Skip to content

איכשהו תמיד

24 ביולי 2011

תמיד יש מוזיקה
שלוש המילים הללו מוצבות בגאון בראש הבלוג הזה מאז היווסדו (לא שעבר כזה הרבה זמן, ובכל זאת). פעם עניתי על איזה שאלון מוזיקלי, והשאלה האחרונה הייתה "מה זה מוזיקה בשבילכם". תשובתי דאז: "שביל שנסלל במקביל לחיים, ומלווה אותם בכל רגע ורגע". עם זה אני מסכימה עד היום (בניגוד לכל מיני דברים אחרים שכתבתי שם, וברשותכם לא נפתח את זה). כי באמת היא תמיד שם, המוזיקה. בפנים. בין אם מתנגן כרגע משהו בחוץ, ובין אם לא. והכי מעניין זה כשבחוץ מתנגן משהו אחד, ובפנים – צלילים אחרים לגמרי, אבל זה לא העניין כרגע.
העניין הוא ההופעה של נעם רותם בצוללת (שהייתה כבר לפני שבוע וחצי, אבל הקצב שלי לא משהו בזמן האחרון).
ואני קצת מדלגת, אבל אחד ההיי-לייטים של ההופעה הזו קשור גם הוא לשלוש המילים הללו, שלקוחות מתוך "שיר מהקומה התשיעית", שיר מהאלבום הקודם של נעם. בהופעה הקודמת הוא לא שר אותו. ההופעה הייתה כל כך טובה שהתקשיתי להתאכזב מזה, אבל עדיין. יש דברים שלא מוותרים עליהם.

והנה, בהדרן זה הגיע. "הוא לקח לתשומת ליבו את ההערה", חייכתי ביני לביני, ועצמתי עיניים כמעט כל השיר. ואחר כך, כשהלכתי להגיד תודה על ההופעה הנהדרת ועל השיר הזה במיוחד, פתאום הוא נעץ בי מבט ואמר: "את מיכל". אישרתי. "את יודעת שעשינו את זה בשבילך". ואין לי מושג אם הוא התכוון באמת או שזו הייתה רק צורת ביטוי, אבל מה אכפת לי, השיר הזה אוצר בתוכו את האמת הקטנה של החיים, וסוף סוף שמעתי אותה שוב.

ויש אור
נחזור להתחלה. אחרי האיחור הבלתי אופנתי בעליל שהיה בפעם הקודמת, ואחרי שהפעם עברתי כמה הרפתקאות בדרך וכמעט איחרתי בעצמי, סוף סוף הוחשכה הבמה. מופע פותח לא היה הפעם (אחרי ההפתעה המוצלחת אז בדמות יואב שושני, שהכותרת לפוסט הזה שייכת לו). הנגנים עלו. נעם, מצידו, דפק כניסה אחרי שהם כבר התחילו לנגן, ואיזה אור גדול עלה לבמה ביחד איתו. בחיי, הבנאדם הזה גורם לי להרגיש כמו בת 13. הוא רק עולה, עוד לא שם על עצמו את הגיטרה ואני כבר מאושרת.
ההופעה הקודמת הייתה טיפונת לפני שיצא "ברזל ואבנים", ואילו הפעם הגעתי אחרי חרישה מאסיבית של האלבום הזה, ונהניתי פי כמה לשמוע את השירים. אפילו לא שמתי לב שהסטליסט היה כמעט זהה. כמה טוב היה לי לנשום את "קראת לי קין" הנהדר (עם שם כזה לשיר –
You can't go wrong), "עמוק הלילה" התהומי, שיר הנושא, וכל השירים האחרים שבוצעו מהאלבום (שזה כולם בעצם, למעט "מדברים על הילד").
גם השירים מהאלבומים הקודמים לא איכזבו. "חרב דמוקלס" בביצוע מטלטל ועמוס גיטרות מצווחות, "ארץ אחרת" שבו נעם ירד לנגן בתוך הקהל ו"עולה ויורד" שבו הוא דווקא עלה אל עמדת התופים (ניר וטשטיין באמת היה נראה קצת בודד שם מאחורה), מלהיטי קרח תשע – "אסף אמדורסקי" ו"סרטים" (כולל צעקת "נעם, תעשה לי ילד!"), ועוד ועוד. ואם כבר הזכרנו את קרח תשע, מן הראוי גם להזכיר שהפעם, במקום אדם שפלן, את עמדת הגיטרה השמאלית אייש אוהד קוסקי. קוסקי היה חבר בלהקה ההיא יחד עם נעם, ומאז הוא משתף פעולה איתו בכתיבה ובנגינה. והוא גם חמוד נורא, אגב. נעם כל כך התרגש מנוכחותו, אחרי תקופה ארוכה שהם לא הופיעו ביחד, שהאושר שלו פשוט זרם בנהרות של אור אל הקהל.

ויש חום
בפעם הקודמת שהוא הופיע שם עוד היה חורף. הפעם היה זה ערב קיץ ירושלמי, עוד אפשר לנשום אבל בתוך הצוללת חם. כל כך חם, שבאיזשהו שלב נעם החליט לוותר על החולצה ונשאר בגופיה, מנצל את לוק הרוק-סטאר עד הסוף.
וכמובן, לא היה זה רק חום פיזי. "חום אנושי" היה השיר האחרון בהופעה, אבל לכל אורך הערב חום שכזה מילא את האולם בחיוכים, ובתחושה הזאת שיש מי שמבין ואוהב ויודע. פשוט רואים על נעם כמה שאהבת הקהל מזינה אותו, וכמו אנרג'ייזר שנטען עד למקסימום – הוא מפזר את האהבה הזו מהבמה אל הקהל, וחוזר חלילה.
ואגב חום, איזה ביצוע אדיר ל"עיר שלא נרדמת". "זה שיר על עיר שהיא לא ירושלים", נעם חייך, ורקד בהנאה לכל אורך השיר הזה, שראוי מבחינתי להיות המרענן הרשמי של הקיץ (וכמה שתל אביב צריכה אחד כזה. איך אתם חיים שם, תגידו לי?).

ויש לב שצריך אותך
וזה הלב שלי. כי יש דברים שפשוט צריך לשמוע אחת לכמה זמן. ביצוע לייב ל"אל סוף היום" הוא אחד מהם, גם הוא היה מלא חיוכים ומבטים, ובאסים מלטפים של אביחי טוכמן (ושאפו מגיע לו גם על ההפקה המוזיקלית). שיר כל כך מחובר לחיים, שכולו תפיסות של רגעים ומשפטי אמת מדויקים כאלה שבא לך להיות מושא השיר פתאום. או בהדרן, כשנעם שאל: "קוסקי, מה רצית להיות כשתהיה גדול?", והתשובה המחוייכת, כמובן: "גיבור גיטרה", והשיר הקטן והמקסים הזה שאומר ש"לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה".
זה היה השיר הלפני אחרון, ובכלל כל ההדרן הזה הגיע פתאום אחרי מה שהיה נראה לי כמו עשר דקות של הופעה. הייתה התבלבלות קטנה בסדרים (אולי בגלל הויסקי של נעם שנשפך מוקדם יותר על הסטליסט, וגרם לו להכריז ש"מעכשיו הכל לא מתוכנן"), אבל זה רק הביא את "שיר מהקומה התשיעית" קצת יותר מוקדם. עוד לפניו נעם עלה לביצוע סולו אקוסטי יפהפה ל"הכיתה שלנו" המתורגם מפולנית. הפעם הרגשתי שהשיר היה כמעט מומחז, נעם הביט למעלה אל הכוכב שנדלק וחיפש סביבו את העץ המתרוצץ בזיכרון, וכך – בעומדו לבד על הבמה – המחיש הכי טוב שאפשר את הכאב על השנים והחברים שאבדו.

ויש פחד
בכלל – כאב, פחד ואובדן אינם גחמות חד-פעמיות כשמדובר בנעם רותם. כש"סופת בדידות" יצא לרדיו לאחרונה, מישהו כתב עליו שלא ברור איך אפילו בשיר כל כך אנרגטי נעם מכניס את העיסוק במוות, ותיאור הסיטואציה שבתחילת השיר חייב לכלול אצלו את "יד לבנים". ואיכשהו בתוך כל הרעש הרוקנרולי הזה, לפעמים אתה עלול לא לשים לב לפיך שממלמל מילים כמו "כל מי שלא רואה לזה סוף, כל מי שחי כמו עבד, כל מי שגדל ברחובות, כל מי שלקחו לה ילד". במיוחד מוזר לראות ילדים שרים את המילים הללו באדיקות – כן, חלק מחבורת ג'2 החיננית נכחו גם הפעם, למרות שלא עלו לשיר איתו כמו אז. נעם לא עושה הצגות, ואם תרצו הופעת מריחה, שעה וחצי של לשכוח קצת מהחיים – הבחור הזה לא בשבילכם. אצלו אין מריחות, בסכיני שיריו הוא משתמש כדי לדקור ולחתוך. אבל איכשהו, כשזה בא ממנו, ועם החברים הנוספים ברביעיית הרוקנרול שלו, אני מבינה שוב ושוב שאלו החיים, ואם הם קצת גדולים עליי אז זה טוב ששרים עליהם ככה, כי בצורה עקומה כלשהי זה עוזר להתמודד. ולגבי "עזרה בדרך" – נראה לי שהוא יכול להיות מועמד ראוי להחליף את "התקווה" כהימנון המדינה. בינינו, הוא יותר משקף את מה שקורה כאן.
אז יש פחד. יש. וזה מה שיפה בנעם, שעם כל החרדה הקיומית וכאבי החיים שמוצאים ביטוי בשירים שלו, מההופעה שלו יצאתי מוצפת בשמחה גדולה. עם כל מכה טקסטואלית ומוזיקלית של ייאוש, הוא מנחית עליך ענן גדול של תקווה ואמונה בחיים, כזאת שיונקת מאותו מקור כאב בעצמו. וזו השמחה הכי שלמה שיש והאמונה הכי אמיתית, אלו ש"לא נותנות לי לשכוח את חוכמת היוצר, מרפא ופוצע, מאחה ושובר".

וצחוק
"אז את מעריצה של נעם?", שאלה אותי אחר כך איזו אישה בחוץ. צחקתי. "פשוט ראיתי שאת יודעת את כל המילים", היא הוסיפה. "אני באמת יודעת אותן", הודיתי בחיוך, "זה עושה אותי מעריצה?".
היא לא ענתה, ובמילא הגדרות זה לא מה שאני מחפשת. בכל מקרה, לא נראה לי שאפשר להעריץ מישהו שאיכשהו נמצא לך בגובה העיניים ובתוך הלב, ועושה לך טוב ויודע לשיר בדיוק את מה שממש צריך לשמוע, עכשיו ותמיד. הערצה זה דבר כזה גדול ורחוק, ונעם? נעם זה הדברים הקטנים, כאן וקרוב, מוזיקה ואור וחום ולב ענק, ופחד וצחוק מעורבבים. תמיד.

סטליסט:
סטליסט


("ברזל ואבנים" – נעם רותם, הצוללת הצהובה, 14.7.11)

מודעות פרסומת
2 תגובות leave one →
  1. מרב permalink
    24 ביולי 2011 21:44

    נהדר,
    ממש נהדר.
    איזה "עיצוב" (אני לא יודעת איך להגדיר את זה) יפה לפוסט.

  2. גלעד permalink
    8 באוגוסט 2011 20:29

    אני אף פעם לא מצליח לתאר במילים את מה שהאמן הזה עושה לי אבל איכשהו הפוסט הזה פשוט קלע בול למה שהולך אצלי בפנים בהופעות שלו.

    "עם כל מכה טקסטואלית ומוזיקלית של ייאוש, הוא מנחית עליך ענן גדול של תקווה ואמונה בחיים, כזאת שיונקת מאותו מקור כאב בעצמו."- שמעתי מחבר שנעם רותם אמר בראיון שקשה לו לאהוב את רדיוהד בגלל שלדעתו לא הגיוני להיות עצוב כל הזמן. את הציטוט קחי בערבון מוגבל בגלל שזה לא מהמקור אבל בכל מקרה זה ממחיש את האמירה שנעם רותם לא נשאר במקום של כאב או שבר אלא מציע גם נחמה, עזרה ואפילו הקשבה.
    חבר נוסף אמר לי פעם שמוסיקה טובה באה ממקום של כאב. אני חושב שהגדולה של אומנים כמו נעם רותם או אביתר בנאי היא עשיית מוסיקה ממקום של אמת וזה מה שנותן להם את האפשרות ליצור חיבור אמיתי עם הקהל שלהם.

    נ.ב
    הגעתי לבלוג שלך רק עכשיו אבל אני בוודאות הולך לעקוב אחריו.
    תודה רבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: