Skip to content

אוי ווי זמיר

24 בפברואר 2011

דניאל זמיר בהופעה, 20.2.11דניאל זמיר הוא סיפור מעניין. אם תביטו בו, קשה לי להאמין שהניחושים הראשונים שלכם לגביו יהיו שהוא נולד למשפחה חילונית, שהוא בוגר תלמה ילין, שהוא הקליט גרסא משלו להמנון הלאומי או שהוא הגיע לחיפוש הרוחני שלו דרך משחק מטקות.

אבל ככה זה. חלק מהיופי בלהיות יצור אנושי זו היכולת להפתיע. גם את עצמך.

עובדה. עד לא מזמן דניאל זמיר לא עניין אותי במיוחד, ובחצי שנה האחרונה הספקתי לפקוד שש הופעות שלו, שזה בחישוב ממוצע פשוט – הופעה לחודש. הופעה לחודש?! ברשימה שלי יש רק אמן אחד שהצליח להקדים אותו בהישג הזה. אני אשאיר לכם את הניחוש במי מדובר.

בכל מקרה, מה שהכי מדהים אותי באדון זמיר, מעבר ליכולות הנגינה המטורפות ומעבר ליצירתיות הבלתי נגמרת שלו, זו היכולת להביא שוב ושוב אל במות ארצנו, ובכן, פחות או יותר את מי שבא לו.

ראיתי אותו בבית אבי חי בסדרת הופעות מיוחדות – בראשונה הוא אירח את יוני רכטר, בשנייה את קובי אוז ושי גבסו, ובשלישית את ארז לב ארי ומאיר בנאי. ראיתי אותו גם בשני מופעי ההשקה לאלבומו האחרון "געגוע לכאן" – בהשקה התל אביבית הוא אירח שוב את רכטר, וגם את שלמה גרוניך ואביתר בנאי, ובהשקה הירושלמית הוא אירח את שם טוב לוי ויונתן רזאל. לפי ראיון שהוא נתן ל"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, הוא הספיק לשתף פעולה גם עם שלל אמנים אחרים שמפאת מספרם הרב לא אפרוט פה את שמותיהם, מה שגורם לי לתהות – איך הוא עושה את זה? זה כאילו הוא קם בבוקר, מזמזם לעצמו שיר רנדומלי של זמר ישראלי כלשהו, חושב לעצמו: "המ, אותו בא לי לארח", והופ – זה קורה! מה אומר ומה אגיד. מגניב לגמרי.

והנה זה קרה שוב, כשהזמיר חזר לרדינג 3 בנמל תל אביב, שם מארק ג'וליאנההתקיימה הופעת ההשקה ההיא לפני כארבעה חודשים. הפעם ברשימת האורחים: יוני-פעם-שלישית-גלידה-רכטר, ברי סחרוף, וגם המתופף מארק ג'וליאנה – שאין לי מושג ממשי מי הוא ואיפה התחבא עד עכשיו אבל הוא חתיכת דבר היפראקטיבי ומטורף.

באופן טבעי להופעה שנייה באותו המקום, המחשבות נזרקו שוב ושוב אל ההופעה ההיא, שהייתה רצף משוגע של שיאים קיצוניים, ערב ארוך להפליא של בוקסים חדים לבטן ואירגון מחדש של חוש השמיעה, או כפי שהיטיבה אחת מחברותיי להופעה ההיא לתאר אותה בשתי מילים – רכבת הרים.

הפעם זה היה יותר כמו גלגל ענק. אווירה יציבה יחסית, תנועה רציפה, בלי תנודות מטורפות, ככה בקטנה – פעם למעלה ופעם למטה.

זה התחיל ב"שלושים ושלוש", "חמש מדרגות בנשמה", "האות ה'" ו"השר הממונה", ארבעה קטעים אינסטרומנטליים מתוך "געגוע לכאן" האחרון ו"אמן" שיצא ב-2006. דניאל זמיר עם הסקסופון, מלווה בגלעד אברו על הקונטרבס החבוט ועמרי מור על הפסנתר, שניהם מנגנים איתו כבר תקופה לא קצרה, ואיתם – מיסטר ג'וליאנה שהצטרף בחדווה ובטבעיות לבלאגן המוזיקלי שהתרחש על הבמה. ארבעה נגנים משוגעים לגמרי, שגרמו לי לחזות בפעם הראשונה בלהקה שבה כל אחד מהנגנים מבצע סולו פרטי מתמשך, ובכל זאת הם מנגנים כל הזמן ביחד. מארק ג'וליאנה עמרי מורדניאל זמיר וגלעד אברו

מוזיקה אינסטרומנטלית, מבחינתי, דורשת הקשבה לגמרי אחרת מאשר מוזיקה עם מילים. יש בה משהו אינסופי, במיוחד כשהיא חצי מאולתרת. בשיר בלי מילים יש משהו חמקמק. בלתי ניתן לתפיסה. או בקיצור – עם כל אהבתי העצומה למילים, מוזיקה זה יופי של דבר גם בלעדיהן.

וכשאדולף סקס הבלגי המציא את הסקסופון בשנת 1841, הוא לא תיאר לעצמו מה דניאל זמיר מתכוון לעשות בו. הסולואים שלו עוד ייכנסו לדפי ההיסטוריה, מלווים בתמונות הממחישות את התנועות המצחיקות שהוא עושה כשהוא מנגן, מניף רגליים באוויר ומלהטט באצבעותיו בקצב בלתי אנושי. כאמור, גם כל אחד מהנגנים קיבל יחס ומקום. זמיר זז מדי פעם לירכתי הבמה והשאיר להם את הפוקוס, או כשהיה מדובר בסולו של ג'וליאנה – התיישב על הבמה להסתכל, תוך שהוא פולט "אאוץ'" ו"יס" עם כל מכה חזקה במיוחד על התופים. והיה על מה להסתכל. חוץ מהעובדה שמדובר בבחור חמוד נורא, ג'וליאנה הגדיר לי מחדש את המושג "מתופף". הוא בדק גבולות, ברח מהקצב וחזר אליו, ניסה דרכים חדשות להקיש על המצילות, אחת לכמה שניות עטה פרצוף של "הממ, מעניין איך זה יישמע אם אני אעשה ככה, אבל הרבה יותר מהר וכשהיד השנייה עושה משהו אחר", והחיוך שלו היה כזה של ילד שהשכנה שלו מלמטה יצאה לנופשון וההורים מרשים לו סוף סוף לעשות רעש. רק בשבילו היה שווה לבוא, בחיי.מארק ג'וליאנה

דניאל זמיר מביט במארק ג'וליאנה

גם הנגנים הקבועים לא טמנו את ידם בצלחת – עמרי מור אמנם לא גרם לי להתרגש כמו שהייתי מצפה מפסנתרן כמוהו, אבל הוא שלט בפסנתר בתנועת אצבעות מהפנטת, ובקטעים הסוערים במיוחד קם והתיישב קם והתיישב ולא הפסיק לנגן לרגע. גלעד אברו ניגן תוך שהוא משתולל בסלואו פרוע עם הקונטרבס, נתן כמה סולואים מעולים,ברי סחרוף וכל זה כשעל פרצופו הבעה מיוסרת כרגיל. לראות אותם ככה, דקות ארוכות, מחפשים את עצמם בתוך המנגינה ומוצאים שוב ושוב כל פעם מחדש, הייתה חוויה בלתי רגילה.

ואז הגיע ברי. על הדרת בלוריתו האפורה והגיטרה האדומה, כשעל ראשו כתר דמיוני ובאנרים דמיוניים לגמרי מהבהבים סביבו: "מלך! מלך!". האמת צריכה להיאמר, למעט "אדומי השפתות" וסיבוב ההופעות הנהדר שמלווה אותו, אין לי היכרות עמוקה עם פועלו של סחרוף. אבל תאמינו לי שלא היה צריך את זה כדי לראות את הבאנרים המהבהבים והכל.

הם ביצעו יחד את "עבדים" ואת "שלום לך דודי". לא בחירות מרחיקות לכת במיוחד, אבל מזל שלדניאל זמיר ולסקסופון שלו יש את היכולת הבלתי מוטלת בספק לעשות בשירים של כל אחד אחר – כרצונם. דניאל "זמירֵן" את שיריו של ברי להנאתו, וברי, ובכן, נהנה למדי גם הוא.

ואז הגיע גם יוני, שיש לציין כי אם הייתה לי האפשרות לאמץ לי סבא נוסף – הוא היה הבנאדם. חיוך גדול עלה על פניי וציפייה מסוקרנת התגנבה אל הלב יחד איתו, כי אמנם בשילוב זמיר-רכטר כבר חזיתי פעמיים, אך סמכתי על שניהם שיפתיעו ולא יבחרו באופציות שכבר נוסו. בשלב זה צוינה על הבמה העובדה כי זהו שיתוף הפעולה הראשון של המלך ברי והג'ירף רכטר, וזה קורה דווקא בהופעה של דניאל זמיר. ובוא'נה, הגבות מתרוממות בפליאה – הפצלוח החב"דניק הזה הצליח להעמיד על במה אחת את ברי סחרוף ויוני רכטר. שניהם גבוהים ממנו בראש (ברי) או שניים (יוני), ולשניהם היסטוריה כפולה ומכופלת משלו בתולדות המוזיקה הישראלית, כל אחד מכיוון אחר. והנה הם יחד, לראשונה. והוא בתווך. סחתיין דני.

שלושתם שרו יחד את "שדמתי" המקסים שזמיר וסחרוף חידשו באלבום "אחד", הרמוניה קולית משולשת, עזבו – רק לראות ככה את שלושתם ביחד, ושוב – ההרמוניה הזו, הגיטרה של סחרוף והפסנתר של רכטר, וזמיר מנצח עליהם בידיים חשופות ומצטרף בסקסופון רק לשניות האחרונות, אלו בהחלט היו כמה דקות של ריחוף בשמיים.יוני רכטר

סחרוף ירד, אבל הגיטרה האדומה נותרה על הבמה כערובה לכך שעוד ישוב. רכטר נשאר לסיבוב נוסף, עם "עד מחר" שלו בגרסא שהתחילה אינסטרומנטלית ומצאה מחדש את המילים בהמשך, דואט פסנתר-סקסופון שהותיר אותי עצומת עיניים כמה דקות, שלא לפספס אפילו צליל אחד. ונדמה כי כל אחד מהניצבים על הבמה בערב הזה היה מזדהה עם המילים הפשוטות של נתן זך: "בכל פעם שאני מנגן, משהו בי מתנגן, זאת הדרך שלי לשיר את עצמי לעצמי…"

בשלב זה חייך זמיר: "אמרתי ליוני שהוא צריך לעשות מזה מקצוע", והם המשיכו עם "חמישה לתשע", קטע של רכטר שלא היה מוכר לי, ולטענת המחבר נקרא כך מאחר וזו השעה המדויקת שבה נכתב. החלק של רכטר הסתיים, זמנית, ב"שיר געגוע לכאן", ביצוע מקסים ומלא אושר (אם כי מאז הופעת ההשקה, בשבילי המילים יהיו לנצח "שיר לחיצים בליבי, ואביתר בנאי").

זמיר כמו קלט לפתע את גודל המאורע, וחייך שוב: "הרבה אנשים טובים יש פה". עוד הוסיף, כי ביושבם מאחורי הקלעים לפני ההופעה, שאל אותו אלמוני איך זה להיות בחדר עם כל כך הרבה כישרונות. "הוא צדק", ברוך ה'", הוסיף זמיר, ואז הציג את הנגנים שאיתו באומרו ש"זה מארק ג'וליאנה, ומי שמחפש מתופף גרוע – זו לא הכתובת", "תחת 'פסנתרן גרוע' בויקיפדיה לא יופיע עמרי מור", ו"גלעד אברו, הוא גם לא בסיסט גרוע". בשלב זה המילים הודו על המקום שניתן להן בתוך השירים בערב הזה, ופינו שוב את מקומן למוזיקה. ושוב נותרו ארבעת המופלאים לבדם, להשתגע על הבמה ב"אחת עשרה" (הנה כאן, כולל תצוגת תכלית של ג'וליאנה החל מ-4:19 בערך והופעת בכורה מרשימה של הגב שלי לאורך כל הסרטון). הם המשיכו ל"חמישים ואחת" (לקרוא בשמות של מספרים ליצירותיו זה רק אחד ממנהגיו המשונים של הזמיר), ולאחר מכן זמיר התנצל על שעשו כל כך הרבה רעש, והודיע שהם עומדים לוותר דניאל זמירעל הקטע הזה שצריך לרדת מהבמה והקהל מוחא כפיים ואז חוזרים. הם פשוט יעשו את ההדרן מיד. ואז, לשמחתי, הגיע "שיר השומר" שחודש באלבום "אמן", בביצוע בועט ומעולה, עם פתיחה נהדרת של עמרי מור על הפסנתר ועוד סולו מטורף של ג'וליאנה.

בערך כאן הזיכרון שלי קצת מתערפל, הייתי גמורה מעייפות, אבל נדמה לי שההופעה הסתיימה ב"ערב עירוני" בביצוע משותף של כל האורחים. סחרוף התחיל לשיר באוקטבה נמוכה מים המלח, אבל איפשהו בבית השלישי העסק הסתדר, והשיר – על אף הביצוע הלא מלוטש – התעלה לגבהים רגשיים מרשימים. זמיר שוב הודה לכולם, האורות נדלקו, ומבט קצר על השעון – שעתיים עברו ביעף.

שעתיים מצוינות, יש לומר, ובכל זאת יצאתי אמביוולנטית. אם הייתם מבקשים ממני להגדיר בשתי מילים את דניאל זמיר, האיש והתופעה, ההגדרה המתבקשת הייתה "לא נורמלי". צריך לראות כדי להבין, הבנאדם הוא התגלמות המשיגינע החינני עלי אדמות. הוא אחד האחראים להרחבת התודעה המוזיקלית שלי ולהרגלתה למקצבים חדשים ולסחרורי מלודיה-הרמוניה שאחרי ששומעים אותם האוזן צריכה קצת חופש כדי לאזן(!) את עצמה מחדש. וההופעה הזו הייתה נהדרת, וברמה גבוהה, אבל קצת נורמלית מדי בשבילו. אולי הגעתי עם ציפיות גבוהות, אחרי ההופעה הקודמת שם שהייתה בלתי נשכחת. מה לעשות. גלגל ענק זה כיף ונחמד ומשמח ולפעמים מרגישים שנוגעים בשמיים, אבל אחרי סיבוב ברכבת הרים, זה כבר קצת פחות מרגש.

כל הנ"ל, אגב, לא גרם לירידה ברמת הציפיות העתידיות שלי ביחס להמשך עלילותיו של הזמיר. אני סומכת עליו, על הסקסופון שלו, על נגניו האדירים ועל האורחים המרשימים שהוא מצליח לגייס כל פעם – שעוד יפתיעו את עצמם, ואותי.

בכל מקרה, אם אתם מחפשים מוזיקאי גרוע, שתדעו: דניאל זמיר הוא ממש לא הכתובת. דניאל זמיר

(דניאל זמיר ואורחים, רדינג 3, 20.2.11)

מודעות פרסומת
2 תגובות leave one →
  1. אפרת permalink
    24 בפברואר 2011 14:03

    יש לך יכולת לנעוץ סיכה חדה וחיננית בדיוק על הרגעים המכוננים בהופעה,
    כאלה שגורמים להזכר בדיוק איך ישבתי ומה הרגשתי באותו רגע שהם קרו
    ומה שמפליא הוא שאת מסמנת כאלו שקרו רק בתוך הראש שלי
    כמו העליה של ברי לבמה, והכתרים שלראשו
    כתיבה נפלאה

  2. אביטל permalink
    24 בפברואר 2011 23:15

    מיכלי אין כמוך!
    תמשיכי לכתוב ונמשיך לקרוא
    (אם אנחנו לא מגיעים להופעות בגלל בעיות קלות של מרחק וביביסיטרים, לפחות נקרא עליהן ונהנה:))
    מאיתנו הדרומים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: