Skip to content

וגל גדול של חסד מגיע

19 באוגוסט 2011

"צח דרורי – זה יציאה הבנאדם הזה. סוג של הברקה של הבורא."
(א.ב., שם, שם)

אני מודיעה מראש שבסיקור הבא הולכות להופיע הרבה מילות תואר. חיוביות. אם אין לכם סבלנות ואם הציניות מכוונת את דרככם בחיים – דלגו הלאה. ממילא צח דרורי הוא לא בשבילכם.

ועכשיו לענייננו: ההופעה.

כמה רציתי לראות את האוזן בר מלא. אמנם הקהל המצומצם שנכח במקום כלל אושיות כשגיא צורף ועודד שכטר, אבל איפה כל אוכלוסיית העולם המתרגש הזה, למה הם לא באים. דקה לתוך ההופעה, והדאגה הזו מתחלפת בתחושה חזקה ומתפלאת של אירוע חד פעמי (נקווה שלא), של זכות גדולה וגם של חסד, כי יום אחד תוכל לספר לנכדים שלך שהיית שם כשהנבואה חזרה לעולם למשך שעה ורבע.

והצטערתי בערך בשביל כל בנאדם בתבל שלא נכח בערב הזה. זה די הרבה אנשים להצטער בשבילם. אני יודעת שמר דרורי דורש אורך רוח והקשבה מרוכזת, ואיך אמר קישון? "הבריות אינם מקשיבים". אבל מה לעשות שהאמת היא כזו: לא פחות משמגיע לצח דרורי שיישמעו אותו, מגיע לבני אנוש באשר הם לשמוע את צח דרורי.

הוא יצא מבין הוילונות השחורים שם אל הבמה, נבוך ומבוייש כהרגלו, התיישב ליד הפסנתר ואמר שהוא מרגיש כמו קוסם. למה כמו, שאלתי את עצמי חרישית. עוד הוא הוסיף שיש לו מלא להגיד אבל הוא ישתוק, מה שלא כל כך קרה בהמשך, פעם ראשונה שראיתי אותו מדבר כל כך הרבה. אולי זו הזווית המוזרה שבה הוא ישב, עם שלושת רבעי גב לקהל, שאיפשרה לו את זה. היה ניכר שהוא מרגיש בנוח יחסית לפעמים הקודמות שראיתי אותו בקונוטציה בימתית, או בקיצור – לא היה נראה שהוא רק מחכה לרגע שבו האדמה תפתח את פיה ותבלע אותו. עם הפסנתר.

ואז הוא התחיל. עם שיר חדש, ששמעתי כבר פעם בהופעה אחרת, ומילים שכאילו תיארו את הסיטואציה עצמה: "לי ורק לי מותר לתת דין וחשבון, כי רק אני יודע את עומק הניסיון" (מצטערת על אי דיוקים שייתכן וקיימים בציטוט). ואיזה יופי זה היה, התחשק לי פתאום שהוא יוציא אלבום חדש כל שבוע, או שסתם ימשיך לנגן שם כל כך יפה ולשיר את כל מה שעובר לו בראש בזמן אמת, אם זו השפה שהמחשבות שלו מדברות אז זה בטוח יהיה מרגש ומעניין ופוער פה כמו השירים שכבר מצאו את דרכם החוצה.

השיר הבא היה "נקודת המפגש", שמושר במקור על ידי טלי כץ. אני כמעט ולא שומעת את השיר הזה באלבום, המניירות השירתיות של הגברת כץ עושות לי רע, כך שליבי עלץ בקרבי כשצח התחיל לשיר את השיר הזה, מעניק לו יחס הולם יותר, בעיניי. הקול שלו התחזק והתעדן בו זמנית, והוא גם שינה את הטקסט בהתאם ("הפעם לא אחזור בלעדייך" במקום "הפעם אל תחזור בלעדיי" וכן הלאה, וגם שינוי מפתיע יותר: "השקר הוא חכם ממש הרבה יותר ממני" במקום "אבל לא יותר ממני"). כל זה חרף העובדה שמולו על הפסנתר ניצבה מחברת ובה מילות כל השירים בכתב יד קטן וצפוף – מאוחר יותר בהופעה הוא התוודה בחינניות שהוא זקוק לגיבוי הזה מאחר והוא סובל מבלקאאוטים, כאלה שגורמים לו לשכוח אפילו את שמו לפעמים. ציחקקנו לנו בשקט. "זה לא מצחיק, זה מדאיג", הוא אמר.

בכל מקרה, השינויים הקטנטנים חזרו גם בשירים נוספים בהמשך, כמו "גלות" ("את יקרה ואהובה" במקום "יקירתי האהובה"). בדרך כלל מעצבן אותי שזמרים משנים את מילות השירים שלהם בהופעה, אבל אצלו – כאילו ראית שפשוט זה מה שהוא חושב עכשיו, כך הוא היה כותב את השיר הזה ברגע זה ממש, ככה הוא מרגיש אותו נכון בפנים.

בכלל, כל מיני דברים שאצל מוזיקאים אחרים יכולים לעצבן אותי או סתם לעורר בי אכזבה, במקרה שלו – גורמים לי לעוף. הופעה אקוסטית, נגיד. מדהים כמה השירים שלו כל כך יפים גם בלי עיבודי האלבומים המורכבים והיפים בפני עצמם, פשוט ככה על הפסנתר שתחת אצבעותיו הופך ללהקת ציפורים, משנה מבנה כל רגע ולא מפסיק להתקדם. כמה שלווה התגלתה פתאום מתוך השירים, בניגוד לסערות שטמונות בהם במקור. לרגע לא שמעתי מינימליזם חסכני, להיפך, אוצרות גדולים עלו מכל מילה ומכל צליל (גם בזכות הסאונד המעולה). בדרך כלל אני פחות אוהבת הופעות אקוסטיות, אבל הוא מקרה אחר. אפילו זה שהוא בקושי מופיע איכשהו מסתדר לי, כי אני לא יודעת אם לדבר כזה הייתה את אותה העוצמה אם הוא היה קורה בתדירות גבוהה יותר. בעצם, אולי כן.

ההופעה המשיכה עם "סלט משני האלבומים", להגדרתו – ובכך למעשה הוא התכוון רק ל"נקודת המפגש" החדש ול"כיוון הרוח", חלק א'. "הנחל והסלע", הלא הוא החלק השני של האלבום הראשון – לא זכה להתייחסות, ודווקא הייתי שמחה לשמוע את "המים" שהוא הפייבוריט שלי מתוכו או את "מי אתה" עם המשפט האלמותי "כמה מעט ידענו, אבל כמה תקווה".

בכלל, מכל שיר – שהיה בהופעה או שלא היה – בא לי לצטט כאן עכשיו מלא שורות, הכתיבה של צח כל כך רגישה, כל כך נוגעת, כל כך אמיתית ומופלאה. פשוט תלכו לשמוע אותו, טוב?

"סוסים", "גלות" ו"שדה חיטה" מהאלבום הראשון זכו לגרסאות פסנתר מהממות, ושני השירים האהובים עליי מ"נקודת המפגש" היו מהביצועים הכי – לעזאזל, אין מספיק מילות תואר בעברית – ששמעתי אי פעם בהופעה חיה. אני מדברת על "אין לדעת" שנושא בשבילי כמה זיכרונות משמעותיים ויקרים, ועל "גבולות", שצח חשב לרגע לוותר עליו עקב הטקסט הרב שהוא כולל. מזל שלא, וגם כאן המילים כאילו נכתבו על ההופעה ממש: "…פה השורשים שלי יודעים לאן לפנות, פה עמוק בפנים חרוטות הכוונות… פה אין צורך לחפש פירצה, ועל כל מה שאבד דבר אחר נמצא… פה יש מפתח שפותח הכל… פה אפשר לזוז בזמן… פה זה גם בזכות וגם בחסד…". בחיי שזה אחד השירים הכי ממקדי לב שיש בעולם.

הילה רוח התארחה בהופעה, נתנה ביצוע יפה מאד ל"ספינות" שהיא שרה גם במקור, ושימשה כממלאת מקום בשירֵי הזמרות האחרים שהיו – "אי שם" שמבצעת יעל קראוס ו"אם תבוא" של דניאלה ספקטור. היא הייתה מקסימה, נתנה פרשנות ראויה לשירים ובהחלט הפתיעה אותי לטובה. לפני שהיא עלתה צח דיבר על המפגשים שהרפתקת האלבום סיפקה לו, על הדלתות שנפתחו, על האנשים שהוא הרוויח (בניגוד לכסף שהוא בעיקר הפסיד, לדבריו מדובר בחובות לעשר השנים הקרובות). חוץ מזה היה גם שיר אחד של "כלבי רוח" – ההרכב של הילה. למרבה הצער אין לי מושג מה שם השיר – משהו עם "שלום, כאן טעות חייך" אם מישהו מזהה. שיר טוב, והיא עשתה שם עם הגיטרה דברים שאהבתי, ולכאורה הכל היה עשוי מאותם חומרים של שאר השירים בהופעה. צח אפילו עשה לה קולות, וזה באמת היה יפה, אבל השיר דיבר שפה אחרת ואיכשהו המשלב הרגשי אצלי ירד פלאים. אין מה לומר, צח הוא משהו מיוחד, והשיר הזה המחיש לי את העובדה הנ"ל בנחרצות.

"יש גבול דק בין מדויק לבין טו מאץ'", הוא אמר בחיוך קצת לפני הסוף, ושר עוד שיר חדש. הוא כינה אותו "שיר אופטימי, חמוד, הכי אופטימי שאני יכול אל מול המציאות", והירבה בגיחוכים. גם מוקדם יותר, כשב"אין לדעת" הוא שר "אשוב אליי, בעוד רגע שניים, מלא שמחה", נפלט גיחוך קטן, כאילו הוא לא מאמין לעצמו שהוא יודע לשמוח. אבל באמת הרגשתי שהוא היה שמח הרבה יותר מאי פעם, ואיזה כיף לשמוע ממנו סוף סוף שיר שכמעט כולו אור. עם משפטים כמו "יש יבשה באופק, מלאה באנשים טובים", או "בסתיו הקרוב יצמחו רק עלי תקווה", העזתי לנחש שהוא מרשה לעצמו להיות קצת בטוב, לטעום גם ממנו ולא לפחד. הוא סיים את ההופעה, אחרי הקרדיטים, ב"בעזרת ה' נתראה עוד פעם שוב". הוא לא יכל לומר משהו שיותר ישובב את נפשי באותו הרגע, במיוחד כשבהופעות הקודמות חשבתי כל פעם שזו הפעם האחרונה.

מרוב מלאות ושלווה אפילו לא הצלחתי להצטער שנגמר, ואת כל מלמולי ה"תודה" הקטנטנים שהוא השחיל שם בסופי השירים רציתי לצרף זה לזה ולהגיש לו בחזרה.

יצאנו החוצה אל ההבל המהביל של תל אביב, ופתאום החיים נראו קצת אחרת. כאילו הפילטר הוחלף, התחדד, התנקה. כאילו העולם הונח שוב במקומו, או טיפונת קדימה. כאילו בקע כוכב חדש בשמיים. כאילו הלילה הזה מחבק את השמש.

צח כתב פעם על מישהו (נו, נחשו מי): "אם איאלץ להיפרד מגופי מחר או היום או עכשיו ויגידו לי – 'מהם עשרת הרגעים שתיקח איתך כזיכרון לעולם הבא?' – לפחות אחד יהיה איתו". אז אני לא יודעת מה החיים עוד יזמנו לי, אבל אעיז ואומר שאם אצטרך לבחור עשרה רגעים מוזיקליים שאקח איתי כזיכרון לעולם הבא, בהחלט אחד מהם יהיה שלו. או שהוא יהיה הפסקול הכללי, ברירת המחדל. עוד לא החלטתי.

מדובר באמת בנס של בנאדם. הברקה בהירה ובוהקת של הבורא בשמֵי העולם הזה, המבולבלים והעמוסים לעייפה. נבואה היא אפשרות… אל תסגרו עיניים.

אם יש עוד משהו שאני צריכה לעשות כדי לגרום לכם להקשיב לבחור הזה, אנא ספרו לי.
ואם השתכנעתם – אל תבזבזו דקה. הכל כאן.

תמונת אילוסטרציה שצולמה בהופעה אחרת. אבל למרבה המזל הוא לא משתנה הרבה

סטליסט:

שיר חדש 1

נקודת המפגש

סוסים

אין לדעת

גלות

ספינות (הילה רוח)

אי שם (הילה רוח)

? (הילה רוח)

גבולות

שדה חיטה

שיר חדש 2

אם תבוא (הילה רוח)

("נקודת המפגש" – צח דרורי מארח את הילה רוח, אוזן בר, 17.8.11)

מודעות פרסומת
3 תגובות leave one →
  1. snap permalink
    19 באוגוסט 2011 12:15

    פעמים רבות לא קל לתפוס את המילים שמרקדות מהלב החוצה, כשזה נוגע להופעה רבת רושם.
    במיוחד כשמדובר ב"רב מאג של מילים" (שזה סוג של קוסם (: ) כמו צח דרורי.
    אחרי שזה נאמר, כתבת ממש יפה וקולע (במיוחד בסיום).
    לשיר הראשון קוראים "מים עמוקים", ואיזה כיף שכבר פעם שלישית צח בחר לפתוח בו.
    בכלל, ה'סלט' שהלך שם היה מדוייק, הופתעתי להרגיש עד כמה. אפילו כש"אין לדעת" הגיע יחסית בהתחלה והחסיר לי פעימה מוקדמת. (מיקומו בסוף האלבום לא רק שעושה עמו חסד – עושה עמנו חסד; עוטף בחיבוק נצמד, מנחם ומחזק אחרי טלטלת הפנים שמספק האלבום).
    הילה רוח הייתה מדהימה, ושמחתי על הבמה שניתנה לה להיות כזו, אחרי שבתמונע הקודם היא נעלמה שם ברקע הזמרות האחרות. כשהיא שרה את "אי שם", היא הייתה קולו של האור הפרטי שלי, שלוחש לי בפנים.
    ועם כמה שאני, בניגוד אליך, מוקירה את המקום הקטן של האקוסטי, לכמה רגעים שם חסרו לי התופים והדיסטורשן – ב"ספינות", למשל, שהוא אחד השירים המשמעותיים בעיניי באלבום.
    אבל ההופעה בהחלט לא לקתה בחוסר עוצמה. משהו באיך שצח פגש את הפסנתר שם, ובאופן שהשירים התקלפו למעטה בתולי ועדין וראשוני – זה היה פשוט מופלא.

    צח דרורי הוא אוצר בלב ים. ואם עוגן הלב שלכם עדיין לא נתקל בו, מקווה שהמילים של מיכל יובילו אתכם לשם, כפי שהובילו אותי עצמי פעמים רבות…
    3>

  2. א. שם, שם permalink
    19 באוגוסט 2011 14:13

    טוב, אין לי אלא לצטט גדולים ממני –
    היי, קרדיט על גילויים פה!
    😀
    וחוץ מזה בא לי שתבואי להופעה שלי רק כדי שמישהו יכתוב עלי מילים כאלה יפות ושמות לב פעם

  3. מיכל permalink
    23 באוגוסט 2011 01:29

    אגב, מיכל, הוא אמר שיש רגעים שהוא לא זוכר איך קוראים לו כציטוט מהשיר "רגעים". לא סתם כהערה…גם לי לקח זמן עד שנפל האסימון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: