Skip to content

אהבה בת עשרים

1 באפריל 2011

1. סיומה של תקופה:
לפני כשלושה שבועות נפלה הפצצה: סוגרים את המעבדה.
בהתחלה ראיתי את האייטם בעיתון, דפדפתי הלאה, ואז חזרתי. ירד האסימון. סוגרים את המעבדה?!
יש משהו מרגיז ביכולת של העולם הזה לייצר סיבות להתבאס, בלי שהוא טורח לייצר במקביל איזושהי יכולת לעשות משהו בנוגע אליהן. סוגרים את המעבדה, מה לעשות. למי בכלל אכפת ששם הייתי בפעם הראשונה בהופעה של אביתר בנאי. למי אכפת שאחריה באו עוד תשע עשרה כאלה שם. למי אכפת שהופעות של אביתר במעבדה היו בדרכן העקומה מהפינות היותר בטוחות בחיים שלי, אחד הדברים היחידים שחשבתי שימשיכו לנצח, או לפחות לעוד הרבה שנים. למי אכפת שאני בנאדם סנטימנטלי בטירוף, ועזבו סנטימנטים, למי אכפת שהמקום הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה זיכרונות, וכל כך הרבה חלקים ממני מפוזרים שם, שזה פשוט לא פייר שמכריחים אותי להיפרד מכל זה.
למסתכל מבחוץ זה יכול להיראות פסיכי. כולה מועדון הופעות, סוגרים אותו, קורה, יהיו אחרים. אבל עמוק בלב זה כואב כמו מוות קטן. כמו להינעל מחוץ לבית ולראות את המפתח נזרק לים. כמו פרידה מדבר שלעולם לא יחזור.

2. תהיות על מגדר:
למה תמיד בהופעות שלו יש יותר בנות מבנים, ולמה זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. בהערכה לא מאד גסה נראה לי שהיו הפעם 90% בנות. ה-10% הנותרים היו ברובם בני הזוג של כמה מהבנות הנ"ל. מוזר, מעורר מחשבות, בעיקר את זו: למה זה תמיד גורם לי להרגיש רע, למה.

3. כשהתאורה נדלקת:
הוא עולה על הבמה. וזה קרה כבר אלף פעם בערך, ובכל זאת נרשמת החסרת פעימה. מי יודע מה צופן הערב הזה, מאיפה יתחיל הסוף.
"משכני, אחריךָ נרוצה", הוא מילמל תפילה קטנה לתוך המיקרופון. ועוד הוסיף שהערב מוקדש להצלחתה של מכבי ת"א, ו"כל הכבוד לכם שבאתם, איזו מסירות נפש".
ואז זה התחיל, עם "משיב הרוח", אחד השירים הכי יפים בעולם ללא ספק. העיניים שלי היו עצומות חזק והלב קפוץ, מפחד להרפות. ביצוע נפלא במיוחד, והעיניים שנפקחו לבסוף נצצו מיופי ושלווה כואבת. ויותר לא היה אכפת לי כלום, לפחות עד השיר הבא.

4. שירה בהופעות:
השיר הבא היה "לילה כיום יאיר". "עוד מעט מנצנץ הלילה שהוא יום", אמר אביתר, "אור לי"ד". וגם בלי הקישור לפסח, השיר הזה תמיד יודע להכות בי במיוחד, ובעיבוד הפסנתרי שלו בהופעות האחרונות – בכלל. אבל.
לא תתפסו אותי שרה בהופעה של אביתר. בטח שלא בקול. הסיטואציה הזו שבה הפסקול של הנפש שלי נצרח בהתלהבות ממאות גרונות מסביב, תמיד עושה לי דגדוגים של כעס ותסכול בכל הגוף. הפעם זה התעלה על עצמו, כשמתוך ה-90% בנות, 80% שרו בקולניות לכל אורך ההופעה. "לילה כיום יאיר" היה נשמע כמו מקהלת העפרוני מארחת את אביתר בנאי, וגם ב"מנגינה יקרה" שמיד אחריו העסק הזה המשיך והמשיך והמשיך, ומזל שהיה ניגון אחד בהופעה בלי מילים, כך שלא הייתה לקהל ברירה אלא לשתוק.
איך הוא כתב שם? "לא צריך אף אחד". לאחרונה הוא היה נוהג להוסיף בסוף השיר: "חוץ מרות, והילדים". אבל הפעם לא, וכמה מדויק. כי כשהוא שם, שר, באמת לא צריך אף אחד.

5. צינזורים:
"אקדח", "תאטרון רוסי" ו"בראשית" כבר לא מבוצעים בהופעות, זה לא סוד. עוד כמה שירים גם כמעט ונעלמו להם במרוצת השנים, או שנחתכו מהם שורות מפלילות. בסיבוב האחרון דווקא חזרו שניים מהם במפתיע – "שן לידי" היפהפה שדווקא לא בוצע הפעם, ו"שמח שבאת" היפהפה לא פחות, שבוצע שוב בצינזור קל: "איך יש לך עיניים כאלה, יפות וגדולות"… באופן משעשע למדי, מיד אחרי השורה הזו, אביתר הרים את הכיפה הגדולה שעל ראשו כאומר: זה למה. "ואיך אני משונה, משתנה כל הזמן", הוא המשיך לשיר, ואמר: "ברוך ה', אכן כך, חזק וברוך".
גם "כלום לא עצוב" חזר מגלות ארוכה, והוקדש לשרון מהמעבדה, שכל פעם מבקש לשמוע את השיר הזה בהופעה ולא נענה. "תמיד אני אומר לו: כן כן, ובסוף לא עושה. ככה זה פרסים, יודעים להסתדר". וגם פה היה צינזור, כשבמקום הנהג שקרע להיא את החולצה, אביתר חירבש איזה ג'יבריש בלתי מזוהה, ובעיקר עודד את הקהל להמשיך לשיר איתו ("קדימה! כולם!… כל הבנות מהמדרשה!"). מדי פעם הוא פלט "איזה מדכא, איזה שיר דיכאון", אבל כולם צחקו והמשיכו לשיר, וגם אם היה עובר על הבמה אדם אוחז בשלט ועליו המילה "אירוניה" זה לא היה יכול להיות יותר ברור. השיר הסתיים בדפיקה צורמת על הפסנתר באקורד שלא קיים, ואנחת רווחה. ביצוע משוגע כמו פעם. כלום לא עצוב, והכל כרגיל. גם הכאב שהתעורר.

6. עוד כמה כאבים שהתעוררו:
"זה שיר מהימים ההם", כך הוא הקדים לפני "אבות ובנים". "יש סוד כמוס בשירים מהימים ההם, שמו תהום. סוד יקר".
ו"יש לי סיכוי" לקראת הסוף, שהושר כנראה הכי הרבה פעמים ועדיין הוא כל פעם כאילו מעולם לא הושר בעבר.
והמבט מלא התחינה כלפי מעלה ב"בואי אליי, מנגינה יקרה, בואי אליי".
ו"אנעים זמירות" שהפתיע פתאום ("אני רוצה לנגן משהו כדי לשלוח את זה למעלה. מתלבט מה כדאי לי").
ו"עד מחר".
והמחשבה הצורמת, אחת לשתי דקות בערך, שזהו, זו פעם אחרונה.

7. אביתר נפרד מהמעבדה:
שלוש פעמים הוא התייחס לעובדה שזו ההופעה האחרונה שם. אחרי קצת קשקושי "מה נשמע חבר'ה, וואס אפ ניגרס" משעשעים, הוא אמר חד וחלק ש"סוגרים את המעבדה". ונדמה לי שעד שלא שמעתי את זה בקולו, ככה בהופעה, לא הפנמתי באמת. ועוד הוא אמר שזה מקום יקר ואהוב, ושהוא הופיע פה איזה שלושת אלפים פעם (עשרים וארבע, אני חושבת), ושהוא מתכבד להיות ההופעה המוזיקלית האחרונה במעבדה, לפחות בגלגול הזה. לפני "יש לי סיכוי" הוא אמר שהוא נזכר פתאום בהופעות שהיו שם, עוד לפני שיצא הדיסק, ומרגש לחשוב שסוגרים את המעגל הזה. ולקראת הסוף, לפני ביצוע מרגש מאד לניגון מפתיע שהושאל מהדיסק האחרון של "הלב והמעיין", הוא אמר שזה כדי להיפרד מהמעבדה, וסיים ב"העולם מגניב, חברים". כן, אה?

8. העולם מגניב?:
"זה שיר שנכתב כשהייתי גר בתל אביב, עיר ילדותי, עיר אהבתי. הרגשתי שינוי שמתחיל לקרות, היה לי לילה סוער, וירדתי לפיצוצייה לקנות סיגריות, שם ישבה נערה ועיינה בספר. שאלתי אותה – במה את מעיינת? והיא אמרה – 'מסילת ישרים', כמובן. כמובן, כל נערה בפיצוצייה קוראת 'מסילת ישרים'".
כך הוא הקדים לפני ביצוע נהדר ל"הרמח"ל" ("זה שיר קצר, אין מה לדאוג") שבוצע הפעם על הפסנתר. והסיפור הזה, שכבר שמעתי פעם או פעמיים, גרם לי לחשוב על כמה שהעולם הזה מלא צירופי מקרים. ושאם הוא מלא בהם כל כך, אולי הם לא מקריים אחרי הכל. אז איפה ההוא שמסדר אותם, אני צריכה לדבר איתו.

9. שיר השבוע, שיר השנה, שיר החיים:
"מתנות". "שיר שמאיר את אור החיפזון", אמר אביתר. פנס בודד האיר עליו בקושי מהצד ושבר השתקפויות צבעוניות בכוס שניצבה ליד הפסנתר, זו שדקה לפני כן בירך עליה אביתר "לחיים לחיים". לחיים, באמת, הלוואי. ושוב כולם שרו איתו. והפחד ניסה.

10. בעצם, שיר החיים:
"תחרות כלבים". מהשירים האלה שלא משנה כמה פעמים אשמע אותם, הם עדיין ידליקו בלב את אותם המקומות שהם הדליקו בשמיעה הראשונה, אז, בנסיעה באיזה טרמפ אלמוני, לפני שהכל התחיל. זה הוא שר או שהפחד שלי שוב. גם וגם.

11. "הרבה פסנתר, מעט אקוסטית ונשימה גדולה":
רוב השירים בהופעה מבוצעים על הפסנתר. הכי טבעי, הכי פשוט, הכי שר איתו. כשהוא מחפש את עצמו שם נולדים אילתורים קטנטנים ויפים, והעיניים עוקבות אחרי האצבעות ומנסות לבלוע את הצלילים בטרם יתפוגגו.
הוא עבר לגיטרה בשביל "אותיות פורחות באוויר", ומצא עצמו עומד בלית ברירה. "בדרך כלל יש פה כיסא. הפעם אין. כבר התחילו לאסוף את החפצים…"
"אב הרחמן", אם כן, בוצע בעמידה גם הוא, וממש ככה היו נפתחות ההופעות בתקופת "לילה כיום יאיר". הויז'ואל המדויק הזה הוליד זרם של זיכרונות מרעיד, כמה הופעות, כמה, ועכשיו זה פתאום כמו לולאה בזמן שחוזרת והולכת ושוב חוזרת. והקול הזה שלו, שיהיה בריא.

12. הקול שלו:
אני לא מצליחה להבין את ההשפעה של הקול הזה עליי. איך הוא ככה מערבל לי את הבטן, נוגע ישר בנשמה בלי כפפות, שורף הכל ומחייה מחדש. ומה שמוזר, שזה בכלל לא משנה מה הוא שר. או אומר.
והכי מפתיע זה כשהוא שר שירים של אחרים. כי הקול הזה והכנות והצלילה אל תוך השיר גורמים לך לשכוח שלא הוא כתב את זה, שיש ביצוע אחר, שיש משהו אחר בכלל. אם זה "אצלך בעולם" של מאיר, שבוצע מיד אחרי "יש לי סיכוי" ("הלה מינור הזה עושה לי חשק לשיר שיר דבקות של אחשלי הגדול"). או "שיר אהבה טרי" של גרוניך ("זה אחד השירים הכי מופלאים שנכתבו על הכדור, שיר של אהבה פשוטה, אומץ לב, עזות ונועזות"). ביצוע שהיה אחד הדברים הכי יפים ששמעתי ממנו, עם ריצות מהירות על הפסנתר וצלילים קטנים מרקדים בתוך הלב, והקול הזה, שוב. הקול שגורם לבכי בלי דמעות, בכי פנימה, ישר לאן שצריך, בלי שאף אחד יראה. עם תחושה חזקה של רצון, של משהו שמנסה למצוא בית. בסטליסט קראו לו "ציפורים". אז זה מה שזה היה.

13. נכתב בסטליסט ולא בוצע:
"הזאב והאיילה". מעניין.

14. אפילו לא נכתבו בסטליסט:
כשהסיבוב התחיל הבטיחו חמישה שירים חדשים. בהופעת הבכורה היו שלושה. אחר כך אחד. ובהופעה הזו – אף לא אחד. לא הופתעתי, גם בעת ביצועם השירים היו נשמעים מהוססים נורא. אבל זה שוב מעורר תהיות, הפעם על יצירה, על התחדשות, על ביטחון בעצמך, על המוכנות להתנסות, על פחד, על בחירה ועל אומץ. וגם על יחסי אמן-קהל.

15. יחסי אמן-קהל:
באופן כללי זה נושא שמאד מעסיק אותי. הפער הזה בין הבנאדם שעל הבמה לבין אלה שצופים בו, יחסי הכוחות המוזרים שנוצרים בחלל האולם. כשאמן בוחר להשמיע שירים חדשים, יש בזה מעין נתינת אמון בקהל שלו ובסיטואציה ההופעתית. וכשהוא בוחר לחזור בו, אני לא בטוחה שאני מבינה מה זה אומר.
באחד מפרצי מחיאות הכפיים אביתר צעק: "יותר חזק! מחיאות כפיים!", והתחיל לשיר את… "מחיאות כפיים", איך לא. השיר שממחיש יותר מכל את הקונפליקט שבלהיות על במה, את השבר שטמון שם. ומי פה העבד ומי האדון. ולאן כל זה הולך.
אחרי "אבא" הוא הוריד את הגיטרה, הקהל מחא כפיים קצת והפסיק. ואז אביתר סימן עם הידיים – תמשיכו, וקד קידה כדי לסמן שהגיעה עת ההדרן. ככה זה, הוא יירד מהבמה, אנחנו נמחא כפיים והוא יחזור. לכל אחד יש תפקיד בסיפור, כבר הבנתי. וכנראה שהוא קצת התעייף מלעשות את אותו תפקיד שוב ושוב, הרי הוא לא שחקן.
אין לי ספק שההפוגה הזו מהופעות תעשה לו טוב. לי? אין לדעת.

16. סוף פתאומי:
הניגון ההוא שהזכרתי, או במילותיו של אביתר: "זה ניגון בובוב, משהו כזה, זה נשמע כמו איזה שיר פולק רוק אמריקאי", היה סיום מוזר להופעה. יפה, יפה מאד, נוגע ומכאיב ומרפא ומדמיע, אבל מוזר. הייתי בטוחה שהוא יחזור להדרן נוסף. זה לא קרה. נורא רציתי לשמוע את "כשזה עמוק", שזכור לי מהרבה הופעות במעבדה, ותמיד מלווה בשירת קול שני חיננית מהקהל (זה לא מפריע לי) והרבה חיוכים. גם זה לא קרה. האור באולם נדלק, מחיאות הכפיים הסוערות נפסקו באחת, והתחושה המיידית שליוותה את שבריר השקט הזה הייתה – החמצה. זהו, זה נגמר? באמת? ככה?

17. המנהג לשים מוזיקה ברקע מיד כשההופעה נגמרת:
אשמח לדעת מי חושב שזה רעיון טוב, ולמה.

18. כבר מפרקים את הבמה:
לקח לי זמן לקום מהכיסא. עובדי הבמה החרוצים כבר התחילו לפרק מיקרופונים ולנתק חוטים, ולא כדי להרכיב שוב בעוד חודש. זה נגמר, זה באמת נגמר. העפתי מבט עייף אל המדרגות בצד, ופתאום נזכרתי ששם ישבתי בפעם הראשונה. אז עוד היו מחצלות על הרצפה, ואני עוד לא ידעתי שצריך להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום, ועוד לא הפכתי את זה למקומי הקבוע – בשורה הראשונה, הכי קרוב שאפשר, מול הפסנתר, שוב ושוב ושוב.

19. הפעם הראשונה:
חמש שנים וחצי אחורה, אוקטובר 2005, הסיבוב שליווה את האלבום "עומד על נייר". זה היה לפני שכתבתי סיקורים מפורטים אחרי הופעות, ובזמנו הסתפקתי בלתאר את ההופעה ההיא כ"אושר גדול וכיף". לא ידעתי אז מה עומד להתחיל, איזה שביל ההופעה ההיא פרצה בשבילי, ולא הייתי מסוגלת לנחש שככה זה ייגמר. אושר גדול לא היה הפעם, גם כיף זו מילה מאד רחוקה, אבל אם יש משהו שהיה ונשאר שם כל השנים זו האמת. וכשמוצאים בעולם הזה פיסה של אמת, קשה מאד לוותר עליה. קשה לשחרר. קשה להאמין שאין לי ברירה אלא לתת לה ללכת, וכל שנותר זה לקוות שאמצא אותה שוב, במקום אחר.

20. "מה יהיה?":
בתוך ההלם והאלם שאפפו אותי, אלו היו בערך שתי המילים היחידות שהצלחתי להוציא מהפה אחרי ההופעה. "יהיה טוב", הוא ענה, "יהיו התחלות חדשות".
מה אומר ומה אגיד?
אמן.

"ידענו אש, ידענו רעם
ואהבה בת עשרים
(…)
וחדר זה עודו שומר
זיכרון ימים יפים יותר
עקבות סופה אשר פרחה לה
כאן שום דבר אינו דומה
לאשר עבר, לאשר חומק
לאשר הולך איתנו הלאה…"

 
סטליסט:סטליסט

("על חבל דק" – אביתר בנאי, המעבדה, 29.3.11)

מודעות פרסומת
7 תגובות leave one →
  1. אפרת permalink
    1 באפריל 2011 15:15

    הרגת לי את הלב עם ה "מאיפה יתחיל הסוף"

  2. יניב permalink
    1 באפריל 2011 15:30

    יו, איך עשית לי חשק להופעה של אביתר.
    תמשיכי תמשיכי. זה מהמם. יהיה טוב. יהיו פוסטים חדשים.

    ואגב סעיף 12 (הקול שלו) – אמנם מיותר לשאול אותך, אבל רק כדי לוודא – מכירה את ההופעה שלו של שירי מתי כספי, נכון?
    יש לך? כי אם לא אני צריך להעביר לך. דחוף. הביצוע שלו ל'עיר זרה' הוא אחד הדברים היפים והמדהימים והמרטטים אם לא ה.

    • 3 באפריל 2011 02:18

      "עיר עצובה", כמובן. בטח שמכירה. בהחלט אחד הדברים היפים והמדהימים והמרטטים. אם לא ה. 🙂
      תודה!

  3. 1 באפריל 2011 17:24

    וואו

  4. יניב permalink
    3 באפריל 2011 11:01

    עיר עצובה. כמובן. עיר זרה זה מישו אחר לגמרי. הוי, הגיל והסקלרוזיס… 🙂
    שבוע מעולה! מרובה הופעות ופוסטים.

  5. גלית permalink
    10 באפריל 2011 12:02

    גם הייתי שם וגם היה לי עצוב ומענג ולדעת שאין עוד…

  6. לאה permalink
    10 באפריל 2011 21:40

    וואו, הייתי באותה הופעה וממש הוצאת את המילים מפי… גם אני חשבתי על ההופעה הראשונה של אביתר שראיתי במעבדה (לפני 4 שנים) ואיך שהוא השתנה מאז ואיך שאני השתניתי מאז. וגם אני רציתי ללחוץ על כפתור "סטופ" לקהל. הם באים לשמוע אותו או את עצמם? והוא עם פסנתר זה כל כך נפלא. וכל כך עצוב על המעבדה- אומרים שיהיה זאפה במקום, אך זה לא אותו דבר… תודה על הכתיבה שלך, בזכותך חוויתי על ההופעה מחדש!…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: