Skip to content

עוד חוזר הפיוט

4 באוקטובר 2011

זה התחיל מוזר מאד. המקום: חצר בית אבי חי, האירוע: המופע הסוגר של פסטיבל הפיוט.
אפרת גוש עלתה על הבמה, שאול בסר התיישב ליד הקלידים, והגברת פצחה בזימרת "שלום עליכם" בביצוע חצי אופראי. המיקרופון, מצידו, לא עמד בעומס והפיק פידבק צפצפני. מה קרה לסאונד, איפה ההרכב שהבטיחו, ומה בכלל הקשר בין אפרת גוש לבין פיוטים?

לשאלה השנייה עוד אגיע בהמשך, אבל הראשונה נענתה די מהר, כשבסיומו של השיר מילאו את הבמה חברי הרכב "פיוט&רול" – הלא הם מיטב אנשינו: דודי לוי וארז לב ארי על הגיטרות, ערן צור על הבאס, ניצן חן רזאל בכינור, אלון יופה בתוף, ואביב שטיין על בוזוקי ופרקשן. ועוד לפני שנשמע צליל אחד ראשון בהרכב הזה, לא יכולתי שלא לחייך בהערכה. איזה סופר גרופ.

הערב היה בנוי על ההרכב הנ"ל, פלוס שלושה זמרים אורחים – אפרת גוש כאמור, עלמה זהר ואילן דמרי, שהיה הבא בתור לעלות. ומהרגע שאותו צליל אחד ראשון נשמע סוף סוף, ודמרי הצטרף לשירת הפיוט "אשמח בך" (מילים: הבבא סאלי), השיר הקודם פשוט נשכח. הערב הזה התחיל, כל כך התחיל, והחיוך הראשוני הלך והתחזק מרגע לרגע. לא יודעת אם מהפתעה או קודם כל משמחה על כל היופי הזה. יופי שלא חדל להפתיע.

כשמדובר באמנים שאני פוקדת הופעות שלהם בעקביות (וכך הם רוב האמנים שאני שומעת), אני כבר יודעת בערך לצפות מה הופעה שלהם תעשה לי. לפעמים זה מגיע בעוצמה חזקה יותר, לפעמים פחות, לא מעט פעמים אני יוצאת בתחושה שהיה הכי טוב שיכולתי לבקש, ולעיתים רחוקות אני גם מתאכזבת. אבל הפעם לא רק שלא ידעתי למה לצפות, אלא שבכלל לא היה מדובר בהופעה רגילה של אמן אחד, זמר או להקה, אלא בהרכב חזק – חבורה של יחידים שלכל אחד עוצמות משלו אבל הכי יפה זה ביחד. קהילה.

כבר ראיתי את החבר'ה האלה בהרכב דומה, באירוע שנערך לפני כמעט שנה בהיכל התרבות תחת הכותרת "ערב הפיוט הגדול". הערב ההוא היה, ובכן, גדול – באורכו (משהו בין שלוש לארבע שעות), ובכמות האנשים שהוא כלל – המוני זמרים/נגנים/פייטנים אורחים וגם תזמורת אנדלוסית אחת. נרשמו שם לא מעט רגעי קסם חינניים ויפים, כמו "יודוך עמים" ללחן של אתי אנקרי בביצוע א-לה-we-are-the-world, "התקווה" האדיר-תמיד של דניאל זמיר, וגם זה וזה וזה, ובאמת היה כיף ומרגש, אבל התחושה הכללית הייתה של פיזור בתוכן ובאווירה.

והפעם – הרכב מגובש שהיווה בסיס חזק לכל המופע, שלושה זמרים נוספים שהתחלפו לפי הצורך, ושירים שנכתבו בפערים של עשרות ומאות שנים ובזכות החיבור האנושי-מוזיקלי מצאו להם מקום טבעי זה לצד זה. גם פיוט כמו "שלום לבן דודי" שנכתב במאה ה-11 ביטל את אלף השנים שמפרידות בינו לבין ארז לב ארי שביצע אותו, בזכות הלבוש המוזיקלי הרלוונטי כל כך לימינו: שתי גיטרות-באס-תופים, וגם כינור, קלידים וכלי הקשה.

הערב היה בנוי סביב שלוש כותרות: בין אדם לעצמו, בין אדם לזולתו ובין אדם לאלוהיו. החלוקה לא הייתה לגמרי נאמנה לעצמה – במיוחד בחלק הראשון ("בזוכרי על משכבי" – בין אדם לעצמו? באמת?), ובעצם כמעט כל שיר היה יכול להשתייך איכשהו לחלק השלישי, אבל זה לא באמת משנה. הבחירה לצרף יחדיו פיוטים ידועים ונשכחים, קצת מאלתרמן ומנעמי שמר (בהתאמה – "עוד חוזר הניגון" ו"שירת העשבים" שזכו שניהם לביצועים מקסימים) ושיר אחד פרטי מכל זמר על הבמה, התבררה כמוצלחת מאד. למרות פערי השנים, התרבות והשפה, הערב היה אחיד ומהודק, והמחיש פלאים איך בהתייחסות הראויה ובעיבודים הנכונים – אין צורך להבדיל בין קודש לחול. הכל יופי אחד גדול וזך.

(למרבה הצער יש בעיית סינכרון בין האודיו לוידיאו, אבל עדיין יפה)

בגזרת השירים הפרטיים, "אנה אפנה" של ארז לב ארי השתלב מצוין בזכות מילותיו החצי מצוטטות מהמקורות, ערן צור הצליח לא להפחיד אותי עם "לילות של ירח מלא" שסחף את הקהל בשירה מרגשת, ו"כל הזמן שבעולם" של דודי לוי הוא בכלל אחד השירים האהובים עליי. אצל הבנות קיבלנו את "לראות את האור" שהוא אולי השיר היחיד של אפרת גוש שאני באמת אוהבת והיה טבעי לערב הזה, ואת "שיר אהבה אינדיאני" של עלמה זהר שהיה בלתי קשור בעליל אבל זכה לביצוע אדיר. יש להודות – מדובר בשיר די דבילי, חרף ההכרזה שקדמה לו: "יום אחד זה יהיה פיוט!" (אממ, אני בספק). שלא לדבר על האנגלית שממש בלטה לאוזן בתוך כל ים העברית המשובח שההופעה כללה. אבל מתי לאחרונה יצא לכם לחזות בדודי לוי, ארז לב ארי וערן צור מזמרים יחדיו באדיקות: "Did I wake you up, are you sleeping alone…"? אפילו הגברת זהר לא החזיקה את עצמה מלהיקרע מצחוק בפני הקהל המשועשע, וכשהסתיימו המילים של השיר היא הוסיפה עוד שני בתים מאולתרים על פסטיבל הפיוט ועל המעמד הבינוני. בכלל, פעם ראשונה שראיתיה בלייב, ומסתבר שהבחורה שרוטה לגמרי. אני לא מבינה למה היא שרה כמו שהיא שרה – הביצוע שלה ל"לך אלי תשוקתי" היה מהחלשים בערב הזה, או למה היא בחרה להכריז דברים מוזרים בכל פעם שעלתה לבמה, אבל לפחות היה מצחיק.


(כנ"ל)

אפרת גוש דווקא הפתיעה אותי לטובה בסך הכל, מסתבר שכשמפשיטים – המ, בחירה מעניינת של פועל – ממנה את ההתחנחנות וה"אה אה אה", היא יכולה להיות זמרת נשמה לא קטנה. ופה אני מגיעה לתשובה על השאלה השנייה מההתחלה (זוכרים?): את "יה אלי וגואלי" הציגה גוש כ"אחד הפיוטים שאני הכי אוהבת", וסיפרה שהיא שרה פיוטים כבר כמה שנים בכל מיני מסגרות של בית הלל ובית אבי חי. אז מסתבר שזה כבר לא רק הבנאים ואתי אנקרי וברי סחרוף. חצי מהזמרים שתוכלו לחשוב עליהם שיתפו פעולה עם איזה מיזם פיוטי בשנים האחרונות. וזה נהדר.

בעיניי כדאי ומתבקש שכל אמן יוצר של מילים, מוזיקה ושירה יקיים נגיעה ומפגש עם היצירות הללו. הן עמוק בדי-אן-איי של כולנו (איך אמר דודי לוי מתישהו? "תודה לעם ישראל"). כל חיבור כזה בין עבר להווה מעמיק ומעשיר את היצירה (ערן צור גם דיבר על זה לפני אחד השירים). היה מרגש כקהל לראות את ההתרגשות של האמנים מהפנינים שהם הביאו אל הבמה, ולא התרגשות של אגו, הרי החומרים ברובם לא היו שלהם, והמקום המרכזי ניתן לשירים עצמם ולא למבצעים. הייתה זו התרגשות מחוייכת ופעורת עיניים של – וואו, איזה כיף שאני חלק מהדבר הגדול הזה – להלן: ההרכב, ההופעה, המוזיקה, היהדות.

כי אם נחזור לגברים המופיעים, למעט ערן צור שבאמת יחסית תפס פיקוד – מי שהיו על הבמה בשורה הקדמית דווקא אינם פרונטמנים במקור. שלושתם – ארז לב ארי, דודי לוי וניצן חן רזאל – ליוו אחרים תקופות ארוכות. אפילו אילן דמרי, שאגב – שר פשוט מעולה, הוא אחד מצמד ("המדרגות" יחד עם הוד דיין). שוב ושוב עלתה התחושה שכולם פה לוקחים חלק במשהו ש.. גדול מסך חלקיו, והשירים במרכז. כל אחד מהנגנים והזמרים נתן מה שהוא יכול, וכל אחד מהם יכול כל כך הרבה, אבל כל מה שחשבתי זה – איזה יופי זה נשמע, הכל ביחד. אור צח ופשוט.

לא את כל החומרים הכרתי, אלו לא היו שירים שאני יודעת בדיוק לחכות למה שהם מעוררים אצלי כל פעם מחדש, ולא נכח שם אף מוזיקאי שלא משנה מה הוא יעשה – אני אתעלף. לא היה צריך את זה בכלל. להיפך, שימח אותי לדעת שאני אובייקטיבית מתמיד לגבי כל העסק, ושכל האנרגיות שמילאו לי את הגוף התעוררו נטו בגלל מה שהתרחש שם, מוזיקלית ואנושית. כל רגע היה בלתי צפוי, והוליד את הרגע הבא ששוב עורר סקרנות לגבי מה שיבוא אחריו.

הערב נחתם עם "מי האיש החפץ חיים" שהוצג על ידי ערן צור כ"הימנון של ההרכב". צור גם הוסיף שהייתה סוגיה שלמה סביב ה"החפץ" – האם הה"א בפתח או בסגול (תשובה ב' נכונה). בנקודה זו יש לציין שאם היה משהו שצרם חוץ מהמיקרופון המפדבק בהתחלה, היה זה חוסר הדיוק בהגייה או במילים שצץ מדי פעם אצל הזמרים. כך למשל עלמה זהר שרה "חָשקי" במקום "חֶשקי", ואפרת גוש הבריקה עם "זכור נלאה אשר נשאה והשיבה לְאֲהַלְלֶךָּ" – גם בלי להבין חצי מהמילים במשפט, רואים מיד שהאחרונה לא קשורה (היא לקוחה מהשורה הבאה בפיוט). אאשים את ההתרגשות, אבל כשהמילים מוקרנות על המסכים בצדדים – בעייתי אף יותר לחפף.

בכל אופן, "מי האיש" נתן בראש לגמרי וגרם לי לרצות שיתירו כבר להתפלל בבית כנסת עם כלי נגינה ודיסטורשן, ואחריו הגיעה עת ההדרן. כולם עלו שוב, ודודי לוי הציג את כל המשתתפים בפעם האחרונה – כלומר, את כולם חוץ מניצן חן רזאל שנשכח בטעות, אבל קריאות מחאה וסימנים חינניים מהקהל הסבו את תשומת ליבו של לוי לכך והוא מיהר להשלים את החסר. ואז הגיע השיר האחרון – שאגב, סגר גם את ערב הפיוט הגדול בזמנו: "שמחה גדולה הלילה". בניגוד לרוב הטקסטים שנשמעו לאורך הערב הזה, מילותיו של השיר לא בדיוק מלאות עומק (ויסלח לי משה אליהו שחיבר אותן). אבל הן לגמרי תיארו את הרגע, והלחן הערבי, בתוספת העיבוד המתאים, היו בדיוק מה שצריך כדי להרים את הקהל הנלהב על הרגליים, בשירה רועמת, הרבה חיוכים ומחיאות כפיים נמרצות עד כאב.

וזה היה הכאב היחיד בהופעה הזו. בניגוד להרבה הופעות שאני הולכת אליהן – הפעם לא הרגשתי מורכבות, לא הייתי צריכה להתמודד מול זה, פשוט לשמוע ולהתפלא ולשמוח. יצאתי שיכורה מרוב אושר, מרוב עושר, מרוב עניין, מרוב יופי. בסיום התחשק לי לחבק כל אחד מהמשתתפים (אולי חוץ מערן צור), ולהודות להם אחד-אחד באופן אישי ומאושר מאד (גם לערן צור).

ושוב ושוב לאורך ההופעה עלה בי הרצון לקבל את ההופעה הזו על דיסק. כפול. זה אומר הרבה – בדרך כלל אין לי סבלנות לשמוע הקלטות מהופעות, אני מעדיפה לחוות את הדבר בזמן אמת ולהשאיר אותו כזיכרון, מקסימום מגובה בכתב ובכמה קטעי וידיאו. אבל הפעם הביצועים היו כל כך חד פעמיים, והכל היה כל כך יפה וטוב ושמח, שלא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. רשת ג' שידרו הכל בלייב וגם העלו הקלטה לאתר שלהם – עם שלל בעיות סאונד ושלל קשקושים של השדרן, אבל עדיף מכלום. כל שנותר הוא לקוות שההרכב הבאמת אדיר הזה ייצא כבר לאיזה טוּר, ולא צריך לחכות עד לפסטיבל הפיוט הבא בשביל זה.

לסיום רק אזכיר שוב את המשתתפים – כי מה לעשות, חרף רצוני לא באמת הזדמן לי להודות לכולם באופן אישי: דודי לוי, ארז לב ארי, ערן צור, ניצן חן רזאל, אלון יופה, אביב שטיין, שאול בסר, אילן דמרי, עלמה זהר ואפרת גוש. ותודה גם לבית אבי חי הנהדרים, ולמארגני פסטיבל הפיוט, ולהוא שמסדר דברים מלמעלה, כל הדרך הביתה זמזמתי לו "אֶשְׂמַח בָּךְ אֵל עוֹלָם".

סטליסט:

סטליסט

("פיוט&רול" – מארחים את אילן דמרי, עלמה זהר ואפרת גוש, פסטיבל הפיוט, בית אבי חי, 22.9.11)

מודעות פרסומת
No comments yet

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: