Skip to content

זוכרת רגעי קסם

1 במאי 2011

יבש היה האפריל הזה. בגזרת ההופעות, כלומר. מזג האוויר, מצידו, לא הפסיק להפתיע.
הרעב המוזיקלי שלי נאלץ להשביע את עצמו בדיסקים (וכמה טובים יצאו פתאום, וואו). אפילו פסטיבל "שירת הים" שהוא חתיכת יוזמה מבורכת, ובו היה לי יום מוצלח עם הופעה של ניצן-חן רזאל והאשכנזים החביבים עליי (תקשיבו להם כאן) והופעה של הלב והמעיין שהיו נפלאים במיוחד, לא הצליח לספק את תחושת החוסר.

אין טוב יותר מלשבור את הצום הזה עם הופעה של אהוד בנאי. ומה לעשות שמכל המקומות בעולם הוא בחר להופיע דווקא בקיבוץ הזורע?

היתרון בלנסוע להופעה בקיבוץ מרוחק הוא שיש סיכוי גבוה שאף אחד בקהל לא יכיר אותי. החיסרון בלנסוע להופעה בקיבוץ מרוחק הוא שיש סיכוי זהה בערך שאף אחד בקהל לא יכיר את המופיע. זאת אומרת, אהוד בנאי וכאלה, אתם יודעים, מי לא מכיר. אבל לא באמת. רוב הנוכחים לא היו.. איך נאמר, גרופים, אלא כאלה שבאו כי אהוד בנאי מופיע ליד הבית, ובאותה מידה היו באים להופעה של סינרגיה. לזכותם ייאמר שהם היו חמים ואוהבים, ומחיאות הכפיים אחרי כל שיר כמעט העיפו את הגג. אבל הם לא היו מאלה שמכירים את השירים, יודעים את המילים בעל פה אחת לאחת, מצפים למוצא פיו של אהוד בשקיקה כאילו מדובר בנבואת אמת, ומתרגשים לקראת ההופעה חודש מראש – בקיצור, לא כמוני.

יש עוד חיסרון בלנסוע להופעה בקיבוץ מרוחק, והוא שיש מצב שהאולם שם ממש מעפן. בקיבוץ הזורע הייתי רק פעם אחת, בדיוק בפסח לפני שנה, וכשהגעתי הסתבר שהזיכרון הויזואלי שהיה לי בנוגע לאולם הזה התערבב עם זיכרון ממקום אחר. הסאונד היה נהדר, אבל האולם בנוי כך שבין הבמה לבין הקהל מפרידה רפסודת עץ מוזרה, שמרחיקה את הבמה הרבה מעבר לרצוי מבחינתי.

גשם טיפטף בחוץ כשנכנסנו.

בחוזה הבלתי כתוב המפרט את מהלך ההופעות של אהוד בנאי, אחד הכללים הראשונים הוא שההופעה מתחילה בשקט, ברגוע. אהוד והחבר'ה עלו לבמה לקול תשואות הקהל, ומהמחשבים של אלעד כהן התחיל להתנגן "רסיס לילה" קטן, אחד מקטעי המעבר שמפרידים בין שלושת חלקי האלבום החדש, כשרסיסים ויזואליים ממלאים את המסך שמאחורי הבמה. ואז נפתחה ההופעה רשמית עם "שיר זמני", אחד היחידים שבוצע בהופעות כבר שנים לפני לידתו של האלבום הזה. בלדה מהפנטת על זמן שמחוץ לזמן, כזו שמאפשרת לכל המסביב לשקוע, גורמת לעיניים להיעצם בריכוז ותוקעת יתד ראשונית של מימוש בכל שטח ההתרגשות העצום שנפער לי בבטן לקראת ההופעה.

"מוכנים ללכת?", שאל אהוד בחיוך. הצלילים הראשונים של "אני הולך" כבר לוו בתשואות של זיהוי, ועושה רושם כי ה"עד שתגיע" הצטרף רשמית לפנתיאון המשפטים הנצעקים מהקהל בהופעות. אחריו הגיע "אל תפחד" הנהדר בליווי המפוחית שהגדילה לעשות הפעם, וכש"ל"ג בעומר" האינסטרומנטלי התחיל להתנגן, ניתן סוף סוף האות לקהל לעמוד. והחל מרגע זה הכל היה הרבה יותר חזק, אמיתי, ונכון. לא סתם הקטעים החשובים והמרכזיים בתפילה נאמרים בעמידה.

ובאמת, הופעה של אהוד בנאי היא אחד הדברים הכי קרובים לתפילה אמיתית שאני מכירה. ולכן כל כך הפריע לי לגלות שאני כמעט היחידה ששרה את כל המילים באדיקות. איך זה ייראה אם בבית הכנסת רק מישהו אחד ישיר עם החזן? הכוח של הקולקטיביות הזו, שיכול דווקא להפריע לי מאד בהופעות אחרות (ע"ע בן הדוד היקר), הוא בדיוק מה שעושה את ההופעה לעוצמתית ומטלטלת במקרה של אהוד. אין לי מושג למה זה כל כך מנחם ומרגש ומשחרר לצעוק "עיר מקלט!" או "זמנך עבר!" עם עוד עשרות אנשים שאני לא מכירה. באמת שלא. אבל כשזה קרה, פתאום האולם של קיבוץ הזורע הפך לבית, וכל האנשים הזרים מסביב היו לרגע שותפים לדרך.

ואחרי שכבר נעמדנו, המהפך הנוסף התרחש בהדרן, או אם לדייק – ב"היום". רפסודת העץ נכבשה על ידי הקהל, וסוף סוף יכולתי לעמוד ממש צמוד לבמה, כמו שאני אוהבת. רק חבל שההופעה נגמרה רבע שעה ושלושה שירים אחר כך, כי למרות שהיה טוב, פתאום בהתקרבות הזו לבמה נזכרתי כמה טוב זה יכול להיות באמת, וחשתי פספוס אדיר.

תחושת הפספוס נבעה גם מהאנמיות היחסית של הנגנים. למעט נושי פז שהפציע במיני-ריף גיטרה פה ושם וניצן-חן רזאל ב"פרפרי הקצב" הכל כך יפה שהוא פשוט כמה דקות של התעלות מוזיקלית וסחרורי גיטרה וכינור משגעים, כמעט ולא ניתן מקום לקטעי סולו שלהם, וחבל. שלא יהיה ספק: הלהקה, תחת פיקודו של גילי סמטנה על רעמת התלתלים שגידל והחיוכים המאושרים שהוא פיזר לכל עבר, נשמעה מעולה. לא סתם אהוד מסתובב עם אותם נגנים כבר שנים. אבל מעבר לסאונד האחיד שלהם כלהקת ליווי, היה רצוי לתת להם ספוטים גם כנגנים עצמאיים. אפילו כשאהוד הציג אותם אחד-אחד ב"סרט רץ", האור עלה על כל אחד מהם ללא יותר מעשרים שניות. איפה הרגעים שאחד מהם מנגן ועף כמו פרפר עם הצלילים שהוא מייצר, כשכל השאר מפנים לו את מרכז הבמה ומוחאים כפיים לפי הקצב? איפה הריקודים הפרועים והמצחיקים שהתרגלתי לראות? איפה ההתחרעות על הכלים? וגם כאן, ה"בעיה" היא שאני יודעת כמה טוב זה יכול להיות (ראו בדוגמא הזאת, ושיעזור לי האל כמה פעמים צפיתי בזה), וכמה הפעם זה היה רק כמעט.

ועם זאת ההופעה כללה כמות מרשימה של ביצועים נפלאים, ותחת הכותרת הזו יכולים להיכנס בקלות רוב השירים שהיו. שום שיר לא היה נשמע כמו בסיבובי ההופעות הקודמים, וזה מה שכיף – להיזכר בכל השירים הגדולים שיש בארסנל של הטרובדור הנצחי הזה, ולפגוש חברים ותיקים בלבוש חדש. כך למשל "זמנך עבר" המשובח-תמיד שכבר הזכרתי, בגרסא שכמעט אפשר לקרוא לה דאנס, או "בגלגול אחר" שדווקא לא מהמועדפים עליי בדרך כלל, והגיע הפעם בעיבוד מרהיב. שלא לדבר על "יוצא לאור" שכל כך בקלות יכול היה להיות נדוש, והפעם בכלל התחפש לשיר אחר עם פתיח גיטרות מפתיע, כשתמונת העטיפה של "רסיסי לילה" מלווה אותו מהמסך ומשחררת חיוך נרגש וכמעט דומע הישר אל הפנים העייפות.

"אבן ספיר" המצוין, שהגיע גם הוא בהדרן, הזכיר לי שבראיונות סביב האלבום אמר אהוד כי ההקלטות נעשו כשכל נגן מנגן על ערוץ אחד, בלי הכפלות, כך שהביצועים בהופעות יישמעו כמעט זהים לאלו שבאלבום. ואכן כך היה, אבל אין להשוות בין האזנה בבית או באוטו לבין ההתרחשות בלייב, כשאפשר ממש לראות את הקולות מתעוררים לחיים ונולדים לעיניך בזמן אמת, וגם מקבלים מימד נוסף עם הוידיאו-ארט שהתנוסס מאחורה. ואיזה מרגש זה לשמוע את "משורר וילד" או "רמת גן גבעתיים" בהופעה בפעם הראשונה אחרי שהם נחרשו אינספור פעמים בגרסת הדיסק. לכן הצטערתי מעט שרק חצי מהאלבום בוצע. אני מבינה את הבעייתיות שבהכנסת 11 שירים חדשים לסטליסט בבת אחת, ובכל זאת, איפה "רגעי קסם" היפהפה? איפה "מפתח הלב" שממש ציפיתי שיפתח את הסט האקוסטי שבדרך כלל מגיע בשלב כלשהו בהופעה?

היו גם שירים ישנים שחסרו לי. "דוד ושאול", למשל, וגם "הכוכב של מחוז גוש דן", ו"ילדי הלילה", ו"טיפ טיפה", ו"רוחות הצפון", ו"כולם יודעים", ו"היברומאן", ואחת לדקה רצתי בחזרה לפסקה הזו כדי להוסיף עוד שיר, ואז מחקתי כמה כי אני יכולה לרוץ עם זה כמעט לנצח. מה לעשות שיש עכשיו שירים חדשים שתפסו את מקומם, וממילא אף פעם אי אפשר לצאת לגמרי מסופקים מהופעות של אהוד, במיוחד כשהן קצרות יחסית (ושעתיים ורבע זה נחשב קצר יחסית במקרה שלו). תמיד יהיה את השיר הזה שהוא לא שר.

אבל עדיין זכינו לשמוע את – זהירות, ניימדרופינג – "הופעת מילואים" ואת "אסתר" ואת "סטארטר" ("לא יודע למי בקהל יש עבר פלילי, אבל יכול להיות שלחלק מהנוכחים כאן יש עתיד פלילי"), ואת "ממשיך לנסוע" שהוא אחד האהובים עליי, ואת "בלוז כנעני" עם שירה מרגשת של הקהל, ואת "פלורנטין" ואת "עגל הזהב" במחול מטורף עם התופים המחשמלים של ערן פורת, ואת "אביא לך" ואת "מתי תבוא" ואפילו את "שלום עליכם" מ"שיר חדש", וכן, אני יכולה להמשיך ולפרוט כאן את הסטליסט במלואו, כי באמת שכמעט כל שיר ושיר היה במקום.

ואהוד זה אהוד, ולמרות שכשהופעה שלו היא לא ממש ממש טובה זה קצת מאכזב, עדיין מדובר במכה אדירה של אנרגיה וריגוש. זה לא היה ערב בלתי נשכח, אבל בהחלט כזה שישאיר זיכרון של שמחה מבורך. מסוג הדברים שמחיים את היומיום, מעוררים שוב את החשק והרצון לחיות, לנשום, לראות, להכיר, לנדוד, לחוות, להרגיש, לנסוע.

אהוד תמיד נראה לי איש פשוט כזה. שום טיפת אגו או חשיבות עצמית לא הייתה נוכחת במהלך ההופעה, ואין לו את הדרת המלכות שיש לברי סחרוף, לדוגמא (שבמקביל הופיע עם אלבומו החדש והמעולה בשוני, בגשם, מעניין איך היה). הוא לא שר רק על המוכר לי בהכרח, אלא מרחיב את הלב ואת התודעה לשים לב לקורה מסביב, משוטט בעולם ומביט עליו בעיניים רגישות שזוכרות כמעט הכל ואז חוזר כדי לספר סיפורים כמו דוד טוב ואהוב. הקול שלו עושה לי משהו שקטונתי מלהסביר, ואפילו סתם דיווחי תנועה בשידורי פורים של גלי צה"ל נשמעו לי פיוטיים פתאום כשהוא זה שאמר אותם. וכשבסוף ההופעה הוא הודה שוב ושוב למי שהגיע, ובהשראת "יוצא לאור" בירך את הנוכחים בקהל ש"מלאכי ציפורים ילוו אתכם בדרך", באמת הרגשתי מבורכת.

יצאנו החוצה וגילינו שהטפטוף הפך למבול. ממש כמו ההופעה הזו, שהתחילה בקטן וברחוק והתרוממה לכדי משהו שאפשר לסכם אותו במילים "אני ישנה וליבי ער", כפי שציטט אהוד בהופעה מתוך "שיר השירים" את המקור לשם האלבום החדש. ובצעידה הקצרה אל האוטו, בעוד ראשי נמלא גשם, ההופעה הידהדה שם במעגלים, וקול דודי דופק באוזניים. ובאחת כל הבפנים נשטף לי ברסיסי לילה ויום וחיים, כאלה שנוגעים עמוק ומרווים את הצמא, קולות חזקים שדופקים ומבקשים: פתחי לי, כי הנה, הלב של העולם נפתח.

"וים של מבטים, עיניים מסתכלות עליך
ומה שתעשה הזמן חומק מבין אצבעותיך
ניסית להמריא, לפתוח שערי שמיים
אבל על האדמה אתה הולך בינתיים
עד הפעם הבאה".

 
סטליסט:
סטליסט

("רסיסי לילה" – אהוד בנאי, קיבוץ הזורע, 28.4.11)

מודעות פרסומת
6 תגובות leave one →
  1. אפרת permalink
    1 במאי 2011 08:08

    הוי

  2. יעל permalink
    1 במאי 2011 08:49

    מיכלי
    הי גם אני הייתי שם, שכחת לציין…
    אני נהניתי מכך שהיו אנשים שונים מהנוף הירושלמי
    ואין ספק שאהוד יודע לעשות את העבודה
    בעיני מה שהיה שונה הפעם הוא שהנגנים שימשו כלהקת ליווי בהרבה מהשירים וזה נתן עומק לשירה, אם מעולם בית הכנסת דיברת – אז הרגשתי שאהוד החזן והם המקהלה… ובשבילי זה היה הרבה יותר חזק מחוויותי מבית הכנסת
    כתבת יפה

  3. מיתר permalink
    1 במאי 2011 10:07

    נהניתי ממש-ממש לקרוא.
    והלינק ל"זמנך עבר" אדיר (!!!) :).

  4. snap permalink
    1 במאי 2011 18:08

    משובח אפילו יותר מתמיד.

  5. יוסי מפ"ת permalink
    6 במאי 2011 19:11

    אני לכשעצמי, אי שם בין מעין חרוד לבית שאן, ראיתי רק את הפוסטרים שמקדמים את ההופעה. וגם זה היה יום אחרי שהתקיימה 🙂
    יפה כתבת. הצלחת להשלים לי את החסר…

Trackbacks

  1. אהוד בנאי – אהוד בנאי והפליטים, 1987 « סיפור, כיסוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: