ירושלים ירושלים, למה ירושלים

יום ירושלים

אף פעם לא הבנתי מה בדיוק עושים ביום הזה. מה הלו"ז, במה מברכים, יש איזה מאכל מיוחד? מה עושים ביום ירושלים? וזה עוד לפני המחלוקות הפוליטיות ושאלות מזרח העיר תמורת שלום.

דבר אחד אני יודעת: אני אוהבת את ירושלים. מאד. היא לי בית מבלי שגרתי בה יום אחד, והיא עיר מקלט והיא מושא געגועים תמידי. היא העיר שהופכת להיות יעד מועדף במיוחד כשאני עצובה (כמו שכתב יהונתן גפן), ואם אני שמחה מדי היא מזכירה לי שיש סיבות לבכות. היא אור והיא לילה, היא ריחות וצבעים.

יהודה עמיחי, המשורר הכי ירושלמי שאני מכירה, כתב בתחילת מחזור השירים שהכותרת לפוסט שאולה ממנו: "ירושלים תמיד משנה את טעמה". ועוד הוא כתב באותו המחזור: "בירושלים תמיד תִקווה לטוב". אז לפני המחלוקות הפוליטיות והשאלות והתמורות, דווקא מוצא חן בעיניי שיש יום אחד בשנה שמוקדש לעיר הזו.

יום כזה דורש פסקול. החלטתי לנסות ולהרכיב אחד, שמורכב משירים שאני אוהבת וקשורים בירושלים, ולאו דווקא הבחירות המתבקשות. או במילים אחרות: את "ירושלים של זהב" לא תמצאו כאן (אגב, שאלת טריוויה מעניינת: כמה מבצעים שונים חתומים על השיר הזה בשירונט? מסתבר ש-77, וביניהם: נקה סבקיסקוורזה (מי?), היהודים, עינת שרוף, וגם ציון ברוך. כן כן).

מוסיף ושואל עמיחי: "ולמה ירושלים בלשון זוגית כמו ידיים ורגליים, אני רוצה לחיות רק בירושל אחת". אבל אין ירושל אחת. יש ירושלים, ולה פנים ושמות ולכל אחד ירושלים אחרת, וזה היופי. לתחושתי נוצר פה איזשהו פסיפס של העיר, מצטייר לו מבין המילים, הצלילים והדורות.

זו מתנתי לה ביום חגה.
ולשנה הבאה – בירושלים…

יפה נוף

אתחיל מהשיר הכי עתיק ברשימה. "יפה נוף" נכתב על ידי רבי יהודה הלוי אי שם בספרד, בתחילת המילניום הקודם. פרץ הגעגועים והתשוקה הנובע מהמילים היפות שלו, המסודרות בחרוזים ימי-ביניימים מדויקים ועדיין מביעות כל כך הרבה רגש, בצירוף הלחן של אתי אנקרי והקול הנקי הבוכה את צער הגעגוע, מרכיבים ביחד שיר שקשה להאמין שכמעט אלף שנים עומדות בין שני יוצריו.
רבי יהודה הלוי הגיע לירושלים, אבל רק בסוף ימיו. אומרים שהוא נרמס שם למוות בידי פרש ערבי, מי יודע אם מכוונה רעה של הדורס, או פשוט כי ירושלים הילכה קסם על המשורר המתגעגע עד כדי כך שלא שם לב לצעדיו.
אתי אנקרי מגיעה לירושלים מדי פעם. כאן היא שרה את השיר הזה בהופעה בבית אבי חי, עם הקדמה חיננית והגיטרה שנשמעת כמו מנדולינה בידיו של אלי צרויה.
אקדח טעון געגועים.

מדרש יונתי

בדורנו אין כבר ירושלים פשוטה. מי שיודע את ירושלים באמת ולא מרחוק, מכיר גם את המורכבות שלה, גם אם מתגעגע אליה לא פחות. מאיר אריאל לא היה משורר ירושלמי במובהק, למרות שפרץ דווקא עם "ירושלים של ברזל", גרסתו להמנון של נעמי שמר. אבל הוא ידע את ירושלים, ידע לשאול לשלומה ומיד אחר כך להכות בה על שאינה רודפת צדק. ידע לנבא נבואת זעם על עתידה המפוקפק של העיר ומיד אחר כך לסיים את השיר בקריאה נרגשת וישירה אליה, זו שהוא מכנה "יונתי", משל הייתה חברה קרובה – "הראיני את מראיך, השמיעיני קולך".
השיר זכה גם לביצועים של ארז לב ארי ושל קובי אוז, אבל במקרה הזה אין כמו הזעם החצי-מחוייך של מאיר ז"ל כדי להעביר את כל החרון האוהב שהוא טמן במילותיו.
אנקדוטה משעשעת: עד לכתיבת הפוסט הזה, הייתי משוכנעת לחלוטין שהמילים הן "זה ארצות הים מאחורינו, אנחנו ג'וק קטן". בחיי.

ירושלים

ומירושלים הלאומית, העיר, הסמל המחולל מעט, לירושלים של אדם אחד, גם הוא מאיר. מאיר בנאי, הפעם.
בין השירים המרגשים ביותר שיצאו תחת ידיו, שיר שמצליח להחיות את הירושלים הפרטית שלו לכדי ריצה מבולבלת ברחובותיה של העיר, בהקבלה מדויקת לנפש שמתרוצצת בחיבוטיה הפנימיים. שיר שהוא כולו אווירה ורגש מזוקק. וכך הוא מתאר את מה שהעיר מעוררת בו: "מֵי המעיין שהסתתרו בתוך גופך מתפרצים פתאום, אתה שוחה בתוכך. שב והתבונן, העיר הזאת היא כמו מלאך, היא כמו הצער והעונג הנשכח".
השיר מופיע במקור באלבום "וביניהם", אבל אני מעדיפה את גרסת ההופעה שיצאה לאחרונה. כפי שמישהי כתבה שם בתגובות – בביצוע המקורי הוא שר כמו מחזר צעיר, ואילו כאן הוא נשמע כמו גבר למוד שנים שידע כבר עליות ומורדות באהבתו אליה. רק פסנתר פשוט ברקע, והקול החזק והשבור שלו. יופי צרוף.

משיב הרוח

פעמים רבות עלתה בקרב חובבי אביתר בנאי השאלה על מה מדבר השיר הזה, מתוך האלבום "סימנים" למילותיו של המשורר מירון ח. איזקסון. לתחושתי, לא חייבים להבין את מילותיו הסתומות מעט. מספיק רק הלחן, רק לשמוע את עושר המלודיה המקיפה את המילה "ירושלים". השירה כאן היא מהטובות ביותר שאביתר הקליט אי פעם, וכל אלה יחד יוצרים את אחד מהשירים הכי יפים שלו, שגם אם לא מדבר כולו על ירושלים, מצליח לאצור בתוכו משב רוח ירושלמי, תחושת נקיות ואמת.

ציון

ירושלים של יונתן רזאל (הירושלמי האמיתי הראשון לפוסט זה, כמדומני) היא מעין תשובה לרעות החולות שהצביע עליהן מאיר אריאל בשירו. היא מקור של אהבה, של הבנה, של אהבת אדם ואלוהים.
השיר הזה, בעיבודו ובשיתופו של אביתר בנאי, התנגן ברדיו תקופה ארוכה ובכל פעם מחדש הצליח לנגן לי על הלב בליווי המיתרים הנוגע וביופיו המהוסס. השילוב בין הקולות שלהם, עמוק מצד אחד ומרחף מצד שני, משלים את התמונה של העיר מהצד היותר פנימי שלה, את מהותה האמיתית המבצבצת מבין הררי הפוליטיקה והלכלוך.

נקבת השילוח

האמת היא שמבחינתי השיר הזה אינו שלם בלי המונולוג שמקדים אותו בהופעות של "מזמורי נבוכים". קובי אוז מתפייט שם על סינדרום ירושלים – שיגעון הגדלות שתוקף אנשים שמגיעים לעיר, ועל השינויים שהוא עצמו היה עושה בה אילו ישב על כס השלטון.
השיר מתאר ביקור, ספק אמיתי ספק מדומיין, בנקבת השילוח שבעיר דוד. החיפוש אחר משהו גדול ממך שמתבקש כתוצאה מביקור במקום כל כך ספוג היסטוריה, מסתיים בסופו של דבר בחזרה אל עצמך. מקום פיזי שהוא מצב נפשי.
הקליפ החמוד (רק תסתכלו על הפרצופים של אדם מדר), שכולל צילומים של החבורה בתוך הנקבה עצמה, בהולילנד ובגשר המיתרים (שמוזכרים שניהם במונולוג הנ"ל), וגם בהופעה בבית "רשימו" האהוב עליי, מבטא – כמו השיר – את הרצינות המקצועית של אוז שתמיד מלווה בקריצה. ואיך אפשר בלי להזכיר את הסיום הדיסוננטי הגאוני? כל אלה גורמים לו להיות אחד השירים הטובים ביותר שנכתבו בדורנו על ירושלים.

זה קורה בירושלים

1:0 לארכיון הטלוויזיה החינוכית: לא חשבתי שיש איזשהו סיכוי למצוא את השיר הזה באינטרנט, והנה.
שיר ילדות שמלווה אותי גם שנים אחרי, מתוך הפרק של "פרפר נחמד" ליום ירושלים.
השורות הנפלאות של לאה נאור, כמו "מי יודע איך קרה הפלא? איך פתאום היינו אחרים?", או "הבאים לירושלים מעולם לא יצאו ריקם, משהו סופגים הם מן הקסם, משהו תמיד נשאר איתם", יודעות עדיין להעלות דמעות בעיניי. הלחן שייך לטיטי אקס שגם חתום על הבימוי והתסריט של הפרק, ואפילו השירה הפומפוזית והמיושנת לא מצליחה להפריע. שימו לב גם לפסנתר המשגע.

תרנגול כפרות

אין זה מקרה שמשפחת בנאי זכתה לנציגות משולשת ברשימה הזו, וזה עוד אחרי שהחלטתי לסנן החוצה את "האגס 1" ו"הכנאפה מתוקה" של אהוד. טוב, בהחלט יש קשר לעובדה שכמה מבניה חביבים עליי במיוחד, אבל זה לא רק זה. מה לעשות, גם אם מרבית ענפי המשפחה כבר עזבו את העיר דור או שניים אחורה, הירושלמיות השורשית ממשיכה לחול עליהם עד היום.
יוסי בנאי היה כזה, עם נשמה ירושלמית שפיעמה בו עד סוף ימיו, ומצאה ביטוי גם בשיר הזה – האחרון שהוציא, ללחן של מיכה שטרית.
אין עוד מספרי סיפורים כמוהו, עם המבט החודר שעושה לי רעידות בגוף, המחוות הקטנות, התנועות שמנסות לתפוס ולהמחיש חלקיקי זיכרון. הוא מספר על ירושלים של ילדות, של חג ושל משפחה, של זמירות ותפילות, עיר ש"כולה שק אנחות", ומהשיר כולו עולה ניחוח החמצה וכאב על העולם שנעלם, תוך השלמה מסוימת עם הידיעה שהכל נחלת העבר.
שיר בריחות יסמין וצלילי קרן יער.

שומר החומות

אי אפשר לסיים את הרשימה הזו בלי קלאסיקה אחת לפחות. למרבה המזל, ישנה אחת כזו שגם עוסקת בירושלים וגם אהובה עליי במיוחד. מהשירים האלה שלא משנה מתי או איפה אשמע אותם, חיוך ענקי יעלה על הפנים יחד עם עור ברווז מצומרר מהתרגשות.
יש שירים שלא צריך להגיד עליהם הרבה. מי שאוהב – אוהב, ומי שלא – לעולם לא יבין וכנראה שאין מה לעשות בנוגע לזה.

השיר ידוע בביצוע המקורי של צוות הווי פיקוד מרכז משנת 1977 – התקופה שבה להקות צבאיות עוד היו מקור לגאווה, דקה לפני רפול. גם אהרון פררה אהובי משכבר מככב בביצוע נוסף לשיר הזה, אבל אני בחרתי דווקא בביצוע חדש יחסית, מתוך סדרת ההופעות "מוזיקה לאין קץ" שערך דניאל זמיר בבית אבי חי.
בהופעה הזו הוא אירח את קובי אוז ושי גבסו בעיבוד מרגש ומקסים, גבסו אמנם נראה בעיצומו של קריז אבל שר נפלא, אוז ליווה בקולות רקע ובחיקוי של מואזין, והסקסופון קרע שם את הלילה הירושלמי לחתיכות. האיכות לא משהו, אבל שווה להישאר עד הפזמון בא-קפלה שמגיע לקראת הסוף. את החיוך שהיה לי במהלך הביצוע הזה אני מרגישה על הלחיים עד עכשיו.

ועוד קצת יהודה עמיחי לסיום

"למה ירושלים, למה אני

למה לא עיר אחרת למה לא אדם אחר?

פעם עמדתי לפני הכותל המערבי

ופתאום, להקת ציפורים עלתה למעלה

בקריאות ובמשק כנפיים, כמו פתקות בקשה

שהשתחררו מבין האבנים הגדולות והכבדות

ועפו אל על".                                    

נ.ב.

תשעה שירים מופיעים ברשימה הזו. למה תשעה? בגלל התשעה קבים יופי שנטלה ירושלים, כמובן. אם תרצו, אני מזמינה אתכם להוסיף בתגובות את העשירי.