Skip to content

ממשיך ללכת

17 בפברואר 2011

אין שמחה ממני על ההזדמנות להקדיש את הפוסט הענייני הראשון שלי לשיר חדש של אהוד בנאי. ולא, אין הכוונה לאלבום הזמירות שהוא הוציא בשנת 2008 ונקרא כך, כי פרט לשניים-שלושה קטעים ראויים – האלבום ההוא היה די בינוני בעיניי.
הכוונה לשיר חדש באמת, סינגל טרי ששוחרר לרדיו ממש אתמול, בטיימינג נהדר עבורי. השיר נקרא "אני הולך" והוא מתוך האלבום "רסיסי לילה" שיגיע אלינו בקרוב, שבע שנות רעב אחרי "ענה לי" – אלבום האולפן המקורי האחרון של הבנאי הממושקף.
יש לציין: ל"אני הולך" הייתה נקודת פתיחה מצוינת עוד לפני ששמעתי צליל אחד מתוכו. הוא שיר של אהוד בנאי, וכל דבר שיוצא תחת ידיו של הנ"ל מעניין אותי. אפילו אם הוא רק אלבום זמירות סביר.

צילום: יעל יעקבי (יח"צ)

הכותרת של השיר לא הפתיעה אותי. מוטיבים של הליכה, נסיעה, תזוזה והתקדמות בולטים מאד ביצירתו וביצירותיו של אהוד לאורך השנים, החל מ"עיר מקלט" שהיה הסינגל שפרץ לו את הדרך אי שם בשנות השמונים, ועד לאלבום ההופעה המשולש והנהדר שיצא בשנת 2006 ונקרא "ממשיך לנסוע". נותר רק לשמוע לאן הולכים הפעם.

כשהשיר יצא לרדיו ועלה סוף סוף לאינטרנט, אחרי כמה ימים של טיזרים באתרים השונים, מיד שמעתי אותו שלוש פעמים ברצף. בהיעדר אופציה טובה יותר ובעיקר בהיעדר סבלנות, שמעתי אותו בפלאפון, דרך הפורטל הסלולרי, כך שהמילים לא היו לפניי בזמן ההאזנה. רק בפעם השלישית גיליתי שיש לו פזמון חוזר. "היום" זה לא. שיר מורכב, עם טקסט כמעט מאיר-אריאלי באורכו, ולא להיט מתבקש. כבר נקודה נוספת לטובתו.

הנה זה מתחיל. גיטרות אהוד-בנאיות. רית'ם סקשן מעגלי. מנגינה מונוטונית. קצב קבוע. הליכה.

השורות הראשונות הזכירו לי את נהג המונית במעשייה המפורסמת, שתמה בפני אהוד על המילים הפותחות של "מהרי נא": "זה שיר או חוות דעת רפואית?"… אבל מהר מאד משתנה התמונה, ומבינים שההליכה פה היא הרבה מעבר לתזוזת רגליים לסירוגין כדי להמריץ את זרימת הדם.

הטקסט עמוס בניגודים. הפנים והחוץ, האני והאחר, המתח והרוגע, המוכר והזר, הקרוב והרחוק, ההלכה והשלום, והבנתם את הקטע. אבל לאחר האזנות אינספור ביומיים האחרונים, מה שהכי יפה בעיניי זו השזירה הנפלאה של ניגוד נוסף שלא הזכרתי: האישי והגלובאלי.

כי כשאהוד אומר שהוא הולך, הוא לא מתכוון רק לג'וגינג הפרטי שהוא מבצע בהמלצת הרופא. הוא מספר את סיפורו של העם ההולך במדבר, בדרך לארץ ישראל. העם שגם כשכבר הגיע לארצו הוא ממשיך ללכת, סולל לו דרך בין הטיפות. ואם ישראל בדיוק עוברת עוד חורף יבש ולא יורד גשם, אז נסללת הדרך המשונה בין דם על האספלט לבין ריחות חביתה לבין סייל באיזה קניון. אהוד שר על טיול קצר בין הערביים, ובמקום לסיים את השורה ב"בין רמת גן לגבעתיים" אופייני, "אני הולך כך לפחות שעתיים" מציאותי או "יום-יומיים" מופרז לכל היותר, הטיול הפרטי הזה מתחבר באבחת חריזה חדה למסע כל-יהודי שנמשך כבר אלפיים שנה.

הוא מעיד על עצמו, בשירה מרוככת מעט, שכבר כשהיה ילד נקשרו לו העולמות בקשר בל יינתק. ילד חוצה את הכביש בדרך לבית הספר ומדמיין שהוא עובר את הירדן, ממש כמוני שמילדות כל סיפורי התנ"ך מדומיינים לי בראש כאילו התרחשו במקומות מוכרים (בית הכנסת המקומי, למרבה המבוכה, הפך בראשי לארמון של פרעה. גן השעשועים בו שיחקתי בילדותי היה היאור. אבחנות פסיכולוגיות הנגזרות מנתונים אלו יתקבלו בברכה). הילד הזה גדל והופך לאיש, והאיש ממשיך ללכת ולהרגיש בכל פסיעה את כל שקרה ושקורה בנקודת הציון העל-זמנית בה הוא דורך, בין אם זה מצב נפשי כמו מתח שהוא חש באוויר, ובין אם זה מקום פיזי שלפני שנים נפל בו טיל.

הוא הולך. ולאן, אם בכלל, הוא אמור להגיע? הרופא אמר ש"טוב ללכת כל יום קצת", אבל הליכה ספורטיבית שכזו היא לא במטרה להגיע לאנשהו, אלא לשם ההליכה עצמה. היא המרפאת, המרעננת, היא זו שעושה אותך רגוע בעקבות ההתאמה שהיא יוצרת, הרמוניה קצבית בין דפיקות הלב והדחף הפנימי של החיים לבין פעולה גופנית-חיצונית פשוטה. בסוף ההליכה הזו מגיעים שוב לנקודת ההתחלה, הבית. אבל ההולך בשיר חושש שאשתו לא תכיר אותו כשיחזור, ולא כי הוא מיוזע מדי מהג'וגינג. הוא השתנה בדרך. ועם שלם שעוד מחפש את דרכו בין גשר ההלכה לבין דרך השלום חזר איתו הביתה. בניגוד ללהיט הגלגל"צי האחרון של בן דודו, אהוד לא הולך כדי להפסיק לחשוב. בדיוק ההיפך. רק בטיולו החיצוני הגיע ההולך שוב לאותו המקום. במסעו הפנימי, הוא כבר הרחק הרחק הלאה.

ויש בשיר הזה רגע מהפנט במיוחד. לפני הבית האחרון, בדקה 4:26, הקצב הממכר באדיבות המתופף ערן פורת נפסק לפתע, ובמקומו נשמעות נשימות (פרקשן?) כבדות, תוצאת ההליכה המהירה. "ציור בצלילים" קראו לזה בתקופת הבארוק. ומיד בסוף הבית חוזר הקצב לפעום, וההליכה נמשכת ביתר עוז עד לסוף הבלתי נמנע. איזו פשטות גאונית. איזה יופי.

"אני הולך" נדמה לי כמניפסט אמנותי-אישיותי של אהוד. טקסטואלית, מוזיקלית, אמנותית, מחשבתית – השיר הזה מייצג נאמנה את אהוד בנאי, ופורס את כל מי ומה שהוא בפני אלו שעוד לא מכירים את הלך המחשבה שלו. הלך המחשבה, כן. ביטוי נהדר.

כיף לכתוב לבלוג על השיר הזה כי חוץ מהעובדה שהוא באמת טיולי במובן הפשוט, הוא בדיוק מסוג השירים שמעבירים אותי מסע בכל פעם שאני שומעת אותם. ולחשוב שבאלבום המלא מחכים עוד עשרה כאלה בפוטנציה, כמובטח בקומוניקט. בפסח ייצא האלבום, מוסיף לבשר הקומוניקט הדומם, ומשלח את פרפרי ההתרגשות שלי לסיבוב של הליכה מהירה ברחבי הבטן. וקולו של אהוד בוקע מהרדיו בשיר ישן: "עוד טיפה, תראי, כמעט הגענו".

"אני הולך באופן די קבוע, הרופא אמר: זה יעשה אותך רגוע
זה טוב ללב, גם לכבד, זה טוב מאוד, מרענן, נותן למערכת לעבוד.
אנשים חולפים, גם הם הולכים, פה ושם שומע רסיסי מילים
לא מדבר, מה כבר יש כאן להגיד, הולך ישר, משתדל לשמור על קצב, להתמיד.
אני הולך, אור עולה בחלונות, ערב יורד, מריח חביתות
פה ושם רואה צלליות בחדרים, רסיסי חיים של אנשים אחרים.
עכשיו שקט, חלפה לה אימת הסקאד, כאן, לא רחוק, נפל אחד
ותמיד אני מרגיש כאן את המתח באוויר, בא עם הרוח, ממלא את כל העיר.
עכשיו הכול זורם, הדם פועם, אני מזיע
הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת… עד שתגיע.
אני הולך דרך ערים מעושנות, דם על האספלט, זעקות שבר וקינות
טיול קצר בין הערביים, אני הולך כך לפחות שנות אלפיים.
ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר, כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם
הולך במדבר עד שאעבור את הירדן, אבא ואמא מחכים לילד הזקן.
אני הולך בעיר מוכרת וזרה, לא שייך למגזר, לא נכנס למגירה,
הלב שלי פתוח, פה ושם גם מהבהב, הולך ומתרחק, הולך ומתקרב.
עוד סיבוב סביב אותה הכיכר, קרוב לבית, הכי רחוק שאפשר,
כשאחזור, האישה שלי לא תכיר את מי שבא
היא תגיד לי: מצטערת, זאת לא הכתובת הנכונה.
עכשיו הכול זורם, הדם פועם, אני מזיע
הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת… עד שתגיע.
אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים
סורק תחנות, לא קולט את המקום, עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום.
עכשיו הכול זורם, הדם פועם, אני מזיע
הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת… עד שתגיע."

("אני הולך" – אהוד בנאי, 2011)

מודעות פרסומת
2 תגובות leave one →
  1. snap permalink
    18 בפברואר 2011 03:51

    בתור אחת שטרם גילתה את טיבו של בנאי-סניור כראוי (ומי יודע אם זה יקרה. זה הולך אצלי ברגרסיה; בקטון החל…ונתקעתי באמצע) – יכולה להודות שהשיר הזה, על מילותיו בעיקר, באמת לקח אותי למסע קטן.

    כתיבה אותנטית, אישית ומשובחת.
    שמרי על קצב קבוע ויציב (לכל הבחינות) במסע הנוכחי הזה.
    את הציפיות ניפצת כבר מזמן.

  2. יניב permalink
    21 בפברואר 2011 22:40

    איזה כיף!!!
    גם קישור למוזיקה טובה, גם הסברים בגוף הסרט.
    כיף לקרוא בבלוג על שיר כזה – או על בכלל.

    ומכיוון שכתבת בפוסט הראשון (כן, הצצתי גם בזה) על זה שלכתוב בלוג זה משהו יומרני – אז קדימה!! תתיימרי!
    אחרי הכול: אמ-בי-ציה (כמו שהשעון זז מהר, ההפך מלמות).

    כתיבה מהנה לכולנו
    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: