Skip to content

שלוש (הופעות), בלילה, בעיר

1 במרץ 2011

לפני הכל

שבוע מוזיקלי עבר על כוחותינו. זה קורה לפעמים, אחרי תקופת יובש קצרה מהופעות, שפתאום מגיעות ארבע בשבוע. בדרך כלל אני מעדיפה מרווחי זמן בין הופעה להופעה, לעכל, לנשום, לסיים להתרגש ממה שהיה ולהתחיל להתרגש ממה שיהיה. אבל כשצריך – אז צריך, ויש דברים שלא מוותרים עליהם, גם אם הם קורים ברצף משוגע כזה של ראשון, שלישי, רביעי ומוצ"ש. הרי בינינו, החיים קורים ברצף יומיומי משוגע יותר, ואמא שלי אמנם טענה באוזניי השבוע ש"יש חיים מעבר למוזיקה", אבל אצלי זה תמיד הולך ביחד.

אין לי ברירה

יומיים אחרי ההופעה של דניאל זמיר ברדינג, עליה כתבתי באריכות בפוסט הקודם, הגיע אביתר. הופעות של אביתר בנאי במעבדה בירושלים הן אירוע שחוזר על עצמו במינונים גבוהים מאז נפתח המקום לפני כמה שנים, ולאחרונה זה קורה פעם בחודש. הייתי שם כשזה קרה לראשונה, באוקטובר 2005, ומאז ההופעות שלו שם הן אפילו לא בגדר שאלה או התלבטות (למעט אילוצי צבא ואירועים משפחתיים). יש הופעה – הולכים, יעלה כמה שיעלה (וזה עולה לא מעט).

אביתר בנאי במעבדהלפני כמה חודשים פצח אביתר בסיבוב הופעות פסנתר תחת הכותרת "על חבל דק". לעומת ההופעות בשנים האחרונות שהיו הופעות להקה, ההופעות הללו – בהיותן הופעות סולו – מתאפיינות באינטימיות זועקת, ויש שיאמרו – בדיכאון.
כשהתחיל הסיבוב, הפרסומים הנרגשים בישרו על "חמישה שירים חדשים בהאזנת בכורה". בהופעת הבכורה זכינו לשמוע שלושה, הססניים, וכיום מדובר באחד. בינתיים הפרסום הראשוני ירד מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו, והפרסומים הנוכחיים מנוסחים בעדינות: "ביצוע שירים חדשים בהאזנת בכורה".

אבל לא זה העניין שרציתי לדבר עליו. מה שהכי מעסיק אותי בנוגע להופעה הזו, מהרגע שהיא הסתיימה, היא השאלה מה קורה כשאמן סובל בהופעה. והוא סבל. הסבל שלו לא נבע מהקהל הספציפי שנכח שם, כך שאין מה להרגיש אשמים, ואולי בעצם כן. מה קורה כשכל מה שהבנאדם רוצה מהרגע שהוא עלה לבמה זה לרדת ממנה?

יהיו שיגידו – אז שלא יופיע. מישהו מכריח אותו? ובכן, כנראה שהתשובה היא כן. בין אם אלו רק דאגות פרנסה ובין אם משהו עמוק יותר, אביתר בנאי מופיע בטירוף, ולא רק במקומות המתבקשים כמו ירושלים ותל אביב. לעזאזל, בחודש הבא הוא מופיע ב"היכל הקמפוס – אולם המופעים החדש במערב ראשון לציון". זה לא סימפטום שמעיד על בנאדם שלא רוצה להופיע.
אז מאיפה נובע הפער הזה? כמובן, בהנחה שמזוכיזם זו לא אופציה.

משפט אחד שהוא אמר בהופעה מצביע לי על כיוון אפשרי לתשובה. יש טקס קבוע בהופעות של אביתר, שמתרחש בדרך כלל בהדרן. מישהו נותן אות בלתי רשמי, וכולם מתחילים לצעוק שמות של שירים. אם פעם אלו היו רק צעקות wishful thinking שהסתכמו ב"תאטרון רוסי! תאטרון רוסי!", היום נצעקות גם בקשות שיש סיכוי לא רע שייענו. בכל אופן, כשהתחיל השלב הזה בהופעה, נזרק לחלל האוויר צמד המילים "אבות ובנים" ואביתר נענה, על אף שהביצוע התחיל בהסתייגות-מה מצידו. ואז הוא אמר "ידעתי, היינו צריכים לסיים קודם. אבל זה בסדר, אני לא פה בשבילי".

וה"לא פה בשבילי" הזה הביא לי ים של הרהורים ותחושות. קודם כל, כפי שציינתי כבר – אשמה מסוימת. הוא יושב שם וסובל את עצמו על הפסנתר במשך שעה וחצי, ואני יוצאת שמחה כרגיל. פייר? לא נעים.
אבל אחרי שהקדשתי לעניין עוד מחשבה או שתיים, הבנתי ש-it was meant to be. הוא שם לא כי אין לו משהו יותר טוב לעשות, ולא רק כי יש לו קול יפה וכישרון לכתוב שירים אז חבל לא לנצל את זה, ולא רק כי הוא צריך להתפרנס, אלא כי – נראה לי – הוא מאמין שיש לו מה לתת. ואולי הוא יישב שם ויסבול כל הערב, אבל הנה – לפחות הילדונת הזו שישבה בשורה הראשונה, כיסא שלישי משמאל, יצאה מחוייכת כמו שמזמן לא הייתה. ולא הייתי היחידה.

באחת העונות של "חברים", פיבי מנסה לשכנע את ג'ואי במשך פרק שלם שיש דבר כזה מעשה טוב שאינו אנוכי. ג'ואי, מצידו (ובשיקול דעת בלתי אופייני), טוען שכל מעשה טוב שאתה עושה למישהו – גורם לך להרגיש טוב, ולכן בהכרח כל מעשה טוב הוא אנוכי.
מיותר לציין שעם כל חיבתי לסניורה טריביאני, אינני מסכימה איתו (וזה לא רק כי צ'נדלר מאז ומתמיד היה ה"חבר" המועדף עליי). כשאתה עושה למישהו טוב, בין אם זה עושה גם לך טוב ובין אם לא, בין אם אתה מקבל כסף בתמורה לכך ובין אם לא, בין אם זה פשוט כי זה התפקיד או העבודה שלך ובין אם סתם התחשק לך להיות נחמד – אתה עדיין עושה למישהו טוב. ואם אתה סובל מזה – בניגוד לגישה הפולנית – זה לא הופך את המעשה ליותר טוב, אבל זה גם לא גורע ממנו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שמותר לזמר לעלות לבמה בלי חשק. ומותר לנו לשבת שם ולמחוא כפיים ולצאת מאושרים בסוף בלי לחוש אשמה. כי הוא לא שם בשבילו, אלא בשבילנו. ואם ההופעה הזו נתנה לי משהו, אז הוא עשה את שלו, גם אם לא במאה אחוז. והחשק? הוא עוד יחזור, אני בטוחה.
יכול להיות שזה מובן מאליו. בשבילי זו הייתה תובנה חשובה מאין כמוה.

למעוניינים לקרוא את הסיקור המלא, הוא נמצא כאן.

ו… ניפגש ב-29.3, אותו מקום, אותה שעה, כמו שאני מכירה אותו – אותם שירים, פחות או יותר, ונקווה רק שעם קצת יותר חשק הפעם.
בואי אליו, מנגינה יקרה…


("על חבל דק" – אביתר בנאי, המעבדה, 22.2.11)

שוב הוא כאן

ערב למחרת ואני בבית אבי חי, הבית הירושלמי להופעות חד פעמיות במחיר קורע מצחוק. הפעם היה זה יוני רכטר, בפעם השנייה לשבוע זה, תחת הכותרת "לא פורמלי", והמחיר? 18 ש"ח בהזמנה מראש. שווה להיות חיילת.יוני רכטר

וכמו בצה"ל, גם הערב הזה התחלק לשלושה.

בחלק הראשון דיבר רכטר על משוררים שמשיריהם הלחין בעבר, שהתייחסו בכתיבתם לכתיבה עצמה. ארס-פואטיקה, מה שנקרא. עם דוגמאות טקסטואליות מדליה רביקוביץ', אברהם חלפי ועֵלי מוהר, ודוגמאות מוזיקליות שונות על הפסנתר שניצב שם, הצליח רכטר לגרום לי לחייך בערך אחת לדקה. מעבר לעובדה שהוא פשוט נורא חמוד, הוא מדבר רהוט, מעניין, ובעיקר – נוגע. כך, למשל, הוא ציטט מתוך "ולמות", שהלחין למילותיו של אברהם חלפי: "הכל רק שיר אשר תמיד נגמר לפתע", ודיבר על הניגוד תמיד-לפתע, ואיך שבאמת סופו של השיר – כמו סופם של החיים – נידונו תמיד להפתיע את העומד מהצד.

מתוך הטקסטים הרבים של מוהר שהלחין, הוא בחר לצטט את "נעלי הוגה": "קם לי ויוצא ומטייל מעט בעיר, מה שלא מוצא אולי אמצא באיזה שיר", ודיבר על כך שהשיר יכול להיות לפעמים מקום. אני מסכימה, כמובן.
הוא דיבר על יצירה מתוך חסר, על מילוי החסר הזה בעצם היצירה, ועל כך שבשחרור היצירה החוצה אל העולם – שוב נוצר מקום של חסר, המוליד יצירה חדשה.


לשמוע את יוני רכטר מדבר זה כמו לשים מטבע במכונה שמוציאה הפתעות: אי אפשר לדעת מה ייצא, אתה רק יודע שזה יהיה טוב. לשמוע את יוני רכטר מדבר על יצירה זה כמו שאתה שם מטבע אחד, ויוצאות שתי הפתעות: תחושה שקיבלת יותר מסך השקעותיך, ובעיקר אושר גדול.

בחלק השני ניתן זמן לשאלות. השאלות היו מגוונות בנושאיהן ובאיכותן, החל מהבקשה הפשוטה כביכול שיפרט את סך ההשפעות המוזיקליות שלו באחוזים, ועד לשאלה הנצחית – מהי מוזיקה טובה ואיך מודדים אותה.

התשובה לשאלה הראשונה מביניהן, ובעצם הראשונה בכלל, הייתה משעשעת: "40% קלאסי, 30% ג'אז, 20% פופ-רוק. כמה זה ביחד? 90%? אז את ה-10% הנותרים אני לא יכול להגיד. מוזיקה הודית".
התשובה לשאלה השנייה שהזכרתי, שהגיעה אי שם לקראת הסוף, הייתה מעט יותר מורכבת. רכטר אמר שלדעתו, מוזיקה טובה היא קודם כל כזו שאתה שומע ומיד יודע שזה טוב. הניתוח מגיע רק אחרי הרושם הראשוני. וחוץ מזה, אמר, מוזיקה טובה היא כזו שנובעת מאמת עמוקה, ולא ממשהו פסול. כמה פשוט, ככה נכון.

שאלה נוספת, בלתי נמנעת כנראה, התייחסה ל"עטור מצחך", ומה גרם לו להפוך לקלאסיקה שהוא כיום. רכטר אמר שהוא זוכר שכשהשיר יצא, השמיעו אותו ברדיו, ומיד כשהוא הסתיים – השמיעו אותו שוב, ואז הוא הבין שמשהו מיוחד עומד לקרות עם השיר הזה. מעבר לכך, הוא אמר שזה הטקסט של חלפי שכנראה נוגע לאנשים בתת מודע, ושהקול של אריק איינשטיין בכלל צריך להיות מוכר כתופעת טבע. הלחן הנפלא שלו עצמו לא זכה להתייחסות, מעבר לציון העובדה כי הוא נכתב על פי כללי הולכת הקולות הקלאסית (כן, כי כולנו יודעים מה זה קווינטות מקבילות). שום מילה על כוחו של הלחן, על יופיו, על מורכבותו הנהדרת. בחיי שהייתי לוקחת כמה מהיוצרים הצעירים בדורנו לשיעורי ענווה וצניעות אצל י. רכטר. וזה, כמובן, אחרי שהם ייקחו אצלו שיעורי מוזיקה.

עוד שאלה שנגעה לי במיוחד נבעה מחלקו הראשון של הערב, והאמת היא שגם רציתי לשאול אותה בעצמי אך הקדימו אותי – האם יצירה בהכרח חייבת לבוא מתוך חסר? הרי בניגוד לאמן הראשון שהזכרתי בפוסט זה, eichרכטר לא נראה בחור מיוסר במיוחד. בתגובה הוא אמר שגם שירים שמחים נכתבים מתוך חסר, מתוך משהו שלא קיים בך באותו הרגע, מתוך משהו שאין לך ומעורר אותך לרצות. ועוד הוסיף, שאפילו בשירי הילדים של "הכבש הששה עשר" יש חסר: הגן – סגור, הילדה הכי יפה בגן – עצובה, האבא חזר מאילת והביא צדף – אבל לא לקח את הילד איתו, וכך הלאה…

החלק השלישי בערב היה מיני הופעה, עם אהרוני בנארי על הגיטרה וכמה שירים נהדרים, מאלו שפשוט מזכירים לי כל פעם מחדש את גודל הכישרון הטמון בשני מטר גובה של הבנאדם הזה. זה התחיל מ"עד מחר" שהתנגן גם שלושה ימים קודם ברדינג, הפעם בעיבוד פסנתרי שקט ועם כל המילים הנפלאות של נתן זך. בהמשך הגיעו גם "שיר אהבה סטנדרטי", "שוב היא כאן", "אז מה אם בן אדם" כולל בית מאולתר הנוגע לאירוע ("בית אבי חי, בית אבי חי, למרות שאבי כבר לא חי, וסליחה על הוידוי האישי"), "העיקר זה הרומנטיקה" בביצוע משעשע, "בלעדייך" היפהפה, "שיר נבואי קוסמי עליז" – איך אפשר בלעדיו, ולסיום: "קילפתי תפוז" תוך הפעלת הקהל בקולות הרקע:


לשמוע אותו מנגן את השירים האלה קצת גרם לי להצטער על כך ש"ביזבזנו" חצי מהערב על דיבורים (מה גם שהיו כמה שאלות די מטופשות בחלק הקודם), ובעיקר התעורר בי הרצון להגיע שוב להופעה מלאה שלו בקרוב.

ואם באירוח אצל דניאל זמיר זה לא בא מספיק לידי ביטוי, ואולי כבר הספקתי לשכוח, אז הערב הזה הזכיר לי שוב כמה חביבות, כמה צניעות וכמה נעימות יש ביוני רכטר אחד. אה, וגם המוזיקה בסדר.

("לא פורמלי" – יוני רכטר, בית אבי חי, 23.2.11)

באה מאהבה

יהודית רביץשבוע ההופעות הזה הסתיים ביהודית רביץ. ואם התחלתי באחד שהופיע בלי חשק, למופיעה הזו כבר הייתה הגדרה מחודשת למינוח "חשק". האישה והתלתלים עלתה לבמה כשהיא כל כך מאושרת וזורחת, עד שחצתה את גבול החירפון די מהר. היא לא הפסיקה לצחקק, לזרוק משפטים משעשעים במבטא תמוה, לרקוד את הריקודים ההזויים שלה, ובעיקר – להנות. ואנחנו איתה.

כבר הייתי בהופעה הזו מספר פעמים, אבל אף פעם לא במקום קטן כמו המעבדה. ומה יש לומר, היה כיף. ככה, כל כך קרוב, עם הקהל החם, עם השירים הנפלאים שלה, ובעיקר – עם הלהקה המגניבה שלה, שהבמה הקטנה של המעבדה כמעט ולא הצליחה להכיל (את עמית יצחק הגיטריסט העמידו כמעט בקהל).

מדהים אותי לפעמים עד כמה הלהקה יכולה להשפיע על אופי ההופעה. יש להקות ליווי המורכבות מכמה נגנים שמנגנים כל אחד לעצמו, עושים את תפקידם המוזיקלי נאמנה – או שלא – וזהו. ויש את הלהקה של יהודית רביץ (או של אהוד בנאי, או של קובי אוז, או של עוד כמה יחידי סגולה שזכו להעמיד מסביבם חבורה נפלאה כמו זו).

איך היא אמרה? "לכל אחד כדאי שתהיה לו להקה כזאת". מעבר ליכולות הביצוע הבלתי מוטלות בספק של כל אחד מהם, החיוכים שעפו שם מקצה אחד של הבמה לקצה השני היו רבים מספור. ואני לא מתחילה לדבר על הריקודים של שלישיית הנשפנים (ספי ציזלינג בחצוצרה, יאיר סלוצקי בטרומבון, ועופר פלד בסקסופון וגם בחליל בביצוע יפהפה של "שיר ללא שם"). מי שלא ראה לא יבין.

החבר'ה האלה פיתחו עם הזמן כוריאוגרפיה קבועה לחלק מהשירים, ולדעת לחכות לה באותם שירים היה אחד הדברים הכי כיפיים ומצחיקים שקרו לי לאחרונה. וכשעמית יצחק (החמוד להפליא) הצטרף לחגיגה, כבר לא עמדתי בזה, ופרצי הצחוק הרעידו את ידיי בעודן מנסות לתעד את המראה למען הדורות הבאים.

כל כך משמח להיות בהופעה שבה חוץ מלהנות מהמוזיקה, נהנים גם מהצפייה בחבורת אנשים שפשוט כיף להם ביחד. הנגנים של רביץ – הרביעייה שהזכרתי, עדי הר צבי על הבס, אלון פרימן על הקלידים ורן שמעוני על התופים – הם מהסוג שגורמים לי לרצות להצטרף לוואן שלהם בנסיעה חזרה הביתה, רק כדי לראות מה קורה כשהשבעה האלה סגורים שוב באותו חלל.

ויש כמובן את השירים הנצחיים, על העיבודים ה"חדשים" שכוללת ההופעה הזו, לא מפתיעים אבל עושה רושם שלא באמת צריך את זה. רביץ, בעיניי, היא דוגמא לאמנית שמשתבחת עם השנים, צוברת ביטחון וכוח, ושומרת אמונים לשירים שהביאו אותה עד הלום. יכול להיות שאם הייתי מאזינה אדוקה יותר שלה, הבחירה בשירים המובנים מאליהם הייתה מפריעה לי. אבל לשמחתי או לצערי – אינני כזו, והופעת הלהיטים הזו שהסטליסט שלה בקושי משתנה כבר ארבע שנים היא בדיוק מה שאני צריכה מיהודית רביץ. הרי לא חסרים לה שירים גדולים, ולשמוע את "מילה טובה" או "לקחת את ידי בידך" או "עכשיו הכל בסדר" בהופעה זה פשוט כיף צרוף המגולם בצלילים, ואפילו כשהיא גייסה את "צא מזה" של אריק איינשטיין והזמינה אותו – וירטואלית, כמובן – לבמה, כמעט והאמנתי לה לרגע. היא, מצידה, טענה שאם איינשטיין באמת היה מגיע היינו מוחאים כפיים הרבה יותר חזק. והופ – שטף מחיאות כפיים חזקות פרץ מהקהל בתגובה.

אכן, פרמטר נוסף שהשפיע נפלאות על ההופעה היה הקהל. חם, כאמור, אוהב ומחבק, וכזה שהצליח להחזיר את רביץ להדרן נוסף גם כשהאורות כבר נדלקו ומוזיקת הרקע המעצבנת התחילה להתנגן. רביץ עלתה על הבמה כבר עם הסוודר והצעיף – מוכנה לנסוע הביתה, ועם חיוך גדול – מוכנה להישאר עוד שעות. בסוף זה הסתכם בתובנה ש"או שאין לכם בית או שאתם ממש אוהבים אותי" ובביצוע יפהפה ל"סליחות", שסגר כ-100 דקות של – הזכרתי את המילה הזו כבר פעם או פעמיים? – כיף. עד לפעם הבאה, ואני די בטוחה שתהיה כזו, ולו רק כדי להשיג תיעוד מוצלח יותר של זה:

(יהודית רביץ, המעבדה, 26.2.11)

אחד ועוד אחד

ולפני סיום, הנה הופעה אחת שאני לא אלך אליה. לקח לי איזה עשר שניות של בהייה בפוסטר הזה כדי להבין מה חסר כאן, ורגע נפילת האסימון לווה בנפילה של עוד כמה דברים איפשהו בפנים. שוב אלינו, צ'רצ'יל. נקווה לטוב.

נפגשנו?

מודעות פרסומת
2 תגובות leave one →
  1. מרב permalink
    3 במרץ 2011 18:01

    ארוך, אבל סוףסוף מצאתי זמן לקרוא את הכל ברצף. והיה שווה.. מקסים, תודה.
    ולגבי החשק – בניגוד להופעה שבה האומן מגיע בלי חשק וכנראה שגם חוזר בלעדיו, ישנן הופעות שהקהל מגיעה אליהן בלי חשק אבל יוצא עם חשק לעוד, ובגדול. (ואנחנו דורשים תמונות)

  2. אלירז permalink
    4 במרץ 2011 01:44

    הייתי פה

    כשרון- check
    3>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: