות ומסתיים בהדלקתם המחודשת, אירוע עם גבולות ברורים ונטולי טשטוש. אולי הופעה צריכה להיות גדולה מהחיים. אולי הניצבים על הבמה צריכים להישאר בעמדת הנותן, והיושבים בקהל צריכים להישאר בעמדת המקבל, ולא לרצות כל כך לקרב את המרחק ולבלבל את הסדרים. אולי ואולי ואולי.

כן, הערב המרגש הזה גם די בילבל אותי, יחד עם עוד כמה התרחשויות מהזמן האחרון שגרמו לי להציב סימן שאלה ליד משהו שבדרכו העקומה מייצג שביב משמעותי של יציבות בחיים שלי. אני לא הולכת לוותר על הופעות בזמן הקרוב, בטח שלא בהיעדר דבר אחר שימלא את חיי בכל כך הרבה טוב ויופי. אבל מעניין לי להרהר בשאלה הזו, שהתחדדה פתאום שוב לאור החשיפה לעצם קיומה של אפשרות אחרת, ושמלווה אותי כבר שנים בעוד שאלות רבות אחרות קיבלו תשובה או נזנחו בצד הדרך.

אשמח לשמוע מה דעתכם בעניין. נדמה לי שזה נושא שלא כל כך מדובר במדורי המוזיקה ובפורומים, ודווקא בגלל זה חשוב לי לתת לו ביטוי. תרגישו חופשי להגיב, אם תרצו.

(נ.ב. אמנם הסדנא הייתה רק טריגר לפוסט, אבל הרשו לי קצת יח"צ נקי מכוונות רווח: אם אתם מתעניינים בקיומה של סדנת פיוט נהדרת שכזו, אתם מוזמנים לפנות אליי ואעביר לכם את הפרטים הדרושים. היה באמת כיף, ומעורר, ומיוחד, ועל כך מגיעה לניצן חן רזאל, למארגנת האהובה ולכל המסייעים והמשתתפים – תודה גדולה.)

(נ.ב2#. בבלוג של עמיחי חסון מופיע ראיון שלו עם רוני שויקה, שעל ספרו "שיר חדש" כתבתי כאן. וזה לא רק פירגון חוזר על הלינק מהפוסט שלו אליי, פשוט מדובר באחד הדברים הכי מעניינים שקראתי בשבוע האחרון. מומלץ.)

מודעות פרסומת
6 תגובות leave one →
  1. 20 בספטמבר 2011 21:21

    כבר הרבה זמן שאני מנסה לכתוב קטע שיפנה את תשומת הלב אל הדמיון הגדול שבין היחסים של האדמו"ר וחסידיו – לבין אלו של כוכב הרוק ומעריציו (להבדיל). כמה נק' דמיון – 1) שניהם מחכים למוצא פיו בכליון עינים, בין אם זו תורה חסידית ובין אם זה שיר חדש 2) נטיה להתייחס לדברי האדמו"ר\האמן כאל אמת אותנטית 3) כמובן – המוסיקה הדומיננטית המעורבת בשתי התופעות 4) יחסים מוזרים של אינטימיות מרוחקת, כלומר – האמן\האדמו"ר ממש נכנסים לקרביים של המאזין להם אך עם זאת הם כמעט לא מכירים אותו ולא יודעים עד כמה הם משמעותיים עבורו 5) ואיך אפשר בלי המקבילה הרוקיסטית לטקס ה"שיריים" החסידי המסורתי – חלוקת המפרטים\פלייליסטים\בקבוקי מים\מקלות תופים וכו' אל הקהל בסוף ההופעה.

    אלו מספר נק' דמיון ששלפתי מהשרוול אשר מעבר לצד האנקדוטי-הומוריסטי שיש בהן, יש כאן לדעתי עדות די מהימנת לדמיון עמוק מאוד בין המקום ששני הדמויות האלו – האדמו"ר והאמן – תופסות בנפשם של המאזינים (מאמינים?). אולי יש בנו צד כזה או כוח קמאי כלשהו שרוצה להתמסר ללא שום עכבות למשהו או מישהו. בדור בו היח"צ של היהדות היו טובים יותר לא התביישו להתמסר כך לדמות רבנית. אך בימים אלו בהם התמסרות לרב כלשהו נחשבת לדוגמטיות – אנו מוצאים את המענה לצורך הקמאי הזה בהתמסרות לזמר האהוב עלינו (או סופר\צלם\צייר – כל אמן בו אנו נותנים אמון), עוצמים עיניים בהופעות בדבקות שלא הייתה מביישת את תפילות יוהכ"פ.

    זהו. טוב שחזרת לכתוב אחרי היעלמות קצרה.

    • 22 בספטמבר 2011 12:59

      זה ממש מעניין ואני צריכה לחשוב על זה. תודה.
      זה מעניין כפליים כי לפני משהו כמו 15 שנה בסעודת פורים רוויית אלכוהול ואנשים אצל
      הרב שממש הערצתי באותו זמן,
      הוא פתאום פנה אלי ישירות, כולו הלום אלכוהול, ואמר לי
      "את! את! אחרי שתעברי את התואר הראשון, והתואר השני, והדוקטורט
      בסוף תביני שרק מוזיקה היא הטעם של החיים"
      וזה היה לי מוזר אז כי מה לי ולמוזיקה
      ומה לו ולמוזיקה
      ובסוף אמנם לא תואר שני ולא דוקטורט, אבל הוא מה זה צדק.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    21 בספטמבר 2011 00:14

    חזק מאוד. חגי.הלברטל.

  3. 23 בספטמבר 2011 22:27

    1. "חוסר היכולת להתעסק בשום דבר אחר תוך כדי" – זה מה שהבנתי ממש לאחרונה כאחד מהגורמים לכך שאני יכול להיכנס להופעה טרוד באלף מחשבות ובעיות וריבים ותסכולים, ולצאת מגוהץ ונקי. כי חוסר היכולת הזה מפנה את הראש. ולפעמים בזמן שיר פחות מעניין בהופעה המחשבות שלי נודדות ואני מוצא את עצמי מתעסק לעומק ומבין דברים שלא היה לי פנאי לפרק ולהבין במהלך היום, כי בכל רגע פנוי שלפתי את הטלפון או ספר שהייתי צריך "לעשות משהו" והנה אני יושב בחושך ולא מדבר עם איש ולא יכול להוציא טלפון או ספר והראש מיד הולך למקומות שמטרידים אותו. וגם, כמובן, המוזיקה שוטפת ולפעמים מנקה או מרפאה או, במקרים נדירים, ממש עונה על שאלות.

    2. אולי יעניינו אותך מחשבות שלי בעניין דומה.

    3. הפסקה שלך שאחרי תמונתו המצחיקה של בוב דילן עונה לדעתי על חלק מהשאלות האלו. למרות כל ה"אולי". כמי שהלך לאינספור הופעות ונכח גם בהופעות של שבן ואבידן בסיבוב הביתי שלהם, אני בעצמי לא יודע איזה פורמט או איזה מרחק אני מעדיף.

Trackbacks

  1. שעות יפות של חסד והקיץ במרפסת « שִׁיר טִיוּל
  2. האושפיזין: מיכל יחיאלי על "מוצא מקום" | סיפור, כיסוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: