זה בין הצלילים

בסופו של דבר, הכל עניין של אמון. כלומר, לא הכל, אבל במקרים רבים – במוזיקה כמו בחיים – השאלה האם אתה מסוגל להאמין לבנאדם שמולך היא שאלת מפתח. האם אתה מקבל את מה שיוצא מפיו כאמת אובייקטיבית, שלו, גם אם אינך מסכים או מזדהה איתה? האם אתה מוכן להושיט קדימה יד ריקה מספקות, ולתת לו להוביל אותך לאן שירצה?

ובכן, מה כבר ביקשתי, סך הכל? רק להושיט ידי, לפתוח דלת חדשה-ישנה. ולהאמין.

לכאורה האכזבה היחסית מההופעה הזו הייתה צפויה מראש. יונתן רזאל הוציא לפני כחמש שנים אלבום בכורה מדויק ומרגש שפער לי את הלב, והופעת ההשקה שלו בתאטרון תמונע הייתה אחת ההופעות הכי מרהיבות שהייתי בהן מימיי. חמש שנים עברו, והקולות מההופעה הזו עוד מהדהדים בי מדי פעם, אני זוכרת אותה נקייה ובהירה כמעט כאילו קרתה אתמול. "בין הצלילים", האלבום השני שלו, יצא לא מזמן, ולדעתי כיצירה הוא לא קרוב די הצורך לאיכויות של קודמו. יש בו שירים יפים, אפילו יפים מאד, אבל לא מספיק מהם. אז איך אפשר לצפות שהופעת ההשקה של אלבום כזה תוכל להתעלות במשהו מעל קודמתה הזכורה כל כך?

חמש שנים שלא חוויתי אותו בסיטואציה של הופעה אמיתית, רצינית, מלאה. האמת שפגשתי בו שוב לא מעט בשנים שחלפו, בכמה הופעות אקוסטיות ואירוחים ובעיקר בחלטורות דוסיות למיניהן, שאף פעם לא עושות לאף מוזיקאי שירות טוב. אז הגעגועים והתקווה עשו את שלהם, והחלטתי להושיט את היד למרות הכל. לבוא להופעה הזו בלב פתוח ובלי ציפיות, ולראות לאן הוא ייקח אותי.

הוא עלה לבמה, וההתרגשות שזכרתי ממנו בהופעה ההיא הייתה ניכרת היטב גם הפעם, על פניו ובקולו. "תיקון הגשם" הוא פתיחה מערסלת לאלבום החדש, אבל במקרה של ההופעה העסק עבד קצת פחות טוב. מה לעשות, רציתי להאמין לו, באמת, אבל כשבמקום המיתרים שניגנו בהקלטות נשמעו מהבמה סטרינגז מלאכותיים, היה לי קשה לקבל את זה. ונו, כן, זיכרון רביעיית המיתרים שניגנה בהופעת ההשקה הקודמת טרם התעמעם. יונתן ידוע כמוזיקאי מקצועי ופרפקציוניסט, איך הוא מרשה לעצמו להסתפק בסאונד מעובד וסינתטי שכזה במקום הרוח והעץ שמפיקים כלי מיתר אמיתיים?

מילא, שתי דקות אחר כך נפסקו צביטות הפיציקטו הבלתי אמינות, והוחלפו סוף סוף בכינור אמיתי, כזה שמנגן על מיתרים פיזיים ויודע להרטיט את הלבבות בחלל האולם. עכשיו אפשר לחייך בסיפוק, ולשקוע במוזיקה.

כי הדברים שיונתן רזאל עושה, מוזיקלית, הם פשוט מהממים. מהסוג שמכריח אותך לוותר על מגננות, לעצום עיניים ולצלול אל תוך זה, כל כולך, עד שאתה והצלילים הנשמעים באוזניך – אחד הם.

"קבענו הופעה אחרי הבחירות כדי שכולם יבואו רגועים, בלי הרבה התלבטויות. תשאירו את ההתלבטויות בשבילי", כך הוא חייך אל הקהל אחרי שני שירים. ופה עולה שוב שאלת האמון. כי יונתן הוא איש מתלבט, בלתי אפשרי לפספס את זה, מהמורכבויות שלו הוא עושה מנגינות. ולמרות שהוא מציג בשיריו נושאים שמעסיקים גם אותי, התשובות שהוא מוצא לא בהכרח זהות לאלו שלי. ב"שומר אמונים", למשל, שהתנגן לי בראש לאורך כל השעות שקדמו להופעה, הוא שר: "זה כמו לטפס על קיר של קרח, אני נאחז בטוב, כשמסביב הכל נעלם גדול (…) אבל אני שומר אמונים". זה לא הלך רוח שאני מסוגלת להזדהות איתו במאה אחוז, אבל אני בהחלט מסוגלת להאמין לו שזה המוצא שהוא מצא. ולהניח לו לקחת אותי לשם, ולו לרגע, לבדוק את האפשרות שהוא מציע, בטרם אחזור אל האמונות והדעות הנכונות לעכשיו, בשבילי.

כזה הוא גם "בין הצלילים", שיר הנושא של האלבום החדש, שכבר יצא לי לשמוע לא מעט פעמים בעבר. בפעם הראשונה ששמעתי אותו החסרתי נשימה או שתיים, וזה למרות שבהסתכלות שטחית על המילים, הן יכולות להצטייר כקיטשיות. אבל אם נקודת המוצא היא שאתה מאמין לבנאדם, אז אתה מאמין לו. לא משנה מה יוצא לו מהפה, וגם כשהוא אומר לך משפטים שחוקים לכאורה. אם המעיין הוא אמת, האבנים שבו שומרות על צורתן חרף השחיקה הטבעית.

הערה אחת יש לי לגבי המילים, בכל זאת. מר רזאל היקר – כתבת מילים, חיברת אותן לכדי שירים, שיחררת אותן לעולם מעוגנות בהקלטה ובחוברת המצורפת לאלבום? אל תשנה אותן יותר. אנא. מעבר לעובדה שזה גורם לקהל לחוש נבגד כשהמילים שהוא שר שונות מאלו שבוקעות מפיו של האמן (ולא משנה שאני בכלל נגד להצטרף בשירה מלכתחילה), בדרך כלל זה גם יוצא פחות מוצלח מהמילים שחשבת עליהן לבד בחדר, בחרת, שיכתבת, הקלטת והדפסת. לא יודעת אם זה בכוונה או שהאיש פשוט לא זוכר את המילים של עצמו (ובמקרה כזה יש פיתרון טריוויאלי שאמנים רבים נעזרים בו: קלסר), אבל כמה וכמה פעמים במהלך ההופעה זה קרה, וכמעט תמיד המילים החדשות חרגו מהמשקל ומהקצב של השורות, והתחברו לכדי משפטים, איך לומר, מעוכים מעט. חבל.

היו יוצאים מן הכלל הזה, כך למשל ב"אילו פינו" – טקסט מקסים מהמקורות שעוסק בחוסר היכולת האנושית להודות לאלוהים על כל הטובות שהוא גומל לנו, וזכה ללחן מופלא של יונתן באלבום הראשון – הוא הוסיף בין המילים המוכרות את הדברים שהוא רוצה להודות עליהם: "כל תנועה של אצבע, ריח של קפה בבוקר", וכך הלאה. זה היה חינני ומובן. ולעומת זאת, ב"ואני תפילתי" שפותח את אותו אלבום, התוספות היו הרבה פחות מוצלחות, והשינויים מהטקסט המקורי רק פגמו ביופיו העדין של השיר.

יש עוד נקודה לציון בעניין הטקסטים. בכל אחד משני האלבומים שהוציא יונתן, רוב רובם של הטקסטים לקוחים מהמקורות. גם אלו שנחשבים "מקוריים" (ומצחיק שהמילה הזו אמורה לתאר משהו שכביכול אין לו קשר למקורות קודמים) – כאלו שיונתן חתום על מילותיהם, מושפעים מפסוקי קודש או מצטטים אותם. אין לי שום בעיה עם זה, כל עוד אני מרגישה שהבחירה בפסוקים הללו דווקא, מתוך העושר האינסופי שקיים במקורות שלנו, הוא מוצדק. זה נכון ל"ואני בחסדך", עליו אמר יונתן שהוא נכתב (כלומר, הולחן) בבית החולים, בין קומת הלידה לבין קומת טיפול נמרץ. זה נכון ל"את פניך", שבהופעה החזיר אליי באחת את התחושה שעלתה בי בפעם הראשונה ששמעתי אותו. אבל יש כמה שירים שבהם אני לא מבינה את הבחירה הטקסטואלית שיונתן עשה. וזה בסדר, לא חייבים לאהוב הכל, אבל יש לי תחושה בלתי מבוססת שאם היה עליו לבחור בין המילים לבין המוזיקה, הוא היה לוקח את הצד של המוזיקה בלי שום התלבטות. והייתי רוצה לחשוב, ביחס לסינגר-סונגרייטרים שאני אוהבת, שאם היו מציגים בפניהם שאלה כזאת הם היו נאלצים להתחבט בה זמן רב ולא בטוח שהיו מגיעים לתשובה.

והמצב עוד פשוט יחסית, כי אני דתיה, אני מכירה את הטקסטים הללו ובנקודות מסוימות מסוגלת להזדהות איתם, וכמוני היו רוב היושבים באולם. הקהל אהב אותו, ופירגן, ורוב השירים התקבלו במחיאות כפיים סוערות בתחילתם ובסופם. אבל העניין הוא שבמגזרים הדתיים למיניהם עוד לא התפתחה תרבות פנאי עמוקה וראויה, ובתכל'ס, אנשים בקושי הולכים להופעות. מוזיקאים כמו יונתן רזאל לא יכולים להרשות לעצמם לצאת לסיבוב הופעות אינטנסיבי שיסתמך רק על הקהל הדתי. והקהל החילוני איפה? אז זהו, שלתחושתי אין שם פתיחות מספיק גדולה ליצירה מהסוג הזה. למה בעצם?

לפני "ציון" ("כי מציון תצא האהבה"), הלהיט הגלגל"צי מהאלבום הקודם, יונתן סיפר על מישהי ששמעה את השיר והתפלאה לגלות שהעומד מאחוריו הוא אדם דתי. "בשבילה זה היה כמו לשיר – 'She loves you, yeah yeah yeah', זה בכלל לא היה בשבילה משהו דתי". אז יכול להיות שזה פשוט כי אנשים לא מקשיבים למילים בימינו, אבל אם אני יכולה להבין ולהתחבר לטקסטים חילוניים למהדרין, שלאו דווקא מבטאים את עמדותיי הרוחניות, הדתיות, הפילוסופיות או אנערף מה, למה לא ההיפך?

ואם לחזור לעניין המוזיקלי, שהרי לשמו נתכנסנו, מהבחינה הזו אין ספק שזו הייתה הופעה שבקלות אצמיד לה את התואר "מופלאה". יונתן הוא מהאנשים שעם פסנתר נשמעים כמו עולם שלם. הרגעים שהוא עזב אותו לטובת גיטרה קלאסית ("וארשתיך") או אקוסטית ("הגעגוע" היפהפה) היו פחות חזקים מוזיקלית, אבל כך או כך כמעט בכל השירים ליוו אותו נגנים נהדרים, שכפי שהוא אמר כשהציג אותם – כל אחד מהם הוא סטאר בפני עצמו. נבחרת האולסטארז שלו כללה את עמית הראל על קלידים ששלף גם אקורדיון מלבב ב"דרור יקרא", נאור כרמי על הבאס, אלון יופה על התופים, והכנר האהוב עליי – ניצן-חן רזאל, בן דוד של יונתן (שנבחר "לא בגלל שקוראים לו רזאל, אלא בגלל שהוא פשוט מתוק מדבש ומוזיקאי מעולה"). ניצן-חן גם התארח לשיר אחד מתוך האלבום שלו שיצא לאחרונה.

הביחד של הנגנים היה מדויק ופתוח במידה שווה, והעיבודים פשוט נתנו לצלילים כנפיים. כל זה הגיע לשיאו בביצוע ל"ניגון פוגש תזמורת", אולי דווקא כי אין לו מילים, מדובר בניגון מחסידות בעלז שיונתן הצמיד לו באלבום עיבוד תזמורתי, ובהופעה הפך למפגן וירטואוזי של ניצן-חן על הכינור, בזריזות אצבעות לא הגיונית כמעט, כשהבאס והתופים דוחפים מאחורה והקצב הולך ומסתחרר מרגע לרגע. אחרי שהניגון נגמר, יונתן סימן לכולם ומיד הם המשיכו לסבב נוסף, מעגלים מעגלים של קרוסלת צלילים חסרת גבולות ומעצורים, איזה יופי.

"קטונתי", הסינגל שכבש את תחנות הרדיו הדתיות והחילוניות כאחד, עוד טקסט מהמקורות שנבחר בצדק גמור להיות מולחן ומושר, זכה לביצוע נפלא. זה לא סוד שיונתן ומשפחתו חוו תקופה לא פשוטה בשנתיים האחרונות, כשבתו נפצעה קשה מנפילה, ועדיין עוברת תהליך שיקום איטי. וגם בלי לדעת את כל זה, המילים הללו, שמדברות על קטנותך האנושית אל מול חסדי העולם הבלתי נתפסים בגודלם ובעוצמתם, הן מרגשות ברמה הכלל-אנושית. מי לא מרגיש ככה לפעמים.

לפני השיר יונתן דיבר על כמה שקשה לבנות משהו בעולם הזה, וכמה קל להרוס. שנים לוקח לבנות בניין, ובשנייה הוא יכול להיהרס. והסיפור נעשה ספציפי יותר ב"אור חדש" ("בתי, בתי, איך סבלת כאבייך, הייתי עומד ומתפלא"), שלווה בסאונדים חלליים ובכינור דיסטורשני כמעט לא אחראי, שיר מפרק, יונתן בקושי הצליח לשיר ובכל זאת כל מילה הייתה כמו חץ עדין ללב.

אבל החשיפה הטוטאלית הזאת היא מקרה יוצא דופן, והרי הלהיט הגדול באמת שלו הוא "והיא שעמדה" ההמנוני, שזכה לסערה של מחיאות כפיים בשנייה שזוהה, כשהקהל מתחיל לשיר הרבה לפני שיונתן התכוון לעשות את זה. ויש משהו אירוני בזה שהשיר הכי מוכר של יונתן לא נמצא באף אחד מהאלבומים שלו, והושר במקור על ידי זמר אחר. אישית, אני כבר קצת מאסתי בו, אבל יש להודות שלגמרי בצדק הוא הגיע לאן שהגיע, ובכל מקרה אני מעדיפה את הביצוע של יונתן על פני המקורי של שוואקי.

וגם אם נשאיר את "והיא שעמדה" בצד (ספוילר: לא לאורך זמן), בהופעה היו שיאים רבים, מוזיקליים, רגשיים, ולפעמים שניהם ביחד. יונתן סיפר על רב שהוא מכיר, שכל שבוע מחדש הציג בפניו את "החבר הכי טוב" שלו, כשכל פעם היה זה איש אחר. וכך, אמר יונתן, כל פעם שרואים שקיעה – זו השקיעה הכי יפה. כל פעם שרואים ילד – זה הילד הכי יפה. והיו כמה שירים שיכולתי להגדיר אותם שוב ושוב כהכי יפים, אבל יונתן אמר ש"אם תשאלו אותי איזה שיר הכי יפה בעולם, אני חושב שאני אגיד את השיר הזה" – ושר את "זכרנו לחיים" של קרליבך שהוא הדרן מתוק לאלבום הנוכחי, השיר התחיל על הגיטרה הקלאסית עד שהיא החלה להשמיע רעשים חשודים וגרמה ליונתן לנטוש אותה לטובת הפסנתר, מדהים איך שיר ששמעתי עשרות פעמים יכול פתאום להוליד מתוכו תפילה פשוטה מחודשת וכנה. לחיים.

בגזרת ההפתעות היו שתיים מרכזיות, אחת מהן הייתה "עוד יום" שיונתן חידש לפרוייקט עבודה עברית, שיר מהמופלאים שנכתבו בשפה הזו וזכה לביצוע יפהפה. דווקא כשהוא שר שיר של מישהו אחר, היכולות המוזיקליות וההבעתיות שלו התעלו על עצמן במיוחד. זה שיר שקשה להרוס, ובכל זאת, הפרשנות של יונתן העניקה לו גוון חדש, שונה וזוהר.

ההפתעה השנייה הייתה כבר בקצה ההדרן, כשיונתן הודיע שבעצם הם התכוונו לרדת, אבל הגיע אורח מיוחד לנגן ללא הכנה מראש, ועל כן הם ימשיכו עוד קצת – ראשים רבים הסתובבו אוטומטית לעבר אביתר בנאי שישב בקהל, אבל לבמה עלה דניאל זמיר, שעושה רושם שבאמת נמצא בכל מקום לאחרונה. הם ניגנו ביחד את "ברוכים" שממש אינו מהאהובים עליי, אבל תוחזק ושודרג הפעם עם סולו סקסופון ארוך של דניאל, סולו פסנתר של יונתן שהוציא ממנו איכויות אחרות מאלו שנשמעו בנגינה שלו לאורך ההופעה, וגם סולו של נאור כרמי על הקונטרבאס. מה אומר ומה אגיד, מסתבר שאילתורים במוזיקה יוצאים הרבה יותר מוצלח מאילתורים טקסטואליים, ובאופן כללי זו הייתה חגיגה.

הם היו אמורים לסיים בזאת, אבל היה נראה שדניאל משכנע את יונתן לעשות משהו, ויונתן ענה ש"אחרי סולו כזה אתה יכול לבקש הכל". לא ברור למה מהכל דניאל ביקש דווקא את… "והיא שעמדה", כן. נו, זה קצת מאוס כבר, והיי, עד שנהיה פה קצת שמח! (באופן כללי ההופעה הזו הייתה מפגן מרשים של אפס-אנד-דאונס). אבל כך השיר התחיל להתנגן בשנית, והופסק לאחר שניות ספורות כשאביתר בנאי נצפה מפלס את דרכו מתוך הקהל אל הבמה… יונתן התחיל לנגן חצי בצחוק את "יש לי סיכוי" (או! הנה רעיון ראוי! יש לקוות שימומש בהופעה הבאה, בה אביתר מתארח באופן רשמי). בקשת "עטור מצחך" מהקהל נבלעה ברעש מחיאות הכפיים (יונתן עיבד בזמנו את הגרסא הגאונית של אביתר ואף ליווה אותו בפסנתר), והם שרו את "והיא שעמדה" בטריו מרגש וחמוד למדי.

היה לי מוזר שככה נגמרה ההופעה, ציפיתי שאם הוא לא הושר עד כה – בהדרן האחרון יגיע "סך הכל", שיר הנושא היפהפה של האלבום הראשון, שבהופעה הזכורה ההיא בוצע פעמיים, בהתחלה ובסוף. זה לא קרה, אבל זה היה מסוג המקרים שבהם ההופעה לא נגמרת כשעוזבים את האולם, אלא ממשיכה בראש כל הלילה שאחרי, עם השירים שהיו וגם עם כאלה שלאו דווקא.

יונתן אמר בהופעה שהוא חושב הרבה על מה זה להיות זמר, מה המשמעות של להיות איש שיושב ושר. איך אמן יכול להיות סוג של בידור, אבל יכול אולי גם קצת להשפיע על מאזיניו. עוד הוא סיפר על חוויותיו מהשלג בירושלים, ש"אין לו אח ורע", איך שכולם שמחים ומחייכים אחד אל השני, כולם רוצים אותו דבר, כולם שלמים ושמחים ושלווים, ואולי ככה זה יהיה יום אחד…

אז כן, למרות החוסרים וההערות, בסוף הרגשתי שככה זה היה למשך שעתיים, יונתן רזאל הצליח להשפיע מהבמה החוצה אור ויופי, ובאוויר שררה אחדות מופלאה, לא כזו של סיסמאות אלא כזו של לב. והוא התרגש, ודיבר על איך בהופעות האלה כולם חווים משהו ביחד, ואחר כך כל אחד חוזר לאן שהוא חוזר, אבל להופעה שהייתה יש חלק באיך הוא יחזור לשם. הפעם נראה לי שזיהיתי שם חלק לעולם הבא.

סטליסט:

("בין הצלילים" – יונתן רזאל, זאפה ירושלים, 23.1.13)

פן נחלוף על האושר

"הייתי צוללת עכשיו למים
הכי, הכי עמוקים
לא לשמוע כלום
לא לשמוע כלום.
הייתי צוללת עכשיו ימים
ימים, ימים ארוכים
לא לדעת כלום
לא לדעת כלום".

הייתי יכולה לסיים את הפוסט הזה כאן. יש שירים מופלאים כאלה, ש­­ברגישותם חוסכים לי את הצורך לדבר. ובכל זאת, יש בי משהו חזק שרוצה לספר על ההופעה הזאת, שיידעו. אולי מסתובב שם בחוץ עוד מישהו, או בסבירות גבוהה יותר – מישהי, שמחפשת הד ללחישות פנימיות מהוססות. אני מצאתי הד כזה. קוראים לה אפרת בן צור.

את סיפור ההתאהבות שלי בגברת בן צור תוכלו לקרוא כאן. אקצר ואומר שכבר חודשים ארוכים שהיא ברירת המחדל בפלייליסט שלי. יום, יומיים, שבוע, עשרה ימים אני אשמע המון דברים אחרים, ובסוף אחזור תמיד אליה. כבר כמה חודשים שהיא הולכת איתי יד ביד. במקרה של התאהבות מוזיקלית שמתחילה מדיסקים בלבד, תמיד ישנו מבחן ההופעה (אלא אם כן מדובר במוזיקאי שכבר איננו איתנו, או אחד שלא גר פה. זה רק גורם אחד שמוביל לכך שאני כמעט ולא שומעת מוזיקאים מחו"ל, ועוד קצת על כך בהמשך). לא אשאיר אתכם במתח: היא עמדה בו בכבוד.

אל הזאפה נכנסתי כשהמופע הפותח כבר היה בעיצומו. מופעים פותחים זה רעיון נחמד, ואני מחבבת את האפשרות לקבל מנת הפתעה כמתאבן לפני המנה העיקרית שהזמנת. גם הפעם זו הייתה חוויה נעימה. "רוסו&ווינברג" התגלו כצמד יפה, בחור ובחורה, נראים קצת לא מכאן, עם אקוסטית וכמה צעצועים ובעיקר שני קולות מאד מאד יפים, שיצרו ביחד הרמוניה נרגשת אך מדויקת מאד. רק שאלה אחת לי: למה, למה באנגלית.

זו תלונה קצת מוזרה, הרי ההופעה שלשמה הגעתי מלכתחילה כללה יותר שירים באנגלית מאשר כאלו בשפת הקודש. אבל ראשית, ברור שגם במקרה הזה הייתי מעדיפה לשמוע עברית, ושנית – לא כל מי שמחליט לכתוב טקסטים באנגלית הוא אמילי דיקנסון. וגם לזה עוד אגיע.

בסיומו של המופע הפותח, נשמע בחלל הזאפה סאונד של מטוס, או של גלי ים גועשים, האות ניתן והנגנים עלו לבמה אחד אחד. מהרגע הראשון זה היה נראה כמו מחזה מופק היטב, והנה גם השחקנית הראשית – באוברול שיפון שחור, חגורה, פרח בשיער וחיוך מסתורי. וללא נעליים. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לציין את זה, אבל יש לי תחושה שזה חשוב לשם הבנת העלילה.

היא ניצבה ליד האוטוהארפ שלה, עם הסאונד המתכתי והעתיק, והתחילה לשחק. לשחק את התפקיד שלה, לשחק עם הלב שלי, same same.

כל החלק הראשון של ההופעה הורכב משירי האלבום "Robin", שבו הלחינה אפרת טקסטים של אמילי דיקנסון. וכבר בשיר הראשון או השני נוכחתי לגלות שוב שהאזנה לדיסק לעולם לא תשווה לחוויית הלייב. יש משהו מסוכן בלפגוש לראשונה, בעיניים ובאוזניים, קול שפגשתי כבר כל כך הרבה פעמים בתיווכם של רמקולים או אוזניות. במקרים רבים הקול האמיתי עלול להתגלות בחולשתו היחסית בהשוואה להקלטות המוכרות. ההקלטות האלו הרי מתרחשות בסיטואציה מוגנת של אולפן, נבחרות מתוך כמה וכמה טייקים, ולפעמים גם מופעלות עליהן מניפולציות של עריכה והפקה. ואילו כאן גיליתי שלאפרת בן צור יש קול עצום, והיא יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, הרבה יותר ממה שבא לידי ביטוי בסופו של דבר בדיסקים שלה. שמעתי כבר זמרות מוכשרות ממנה, כמוה לא שמעתי. מדובר בזמרת מצמררת. איך היא יכולה ככה גם גבוה וגם נמוך, בלחישות עמוקות או בצרחה בלתי מתפשרת, בנהמות אצורות או בהגייה מדויקת, כל מה שהשיר ידרוש.

ב-"A thought" היא עברה בסוף משירה ללחשושים. ב"While I was fearing it", אחרי הבית הראשון, היא פלטה פתאום זעקה. אי אפשר לפספס את העובדה שהאישה היא באמת שחקנית מקצועית, ובכל זאת, לא הרגשתי שמנסים לעבוד עליי. מניירות שבכל מקרה אחר היו מעצבנות אותי, וגורמות לי לחוש ריחוק מיידי מהמתרחש על הבמה – התקבלו בטבעיות גמורה כשהן נבעו ממנה. כן, נבעו, כמו מעיין של סיפור, כזה שמבקש להיות מדויק וגועש גם יחד, מעיין שהפך לנהר סוחף ולקח אותי איתו הלאה, הלאה.

ובתוך השטף הזה, כל דבר היה נראה הגיוני ונכון. הצחקוקים המשונים שלה פה ושם, ההקראה הדרמטית של חלק מהשירים, הפריטה על גיטרה קלאסית תוך שימוש בשניים-שלושה מיתרים בלבד, המשחקים בפעמון, קרקורי הצפרדעים, הזעקות, הקפיצות והריקודים, המוזרות הבלתי נמנעת. אפרת בן צור היא מוזרה, אבל באופן מוזר לא פחות, הביזאריות שלה לא מרחיקה אלא דווקא מקרבת. היא משוגעת, אבל מהסוג שגורם לכל מי שנלכד בצליל קולה או במבט עיניה – להשתגע ביחד איתה. ובמחזה הזה, כבר הבנתי, כל האמצעים כשרים.

למפגן השעשועים שלה היו שיאים רבים, אחד מהם היה בעת הביצוע של "Storm". אחרי ההקדמה המחייבת ("זה השיר הכי הכי שמח שתשמעו כאן הערב"), אפרת אחזה במקל תיפוף גדול, והתחילה להכות לפי הקצב בתוף שעמד מולה. היא שרה, היכתה בתוף ורקדה, לסירוגין וגם ביחד, והכל במין חינניות משונה שלא איפשרה לשום אדישות לנכוח. והנה בדיוק ברגע הנכון היא הושיטה לקרני פוסטל – רוב הזמן על הצ'לו הענוג – את התוף מרים שעמד גלמוד על הבמה, והמשיכה בצווחות קטנות ובריקודים עם התוף. המחזה הפך למחזמר, והחגיגה בלב גדולה.

השיא התיאטרלי התמשך אל תוך מונולוג קטן, אודות סיבוב ההופעות של אפרת ולהקתה בארצות הברית (למעט קרני פוסטל שהעדיפה לנסוע עם אסף אבידן לצרפת, וחטפה קצת על הראש בנוגע לזה). בגמגומים ובמבטא אמריקאי שהתפרץ מדי פעם לתוך דבריה במכוון, היא סיפרה על ההופעה הכי מרגשת שהייתה להם שם, ב"אמילי דיקנסון הום טאון", ועל סיור שערכו במעונה של המשוררת ("היינו אצלה בבית. היא לא הייתה"). המדריך באותו הסיור טען שדיקנסון לא הייתה דיכאונית, ושהיא לא יצאה מהבית פשוט כי היא רצתה לכתוב. אפרת חלקה עליו: "לדעתי, מי שמפסיק לצאת מהבית בגיל 30 – הוא דיכאוני!". אבל, כפי שהמשיכה ואמרה, לא זה מה שמשנה. "מה שמשנה זה שהיא כתבה טקסטים כל כך יפים".

ואכן, מעבר לעובדה שעברית היא שפת האם שלי, ולנצח טקסט שנכתב בה ייגע בי יותר מכזה שנכתב באנגלית, יש לומר גם כי בהרבה מקרים טקסטים באנגלית מרשים לעצמם להיות פשטניים. באנגלית הכל נשמע פחות כבד, יותר אוורירי. ואילו הטקסטים של אמילי דיקנסון, משוררת אמיתית, הם מצד אחד פואטיים ועמוקים מאד, ומצד שני עושים את זה בשפה פשוטה יחסית, כך שגם מי שלא שולט בכל רזי האנגלית יכול להבין, להזדהות ולהתאהב.

קחו את הטקסט הזה לדוגמא, שהפך לשיר הנושא של האלבום:

If I can stop one heart from breaking
I shall not live in vain
If I can ease one life the aching
Or cool one pain
Or help one fainting robin
Unto his nest again
I shall not live in vain

איזו פשטות, איזה יופי, וכמה רגישות טמונה בשילוב ביניהם. את המילים הללו אפרת הקריאה לפני השיר עצמו, כפי שעשתה מספר פעמים במהלך הערב. ולמילים יש כוח בפני עצמן, אבל כמו במקרים מוצלחים של הלחנת שירי משוררים, עם הלחן והביצוע – כוחן של המילים רק התעצם. המוזיקליות בהופעה הזו הייתה מסעירה, ולא הניחה לשום חלק בגוף להישאר באדישותו. הכל התגעש והתלכד אל תוך אותו נהר שסחף אותי איתו, הלאה, הלאה, בלי אפשרות להתנגד.

אחרי שיר נוסף והצגת הנגנים הנהדרים – שמלווים אותה גם באלבום: עומר הרשמן על גיטרה חשמלית, אסף שתיל על הפסנתר, גיא לוי על הקונטרבס, גיורי פוליטי על התופים וקרני פוסטל (המהממת! Girl power it is) על הצ'לו, פתאום הגיעה העברית. אפרת אחזה שוב בגיטרה, כל הכלים למעט הפסנתר – השתתקו, והיא שרה את "קח אותי". כאילו כדי לא לעשות את המעבר חד מדי, גם באמצע השיר הזה הגיעה קריצת אנגלית קטנה ("Only love can break your heart"), אבל חרף העובדה שזה אפילו לא שיר אהוב עליי במיוחד, מבחינתי אין מה להשוות. פתאום זו כבר לא הייתה רק מוזיקה, זו הייתה תפילה. באחת הופסקה הצלילה האיטית אל עולם אחר, מכושף ומלא מסתורין, ופשוט צללתי פנימה, אל מקום מוכר ומחבק.

ואחרי האורחת הראשונה – העברית, הגיעה תורה של האורחת השנייה: רונה קינן. היא עלתה דרך הקהל כבר לצלילי השיר הבא, אחזה בגיטרה זהה לזו של עומר הרשמן, ואני נהניתי לרגע רק מהפריים הזה: אפרת בן צור ורונה קינן, ביחד. יש כל כך מעט זמרות שאני אוהבת, שהסיכוי לפגוש שתיים מהן ביחד על במה אחת הוא קלוש להחריד. זה לא קרה אף פעם בעבר. והנה זה קורה.

ואחרי ההתמוגגות מעצם ההתרחשות, עברתי להתמוגג מהביצוע המשותף ל"אני אחכה", אחד מהשירים של אפרת שאני אוהבת במיוחד. את האמת יש לומר: הביצוע היה רחוק מלהיות מושלם. הגבוהים שאפרת מתגברת עליהם בקלות קצת תפסו את רונה לא מוכנה, וגם השילוב ביניהן היה לא מלוטש, אבל הקסם עבד בכל מקרה. הקסם שבא לידי ביטוי בכוח המשונה שיש לקול אהוב דווקא כשהוא שר מילים שאינך רגיל לשמוע ממנו. הקסם שבא לידי ביטוי במפגש של שני מקומות פנימיים אצלי, שמקבלים מימוש במציאות על ידי מפגש של שני מוזיקאים אהובים (בדיוק כמו שהיה לא מזמן אצל ברי סחרוף ויהודית רביץ). וכמו מפגש צלול של שתי כוסות יין בחלל האוויר, זה נשמע זך ובהיר, ורק מתחשק לך ללחוש: לחיים.

"הגעת!", אמרה אפרת בחיוך, "ערב טוב!". אחרי שביב חיקוי של ליאור נרקיס מצד רונה (הרי אי אפשר לומר יותר "ערב טוב לך" בתמימות), ועוד קצת גמגום של אפרת לגבי השיר הבא, הן שרו ביחד את "קסיוס" למילותיה של יונה וולך. זה שיר שנחשב לנדיר ומבוקש בהופעות של רונה, ולמרות שאני באופן אישי לא משתגעת עליו – עף לי המוח. הטקסט המשונה התאים לאפרת כמו כפפה ליד, והביחד של שתיהן סוף סוף פרח.

ולאחר דו שיח מוזר אך משעשע נוסף, השיר הבא של רונה היה דווקא אחד שאני אוהבת מאד, וגם הוא בקושי מבוצע בהופעות: "מי מפחד מהזריחה". איזה כיף. יופי של ביצוע פשוט ונקי, טוב בהרבה מהטיזר שעלה לאינטרנט מוקדם יותר באותו יום. הסאונד בוידיאו, לצערי, לא עושה חסד עם היופי שהיה שם (ישבתי קרוב מדי), אבל תאמינו לי שהרגשתי כאילו מישהו מחבק אותי חזק. השיר הזה חיבק אותי, כמו ששיר באנגלית לעולם לא יוכל, והרגשתי כאילו שתיהן גם כן מציעות לי חיבוק וירטואלי עשוי גלי קול ורגש. זה עזר.

אפרת חזרה לתיאטרליות שלה, ואמרה ש"זה נורא מוזר לארח. לא הצעתי לה לשתות משהו", כמובן ששוב התפתח איזה דו שיח קטן ומצחיק, שבעיקר הוליד אצלי תקווה שעקב תחושת הפספוס המשועשע שאפרת הביעה באנחה, אולי בעתיד החיבור הזה יקרה שוב. הפוטנציאל חזק. חלק זה של ההופעה הסתיים ב"יש עוד מקום", שרק חיזק את הנקודה הזו: שוב מדובר בשיר שאינו מהאהובים עליי, אבל הביצוע המשותף היה מעולה לגמרי.

אפרת המשיכה ל"אבוא אליך" לבד, ואז אמרה שהיא מתלבטת איזה שיר לשיר לסיום. כמה הצעות נשמעו מהקהל, ביניהן צעקת "פודרה!" נחרצת, מה שהוביל את אפרת להמתיק בחיוך צופן סוד: "את פודרה אני לא שרה יותר, אוקיי?"… לבסוף היא ביקשה מכולם להירגע, ובעוד זיק אירוניה מודעת לעצמה היטב, אמרה: "בואו נקום, נתחיל לזוז ולרקוד לצלילי המיני-להיט…" והתחילה לפרוט את "צוללת". עשר שניות אל תוך השיר והיא שוב מחייכת: "איפה אתם?"…

מילים יהיו קטנות על מה שהשיר הזה עשה לי. באמת צללתי. זה השיר שפתח לי את הלב אליה מלכתחילה, ולא האמנתי שעד אז לא הכרתי אותו. אין הרבה שירים שלאורך רוב זמני חיי, על תקופותיהם המשתנות, הם נשארים תמיד רלוונטיים. "צוללת" הוא שיר כזה. למרבה המזל, תיארתי לעצמי שהוא ייכלל בהופעה, בניגוד לשירים רבים אחרים שאני אוהבת מתוך שני האלבומים בעברית – וכמובן, נעדרו הפעם (שניים מהם אפילו נכתבו בסטליסט אך לא בוצעו בפועל). זו האכזריות בלהכיר אמן חדש שהוא בעצם ישן. יכול להיות שתתאהב עד כלות בדיסקים שלו שיצאו לפני שנים, ואין סיכוי שתזכה שוב לשמוע אותם במלואם בהופעות. בכל מקרה, לשמוע סוף סוף את "צוללת" בלייב לראשונה, לפגוש בה שרה אותו פנים אל פנים אחרי שכמה חודשים הוא הולך איתי ללא הפסקה, זו הייתה מתנה גדולה.

בהדרן, רונה קינן הוזמנה שוב אל הבמה. ואחרי עוד הקדמה מצחיקה מבית הגברת בן צור, רגע לפני שהן משלחות אותנו לדרכנו, שרו שתיהן ביחד בדואו שקט יפהפה כמו שיר ערש את "All I have to do is dream" של האחים אברלי. מקסים.

כל הנגנים (הנפלאים, אם לא הזכרתי את העובדה הזו עד כה) הוזמנו לשוב אל הבמה. ומאחר ואפרת החליטה שהיא "לא מסוגלת לסיים הופעה בנימה כזאת אופטימית", השיר האחרון בהופעה היה השיר היחיד שטרם בוצע מהאלבום החדש, וזה שמסיים גם אותו – "Till the end", ממש כמו שקופית הסיום של סרט.

למקרה שזה לא היה ברור עד עכשיו: לאורך כל ההופעה הזו הייתי מאושרת. וברגע שהיא נגמרה, פתאום עלה בי זיכרון חד דווקא של הטיול לפני הגיוס, ימי קיץ חמים וארוכים באילת. אני צוללת. שעות ארוכות מתחת למים, אוויר מגיע מלמעלה, מראות יפהפיים ניבטים מלמטה, ואני שטה עם הגלים ורק מתפללת שאצליח לזכור את התחושות העצומות האלה גם ברגעים פחות יפים. אפרת בן צור עוזרת לי לחזור ולצלול. זה הכי קרוב שאי פעם הגעתי להתגשמות החלום המודחק שלי – להצמיח כנפיים ולעוף. טל גורדון ראיינה אותה כשהאלבום האחרון יצא, והראיון (המעניין למדי) קיבל את הכותרת "מקום בחלל שנקרא אפרת בן צור". אחרי הצצות מתמשכות במקום הזה, וביקורים חטופים על אש קטנה, לפני שבוע סוף סוף עפתי לשם. וכמו כשמבקרים במקומות היפים באמת, מקומות שמבחוץ מעוררים לך דברים בפנים, משהו משם עוד נותר אצלי. ושבוע אחרי, גם כאן, על הקרקע, הכל נראה הרבה יותר יפה.

סטליסט:

("Robin" – אפרת בן צור מארחת את רונה קינן, זאפה ת"א, 28.10.12)

אהבה במדבר המלוח

אומרים שהשנה הראשונה לנישואים היא הכי קשה. בני הזוג צריכים ללמוד זה את זה, להתנהל בתוך מערכת היחסים שתפסה כיוון רציני יותר, ולהתחיל לחיות ביחד. זה לוקח זמן ודורש הרבה סבלנות.

נכון שמערכת יחסים מוזיקלית היא שונה לגמרי (ובדרך כלל חד צדדית, כך שלא ברור שאפשר בכלל לכנותה מערכת יחסים), אבל מסתבר שגם במקרה הזה, לעיתים, השנה הראשונה נוטה להיות רצופת עליות ומורדות.

הכל התחיל לפני קצת יותר משנה. הוא אחד כזה שכולם מכירים, וגם אני הכרתי, לא לעומק. אפילו ראיתי אותו לפני כן, פה ושם, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו ברצינות, הפעם הראשונה שבאתי במיוחד בשבילו. השקעתי, נסעתי עד אמצע המדבר. ובסוף גם לי זה קרה: התאהבתי. התאהבתי בברי סחרוף.

מאז ראיתי אותו לא מעט. הוא ידע לשמח אותי ולגרום לי לרקוד עד כלות הרגליים, והצליח גם להפנט בהזדמנויות מעט יותר אינטימיות. פיניתי לו מקום, והוא, בעקשנות ובהתמדה, תפס עוד ועוד פינות אצלי בפנים. אפילו את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי איתו.

לכאורה הכל טוב ויפה. ואז בא המשבר.

זה קרה לפני קצת יותר מחודש, במופע זריחה של הסיבוב האלקטרו-אקוסטי במגדל דוד. בהופעות האלה הוא מופיע רק עם גידי רז על גיטרות וסמפלרים ואיתמר דוארי על כלי הקשה, שילוב מעיף שמחולל קסמים (כמו זה למשל). הפעם הצטרף גם שי צברי עם הקול חסר הגבולות שלו, הלוקיישן היה יפהפה ורוחות הבוקר נעימות. בנסיבות אישיות, למרבה הצער, אני הגעתי הפוכה לגמרי. מיררתי בבכי בערך 80% מההופעה ורק רציתי לישון או שמישהו יחבק אותי, ומהר. אתם יודעים מה, הייתי מסתפקת במבט מבין. נכון שחרף מערכת היחסים המסועפת שלנו, לא היה הוגן לצפות דווקא מברי סחרוף לענות על הצרכים האלה. ובכל זאת, העובדה האובייקטיבית שהוא ישב מטר ממני ומהתייפחויותיי, עטוי משקפיים כהים חוצצים למרות שלא הייתה שמש בכלל, קרוב פיזית אבל כל כך רחוק, והעובדה הסובייקטיבית לגמרי שלא הצלחתי להרגיש את הלב שלו שם על הבמה בתוך כל המוזיקה המהממת, כל זה עשה לי בעיקר רע.

שנתייאש? חלילה. החלטתי לחזור למקום בו הכל התחיל: למדבר.

יש איזה ריגוש בלתי נמנע בהופעות שמתקיימות פחות או יותר באמצע שום מקום. זו אחת מהסיבות שגורמות לי כמעט בכל שנה להגיע לפחות להופעה אחת בפסטיבל התמר ובפסטיבל אהבה, שמתקיימים באיזור ים המלח מדי סוכות ופסח, בהתאמה. לא נעים להודות שאת נקודות הציון על כביש 90 (מצוקי דרגות, מצפה שלם, נחל זוהר) אני מכירה בעיקר בגלל הפסטיבלים הללו. וישנה, כמובן, מצדה. עד כה נכחתי רק בהופעות זריחה על הפסגה, שיש להן קסם מיוחד, רק שהוא קצת מתפוגג בזמן הנהיגה העייפה הביתה בשבע בבוקר אחרי לילה לבן. השנה לראשונה התקיימו הופעות בהיכל מצדה – זה של האופרות – ותשמעו, לגמרי שווה את הנסיעה. המקום גדול אבל מצליח להישאר אינטימי, נוח יחסית להופעות עמידה, וכבונוס מקבלים את המצדה עצמה כתפאורת רקע. המתחם כולו נפתח כשעה וחצי לפני פתיחת השערים להופעה עצמה, ואין ספק שעדיף להעביר את הזמן המעצבן הזה עם אייס קפה ביד, בישיבה על כורסת במבוק. באמצע המדבר, להזכירכם.

החלק הפחות נחמד היה אחוזי הלחות הבלתי סבירים בעליל. לפני שיצאתי מהבית ארזתי סוודר ליתר ביטחון. הוא נשאר באוטו, ומאוחר יותר הצטערתי שלא לקחתי אותו איתי כתחליף למגבת. מהרגע שעזבנו את המזגן ועד שחזרנו אליו כשש שעות לאחר מכן – לא הפסקתי לנזול, והפעם לא מהעיניים. כשכבר עמדנו בתוך מתחם ההופעה וחיכינו שיתחיל, אולי אחת לעשר דקות היה נדמה כי מגיע מאיפשהו משבונצ'יק קטנטן וכמעט בלתי מורגש של רוח. כנראה שברי פיהק.

הערב התחיל בהופעה של יהודית רביץ, שבאופן קצת בלתי הוגן לא הזכרתי אותה בכלל עד לרגע זה. האמת היא שזה פשוט כי ההופעות שלה נעות בעיקר על הרצף שבין כיף לממש ממש כיף, וכל התיסבוכים שלי נזנחים בצד. אני לא צריכה ממנה כלום חוץ מהאפשרות לשיר איתה את השירים האהובים, לרקוד, לצחוק מהשטויות שהיא עושה, ולספוג מעט משמחת החיים שהיא משפריצה לכל עבר.

בניגוד להופעות של ברי, ובעצם לרוב ההופעות שאני הולכת אליהן, אצל יהודית אין תהליכים מהופעה להופעה ואין שינויים כמעט. נוספים שני שירים פה, יורד שיר שם, בדיחה חדשה, זה המקסימום בגדול. היא הוציאה דיסק חדש לא מזמן, וכמה שירים ממנו נכנסו לסטליסט, אבל ברור שהרוב המוחלט של הקהל בא בשביל השירים הישנים. זה הבדל מעניין בינה לבין ברי, שלמרות שהם כמעט בני אותו גיל – כמוזיקאים הם שייכים לשני דורות שונים לגמרי. בעיקר בפער שבין הישענות על להיטי עבר לבין התחדשות בלתי מתפשרת. וזה, כמובן, מעבר לשפה המוזיקלית השונה ולגישה הכללית שמתוכה הם יוצרים ומתפתחים, כל אחד בדרכו.

וזו רק אחת מהסיבות שהיה כל כך כיף לראות את החיבור ביניהם. כבר בפרסומים הובטחו כמה שירים משותפים, ואכן, בשלב די מוקדם של ההופעה של יהודית, זיהינו בקצה הבמה בלורית אפורה מתבדרת ברוח. כאמור, היה חם בטירוף. לא הייתה שום רוח. אבל בלוריתו של ברי התבדרה, ביקר לי.

ואחרי כמה שירים של יהודית, הוא הצטרף ועלה. השירים שהם עשו ביחד לא היו מהוקצעים במיוחד, אבל יש משהו מאד מרגש בחיבורים האלה, במיוחד של שני אמנים שאני אוהבת. מין התחברות של המקומות שלהם אצלי, והארה מחודשת של מילים מוכרות כשהן נשמעות לפתע בקול אחר, אהוב גם הוא. ואכן הביצוע המשותף ל"האיש ההוא" היה לחלוטין נוגע ללב, חרף העובדה שלא היה מזיק לברי ללמוד את המילים בעל פה.

שלא לדבר על "גלים גלים" הקליל מהאלבום החדש של יהודית – בהפקתו המוזיקלית של ברי עצמו – בו היה נראה שאפילו יהודית לא ממש סגורה על הטקסט, ואף אחד מהם לא בדיוק ידע מה המבנה, מתי מנגנים ומתי שרים. גם "עבדים" שהגיע מיד אחריו לא היה חף מהתבלבלויות, הפעם של יהודית. חזרה או שתיים היו ככל הנראה פותרות את העניין, אבל למרות הכל, הקסם האנושי – של שניהם יחד ושל כל אחד בפני עצמו – עבד בכל מקרה. מזל.

ומזל גם שהחלק המשותף נחתם בביצוע מקסים ומדויק ל"בית הערבה", כמחווה מקומית (מאוחר יותר יהודית גם שרה לבדה את "עין גדי"). הגיטרות דייקו, הנהמות הרוקנרוליות במעברים הוסיפו, והקולות שלהם השתלבו כל כך יפה ביחד. מדהים כמה שניהם השתבחו עם השנים. גם בתחום המראה, אם יורשה לי, אבל בעיקר בשירה – הקול של יהודית העמיק ועם זאת נשאר צלול בדיוק כפי שהיה, ואת התהליך שעבר הקול של ברי אני לא מצליחה להבין. שיסלחו לי מראש כל חובביו המושבעים מימים ימימה, אבל בדיסקים המוקדמים הוא די מקרקר. 15-20 שנה עברו, ולא רק שהוא למד לשיר, אלא שכל מילה שהוא מוציא מהפה נשמעת לי כמו מינימום "ונתנה תוקף".

ברי ירד מהבמה בברכת "נתראה עוד מעט", ויהודית ולהקתה המלבבת המשיכו לכמה שירים נוספים משלהם. ושוב באופן קצת בלתי הוגן, לא הקדשתי עד עכשיו אף מילה ללהקתה המלבבת. אז הנה כמה: כישרון, מוזיקליות, דיוק, הנאה, שיק (לפחות אצל חלקם) ובעיקר חמידות אנושית שאין דברים כאלה. התקשורת ביניהם, חדוות הנגינה שמורגשת היטב, החיוכים הענקיים שהם שולחים זה לזה והריקודים הקבועים בכמה מהשירים פשוט משדרגים את ההופעה בעשר רמות. כשרואים חבורה כזו של אנשים שכל כך נהנים ממה שהם עושים, השמחה פשוט מדבקת.

ולסיום החלק של יהודית ובחוריה, שאלה: אם אתה מוצא את עצמך בהופעה, במקרה בתור הגיטריסט, ופתאום קצת משעמם לך לרגע במהלך אחד השירים, מה תעשה? ובכן, אם אתה עמית יצחק, אתה תחצה את הבמה לכיוון חברך הבסיסט ותבהיל אותו מאחורה. את הבעת הפנים הכל כך מצחיקה שלבש עדי הר צבי כשכל הנ"ל התרחש, אני לא חושבת שארצה לשכוח בקרוב.

בהזדמנות זו אזכיר גם את רן שמעוני על התופים, אלון פרימן על הקלידים, ושלישיית הנשפנים המגניבה שכללה הפעם את יאיר סלוצקי, עופר פלד ובחורצ'יק חדש(?) שאת שמו לא קלטתי. כיף של להקה.

אחרי הפסקה לחידוש הכוחות וסידור הבמה, הגיע חלקו של ברי. ואיך שמחתי שהוא התחיל עם "הלוחש במכוניות", בדיוק כמו ההופעה ההיא בחאן שיירות. חברה שלי אמרה פעם שהשיר הזה הוא כמו כישוף, ומעניין מה הוא עושה. הלהט המחשמל הזה שהיה שם באוויר הרותח, אין לי מילים בשבילו. אגב, מדי פעם במהלך הערב, הלוך וחזור מעל הבמה, שוטט לו עב"ם. בחיי. כזה עם אורות אדומים וירוקים, שיודע לעוף. לקברניטי פסטיבל התמר הפתרונים.

בכל אופן, מיד לאחר מכן הגיע "עיר של קיץ". השיר הזה הסתובב לי במוח בערך שבועיים לפני ההופעה ללא הפסקה, מוכיח לי שוב איך לפעמים אפשר במשך תקופה פשוט לחיות על ריף אחד של גיטרות. חלקכם מהנהנים כרגע בהזדהות עמוקה, אחרים ודאי החליטו סופית שאני משוגעת. יום אחד עוד יוכח מדעית שבהיעדר חמצן, אפשר לנשום צלילים.

ההופעה המשיכה משיא לשיא, עם שירים פשוט אדירים שאין לתאר את כוחם עליי, מי היה מאמין שרק לפני שנה ומשהו רובם לא עשו לי כלום. ואיך נהניתי לצרוח את המילים. שניים מהשירים החדשים שיהודית שרה היו היחידים לא הכרתי בהופעה שלה. בהופעה של ברי הכרתי את כל השירים. נכון שזו לא חוכמה כל כך, כי שתי ההופעות היו פחות או יותר הופעות להיטים, אבל שוב – בהשוואה למצבי בענייני ברי לפני לא הרבה זמן, ההבדל היה לי משמעותי. הפעם הרגשתי חלק מהדבר הגדול הזה. זה קשור גם לעובדה שהצלחתי לעמוד בשורה הראשונה, כאילו אני ותיקה בתחום, וכמה ניכר בשבילי ההבדל בין שורה ראשונה לבין כל מקום אחר. ככה אני אוהבת את זה. בלי שום חציצה, כשמלפניי רק הבמה.

כמובן שאחד השיאים היה שוב "כלום זה לא סתם", איזה עיבוד מהמם, עם סמפלרים עדינים של גידי רז (איך לא חם לו עם כל השיער הזה), בבת אחת איבדתי את עצמי לגמרי וטסתי לכוכבים. אבל זה היה רק שיא מוגבה במיוחד ביחס לשאר ההופעה, שהייתה שיא אחד מתמשך. ושוב הנוכחות של הנגנים השפיעה להפליא והייתה מאד בולטת, החל מהיכולות המוזיקליות הבלתי נדלות שלהם ועד להתעקשות על הרקדת הקהל – בעיקר מצד אייל תלמודי הנשפן החינני, ומצד שי צברי המופקד באופן רשמי על שירה וקולות במנעד לא הגיוני, ובאופן פחות רשמי על הפיכת ההופעה לחאפלה מתמשכת תוך תקיעת מבטים בלתי מתפשרים בכל מי שמעז להפסיק לרקוד. לפי הסטליסט, הוא גם היה אמור לשיר את הגרסא שלו ל"נפרדנו כך". אני דורשת שזה יקרה בפעם הבאה שאגיע להופעה.

ושוב כאן אציין את חברי הלהקה שלא הוזכרו עד כה, הלא הם: בנו הנדלר הבסיסט והמפיק המוזיקלי (וגם במקרה הזה נשאלת השאלה איך לא חם לו עם כל השיער), אורן לוטנברג בתפקידי גיטרות גאוניים, ניר מנצור בתיפוף אנרגטי, גרשון וויסרפירר על כלי נשיפה ומיתר, ו – איך לעזאזל לא הזכרתי אותו עד עכשיו – איתמר דוארי המהמם בכלי הקשה מהממים שהולידו מגוון בלתי יתואר של סאונדים כמו שרק הוא יודע. את דעתי על החיוכים שלו חשבתי שאשמור לעצמי, אבל אוף, הם מהממים גם.

וברי, ברי, אליל יווני – סליחה, יהודי – שכמוהו, עם הגיטרה שקרעה את השמיים והקול שתפר בחזרה את כל הקרעים בלב. שסוף סוף הבנתי משהו לגביו ולגביי, מה אני צריכה ממנו, וכמה ואיך, והשלמתי עם זה, ולא רציתי שייתן לי שום דבר אחר. מעבר להנאה האדירה מההופעה, זו הייתה בשבילי חתיכת חוויה מתקנת להופעה ההיא במגדל דוד, ובמובן מסוים גם חוויה מתקנת לתקופה שלמה וקשה שההתפרקות אז בהופעה הייתה רק קצה הקרחון שלה.

בסופן של שתי ההופעות הללו, בעוזבנו את המתחם, הייתי: 1) צרודה, 2) מיוזעת להחריד, 3) מותשת, 4) עם כאבים במספר ניכר של חלקי גוף. לא יודעת איך נהגתי בחזרה הביתה. בעצם כן יודעת – באורות גבוהים (שלי, לא של המכונית. הקץ לסינוורי נהגים על כביש 90). הייתי מאושרת. ומה שמדהים, שאחרי כל זה רציתי עוד.

ככה זה עם הדברים הטובים באמת: אף פעם זה לא מספיק, וככל שאתה חווה יותר מהם – אתה צריך יותר. ואין לי אלא לסיים את הסיקור גם הפעם באותו הציטוט: "ביום בהיר אפשר לראות עד אינסוף"…

ובהזדמנות חגיגית זו: שנה טובה לכולם!

 

סטליסטים:

("גיטרות וחשמל בלב המדבר" – יהודית רביץ & ברי סחרוף, פסטיבל התמר, היכל מצדה, 2.10.12)

שעות יפות של חסד והקיץ במרפסת

לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבה נותרתי חסרת מילים אל מול המציאות, או אולי נכון יותר לומר – לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה מסיבות טובות.
זו בדיוק הייתה ההרגשה ביום ראשון בערב. צורך בלתי מתפשר לספר לכל העולם על החוויה מלאת הקסם שעברה עליי, ומילים – איין.
ניסיתי להיזכר אם כבר קרה שחלום שלי התגשם. כי התחושות שאפפו אותי בכל השעות שלאחר מכן היו מאד לא מוכרות, ורציתי לפענח את מקורן. אני חושבת שזה לא קרה אף פעם. כלומר, הרבה דברים שרציתי בעבר, או שקיוויתי להם, אכן קרו. אבל אני לא זוכרת עוד מקרה שבו דמיינתי סיטואציה מסוימת, חלומית מבחינתי, והיא התרחשה במציאות כמעט אחת לאחת.
ולכן ההתרגשות האדירה, שהייתה הרבה מעבר להתרגשות הרגילה של הופעה טובה. זו הייתה פליאה עצומה על הקסם הבלתי נתפס הזה: לפני רגע זה היה רק בראש שלי. והנה זה קורה באמת.
ומסתבר שכשחלום הופך למציאות, לא מרגישים צורך ללכת לישון.

לפני כשנה כתבתי פה על סדנת פיוטים של ניצן-חן רזאל, שחברה טובה אירגנה במרפסת שלה. הערב ההוא עורר אצלי הרהורים רבים בנוגע לפלטפורמת ההופעות המוכרת לי בדרך כלל על חסרונותיה ויתרונותיה, כמו גם בנוגע לדיסטנס שבין אמן לקהל על חסרונותיו ויתרונותיו, ועוד. אצלי נולדו הרהורים, אצל אפרת נולדה בעיקר אמביציה חזקה ומבורכת: בואו נעשה את זה שוב. ככה התחיל הרעיון של "מוזיקה בבית".

וככה הגיע נעם רותם להופיע במרפסת הירושלמית האהובה עליי.
וככה מצאתי את עצמי כמה שעות אחרי ההופעה, מסתובבת במעגלים בחדר עם אדרנלין בשמיים, תמונות וצלילים מתערבבים לי בראש ונפרדים לרגע, שולחים כל פעם חיוך קטן של היזכרות בעוד רגע מקסים שהיה שם, והלב מסרב לשקוט.
עד שאין ברירה אלא ללכת לישון, כי מה תעשה, תנסה לשיר את מה שהפה לא מצליח לדבר? תרוץ ברחובות ותצרח שבא לך לבכות אבל הדמעות פשוט מסרבות לצאת החוצה? תשב וממש תתאמץ להבין מה אתה אמור לעשות עם כל מה שמתרוצץ לך שם בפנים, פשוט דורש להישאר שם, להיות?
ואולי זה בדיוק העניין. הערב הזה עורר בי רצון-צורך-דחף-תשוקה, עזים ביותר, להיות. כל כולי, להיות. במלואי. בכל כוחי. ומי יכול להירדם ככה.
תגידו שאני נסחפת, שאתם לא מבינים איך הופעה יכולה לגרום לי להרגיש דברים כאלה. אני אגיד לכם שגם אני לא מבינה, אבל אם יש משהו בעולם שגורם לי להרגיש ככה, ככה בדיוק, ומצאתי אותו, כל מה שנותר לי זה לומר תודה.

ההופעה הזו הייתה הרביעית בעונה הנוכחית של "מוזיקה בבית" (ויהיו עוד, אינשאללה, הישארו מעודכנים). ההופעות הקודמות היו מרגשות ומשמחות, כל אחת בדרכה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהגיע עד אלינו מוזיקאי שמלווה אותי כמה שנים טובות. כזה שראיתי כבר כמה וכמה הופעות שלו, והיה לי למה להשוות. ואני יכולה לחייך בגאווה ולומר שלא רק שנעם רותם הגיע להופעה על המרפסת של חברה שלי, זו גם הייתה אחת ההופעות הכי טובות שלו שראיתי אי פעם.

הוא התחיל לבד, כמו שראיתי אותו לראשונה לפני כמה שנים, עם הפנדר טלקסטר האדומה, מפוחית ושירה שקטה. אמר ש"הרבה דברים אפשר להגיד על המקצוע של המוזיקה, אבל בטח זה מביא אותך למקומות מקסימים". וכבר בסופו של "מדברים על הילד" שהיה השיר הראשון, הכאב שמלווה את השיר הזה בדרך כלל הוחלף דרך פלא בתחושה אחרת שאני לא מצליחה לתאר אותה בדיוק. היה שם משהו באוויר, נקי, ריק מעשן, מין בהירות כזו שלא נתנה לשכוח לרגע שזו לא סתם הופעה, שקורה פה משהו אחר. תחושה של ביחד.

אחרי שלושה שירים נוספים נעם הזמין את יואב שושני להצטרף אליו. את יואב (או שמשוני, אם תשאלו את מר רותם) ראיתי פעם כמופע פותח להופעה של נעם, הוא שבה אז את ליבי בדקה. שמחתי מאד שהוא הפתיע אותנו והגיע גם. אף פעם לא מזיק לקבל כוח חיזוק של גיטרה אקוסטית, קולות, וחן רב.

"עולה ויורד" עם התבלבלות קטנה במילים סימן שאולי נעם מתחיל באמת להרגיש בבית, ואז הגיע "חרב דמוקלס" שכל פעם מחדש מלווה בצווחות גיטרה שהופכות לי את הבטן. ומיד אחריו (ואחרי "תודה שעברתם את זה איתנו"), כדי להרגיע, נעם הקדים ואמר שהוא כל כך אוהב לבוא לירושלים בגלל השקט שלא מוצאים בשום מקום אחר. בגלל שפה אנשים מקשיבים, וזו הקשבה לא רגילה, ויואב השלים: "זה גם לא שקט רגיל, זה שקט פנימי". ומבין המיתרים הפציע ביצוע פולקי מקסים של "קול פנימי", ונעם חייך גדול. "קסם. ק-סם".

אכן, קסם. אווירה כזו משוחררת ונעימה אף פעם לא פגשתי בהופעה של נעם. גם הוא עצמו היה קליל ומשועשע כפי שלא ראיתי אותו מעולם. הירשה לעצמו לחרוג מרשימת השירים, הזמין את הקהל להרגיש בבית ולמחוא כפיים, פיזר דאחקות על גילו המתקדם ועל דאגלס אדאמס (פינת הידעת: הפעם הראשונה שנעם רותם הופיע בעיתון הייתה בערב מלחמת המפרץ הראשונה, כשהוא וחבר בחרו לרסס על הקיר של הסופרמרקט את המוטו של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה": בלי פאניקה. יואב: "אז שם בעצם התחילה הקריירה שלך?", נעם: "זה היה שיאה"). באופן כללי, הוא אולי הירבה להתבדח על תלאות הגיל, אבל אני ראיתי אותו שם כמו ילד. בעיניים בורקות ובתאוות חיים דולקת. מה הפלא שנדבקתי.

ועם כל הקלילות, הוא עדיין שר על "בשורות רעות" ("במובנים מסוימים זה שיר קצת יותר אופטימי". מה שתגיד), על פחדים, על פצעים וצלקות. אבל נעם הוא אחד מהאנשים שלימדו אותי שמותר לפחד, ומותר לשאול שאלות, וזה לא סותר שום אמונה, להיפך, זה מעורר אותה. הרגשתי אותה צצה פתאום ב"אל סוף היום" – שהיה יפהפה, עם פתיחה א-לה פול סיימון באקוסטית (כי מיהודים מותר לגנוב). הרגשתי אותה רוקדת בעוצמה לכל אורכו של "עזרה בדרך", בדואט מרגש במיוחד עם עמיאל, ילד פלא מחבורת ג'2 – או כבר ה'2, אם חישבתי נכון את השנים – שראיתי בכמה הופעות של נעם בעבר. הוא ניגן ושר והיה חמוד נורא, ראוי לכל הפירגונים שנעם המטיר עליו. היה כיף גדול.

והופ, חלק א' של ההופעה הסתיים. אבל לאן יורדים בהדרן כשההופעה במרפסת? לסלון? נעם ויתר על כל הטקס ופשוט הכריז: "הדרן!".

וידעתי שאז בטח יגיע "שיר מהקומה התשיעית". לא ידעתי שהוא יזכה לכזו הקדמה.

מיותר לציין שהתרגשתי עד כדי מבוכה רבה (והיי, נעם, אני ביקשתי שהשיר יחזור בקצת פחות תקיפות!), אבל נאחזתי במשפט שהוא אמר על המוזיקה שחזרה לפרופורציות ולמקום שבו היא צריכה להיות. הרי זאת הייתה אחת המטרות של כל הפרוייקט הזה מלכתחילה, ואושר גדול שזה קרה. וכמה שההקדמה ריגשה אותי, השיר עצמו כבר הגעיש לי בבטן גלים של נחמה מחבקת שנשאו איתם גבהים חדשים של רגש. יש הרבה שירים שאני אוהבת, "שיר מהקומה התשיעית" הוא אחד השירים הבודדים שאני יכולה להצביע בדיוק על הדבר שהם שינו בי, על הנקודה המדויקת שבה הייתי אחרת בלעדיהם. לא סתם הוא מצוטט פה למעלה.

מוקדם יותר בהופעה, בשיר "אסף אמדורסקי", נעם היגג באופן משעשע מאד על כך שהוא פגש את א.א. מדוכדך, וניחם אותו בכך שגם הוא התחיל בהופעות בבתים פרטיים, ומשם אפשר רק לרדת. ואכן, אחרי השיא של "שיר מהקומה התשיעית", משהו היה חייב להפריע פתאום. משטרת ישראל לקחה על עצמה את השליחות. באמצע "כמו רוח" נשמעו מהכביש למטה קולות במגאפון, שביקשו מה"אנשים באירוע למעלה" לבוא להזיז את הרכבים. האמת, פחדתי שהרעש הוא הגורם הבעייתי ושבזה ייסתם הגולל על מיזם ההופעות המפואר שלנו, מזל שזו הייתה רק בעיה נקודתית של מכוניות שחסמו את הדרך. בהיסוס קל ובפרצופים תוהים, נעם ויואב המשיכו לנגן ולשיר. השוטר, מצידו, הקציב לנו עשר דקות לפינוי הרכבים, מה שגרר התייעצות קצרה, בסופה בעל הבית ירד להרגיע את הרוחות בכביש (תודה!) וההופעה המשיכה. אחרי שהשוטר שב והתמיד במסריו המגאפוניים, נעם בחיוך נינוח אמר "שמענו אותך חביבי. תוך חמש דקות כל הרכבים מתפנים", וסיים את השיר כמו מלך.

כמובן שהקהל דאג להבהיר שאין מצב שההופעה נגמרת כל כך מהר, ולחלל האוויר נזרקו גם כמה הצעות לשירים. נעם סירב לנגן את "מבול" כדי לא לדכדך את האווירה המשועשעת, ובדיוק אז נזכר שיש לו שיר עם משטרה, ושר את "אחד מהטובים" של קרח תשע ("מה, כל כך מהר הגיעו השוטרים?"). "ונסיים לפני שהם באמת יבואו", השיר האחרון באמת היה מה אם לא "גיבור גיטרה", רק הגיבור והגיטרה, אפילו בלי מיקרופון, ככה פשוט בלי מחסומים. כי לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה.

רק שהשינה, כאמור, הייתה רחוקה ממני שנות אור. אני חושבת שלקח לי איזה שעתיים להפנים שזה קרה בכלל. אביתר בנאי אמר בפרק של "האלבומים" שחלום, ברגע שהוא מתגשם יש בו משהו מאכזב. אבל אני לא חושבת שזו הייתה אכזבה, כי האירוע הזה היה הרבה יותר משהעזתי לדמיין. אולי זה רק היה קצת צער על הדברים החולפים, כי כמו בשיר של מאיר אריאל שלא יצא לי מהראש כל אותו לילה, היה זה ערב שלא יחזור.

כמה פעמים בחיים כבר יוצא לך להרגיש תחושה אמיתית, כנה ומזוקקת של בית, של מישהו שמבין, של מקום שמותר לדבר בו על הכל. של חיבוק עוטף ומנחם בידיים שיודעות בדיוק מה אתה צריך. תחושה שהנה לנגד עיניי מתרחש פה קסם, אבל זה אמיתי, וזה קרוב, ואפשר לגעת. את כל הדברים האלה הרגשתי שנעם נתן לי בערב הזה, ואני חושבת שלא היה בינינו קשר עין אפילו פעם אחת. לא היה צורך בזה. הלבבות עשו את שלהם. 
בפוסט על הסדנא ההיא של ניצן-חן רזאל שהתחילה הכל, כתבתי שעם כל הכבוד להופעות בפורמט ביתי, אני לא מוכנה לוותר על הופעות אמיתיות בין השאר בגלל "התחושה שאתה מתארח לרגע בסיטואציה שאדם אחד, או כמה אנשים, טרחו היטב לייצר עבורך, בלי שום אחריות מצידך, למעט נכונות להקשיב וקצת מחיאות כפיים". אז זהו, שלמרות הביתיות – גם הפעם זה הרגיש ככה, סיטואציה שמישהו יצר במיוחד בשבילי. רק שבמקרה הזה הוא טרח קצת יותר, ובא קרוב, עד הבית, למקום שהוא לאו דווקא איזור הנוחות שלו, ועוד דאג לברר לפני ההופעה אם יש שירים שחשוב לי במיוחד לשמוע. וכן, גם אני נדרשתי לטרוח קצת כדי שכל זה יקרה, אבל כשהכל נעשה כל כך מכל הלב, מושג הטירחה יכול להתפוגג מהתיאור הזה, ולהותיר רק ענן גדול של חום אנושי.

אני רוצה להודות מעומק הלב, באמת, לאנשים שגרמו לקסם הזה לקרות בצורה הכי נהדרת שאפשר:
לאפרת, על הזכות לחלום איתך ביחד, ועל הבית – עם כל המשמעויות שלו.
לאדם, שאין לי מילים להגיד כמה אני מעריכה אותך.
לנעם וליואב, על שבאתם ככה פשוטים ומוכנים להרפתקה ירושלמית חד פעמית, על המוזיקה ועל האור והחום.
לאביעד על הניהול והעזרה בדרך, לדיוויד על הסאונד ולמנשה על צילום הוידיאו (תוכלו למצוא את כל ההופעה כאן וכאן).

ותודה אחרונה לכל מי שבא, בשבילי הייתם חלק בלתי נפרד מהקסם, אפילו אם הייתי יכולה להיות שם לבד הייתי בוחרת שתבואו גם. אני מרגישה שעכשיו יש משהו שרק האנשים שהיו שם מבינים, זה עושה אותנו שותפים לסוד, ואין כמו לחלוק חלום שהופך למציאות עם אנשים שבלי להכיר חולמים את אותו הדבר. אפרת כתבה על "מוזיקה בבית" שזו הגשמת חלום קולקטיבית, ולא ידעה עד כמה היא צדקה. כמה שעות אחרי ההופעה שי שלח לי את הפוסט היפה הזה, שנכתב לפני כשלוש שנים, ובכל מקרה כל ההופעה הזו הרגישה לי כמו לב קולקטיבי אחד גדול, ואז מה אם הוא פועם בגופים נפרדים.

ואיך אמר נעם ממש בסוף ההופעה? נתראה בשנה הבאה.
נשב על המרפסת… ונמשיך להגשים חלומות.

סטליסט:

(נעם רותם – הופעה אקוסטית, "מוזיקה בבית", 26.8.12)

ימים של שקט

היום היה תשעה באב. מעבר להכרח לצום במשך 25 שעות, כבר כמה שנים שאני תוהה איך בדיוק אמורים למלא את היום הזה, ובמה. האיסורים הספציפיים דווקא מועטים למדי. ביחס לרוב שאר הפעולות אין איסור ממשי – זה פשוט, איך לומר, לא מתאים. אפילו ללמוד תורה אסור, כי התורה משמחת, וצריך להיות עצובים. כך שאין מנוס מתחושת ריקנות בתשעה באב, ולאחרונה נפל לי האסימון שכנראה זה בדיוק מה שאמורים להרגיש ביום כזה, שכל כולו חורבן.

השנה, לראשונה מזה כמה שנים, החלטתי לא לשמוע מוזיקה בתשעת הימים שבין ראש חודש אב ותשעה באב. יש שנוהגים לא לשמוע מוזיקה בכל שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, בנוסף לשאר סממני האבלות הנהוגים בתקופה זו – אין חתונות, לא הולכים לים, לא מסתפרים, לא קונים בגדים חדשים, ועוד. שלושה שבועות נטולי מוזיקה לא היו נראים לי כמו אפשרות בכלל. גם תשעה ימים כאלה הסתמנו כמשימה לא פשוטה, כך שהסתפקתי בהם.

לא בחרתי בזה כמשימה עיתונאית. לא תיעדתי את עצמי שלב אחר שלב בעודי מתנזרת ממוזיקה ונעשית אדם עצוב יותר ויותר ככל שעברו הימים. בדיעבד נראה לי שאחד המניעים שלי לבחור בשקט הזה היה בדיוק מה שגורם לי כן לשמוע מוזיקה בדרך כלל: הרצון להרגיש. לחוות. להתחבר.

המטרה המרכזית עבורי לא הייתה לסבול. לכאורה היה יכול להיות ציווי מיוחד בימים האלה: לשמוע מוזיקה עצובה. הרי אפילו כשכולך שמחת חיים, שיר עצוב באמת יכול באחת להוריד אותך לתהומות. ראו ערך יום הזיכרון וקלישאת השירים היפים ברדיו. אבל נראה לי שמעבר לצורך להתעצב בימים האלה, להתאבל, קיים צורך אמיתי לנסות לחוש את חוויית החיים כשהיא נטולת דבר כה משמעותי. לנסות לרדת לעומק התחושה של אבות אבותינו כשניטל מהם בית המקדש ועלה באש. את הצום הגשמי שמסיבות ברורות אורך רק יום אחד, מלווה צום רוחני בתקופה שלפניו. השדה הכי משמעותי שהייתי יכולה להחיל עליו את הצום הזה, הוא המוזיקה. שלושה שבועות בלי הופעות (למרבה המזל לא היו כל כך פיתויים בתחום הזה. ככה זה כשרוב האמנים הממלאים את לוח ההופעות שלי הם דוסים). נו, זה קורה לפעמים. תשעה ימים בלי מוזיקה. זה לא קורה אף פעם.

אי אפשר באמת להימלט ממוזיקה, היא בכל מקום. אבל במשך הימים האלו לא בחרתי במודע לשמוע אותה. אף דיסק לא נכנס למערכת וגם האייפוד נותר מיותם. בנקודה זו יש לציין כי תחנות הרדיו הדתיות נוהגות בתקופה הזו להשמיע יצירות ווקאליות בלבד. אישית, מוזיקה ווקאלית מפחידה אותי עד מוות (במקרה הזה, אולי זה האפקט הרצוי). וחוץ מזה, אני טוטאלית בעניין הזה – לא, אז לא – בלי התחכמויות. לא שומעים מוזיקה אז לא שומעים מוזיקה, ובואו נראה מה יקרה.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שפתאום נהיה לי המון שקט. מהרגע שאני קמה בבוקר, אחת הפעולות הראשונות היא בחירת דיסק להתחיל איתו את היום. המוזיקה מלווה אותי בדרכים, בנסיעות, ובבית – כל עוד אני עושה משהו שלא דורש ריכוז מיוחד (שזה כמעט הכל, חוץ מקריאה). ההתלבטות הקבועה איזה דיסק לשמוע לפני השינה, אילו דיסקים לקחת לדרך, מה לשמוע באייפוד – הרגלים של שנים, כל זה הופסק למשך שבוע.

שירים לא הפסיקו להתנגן לי בראש. לא פעם תהיתי מה בעצם ההבדל – הרי יש שירים שבאמת יש באפשרותי לנגן אותם לעצמי בדימיון, במלואם, ולשמוע אותם ממש כמעט כאילו הם מתנגנים באמת. לא מנעתי מעצמי את זה, אבל תהיתי למה ברוב המקרים אם שיר מסוים יתעורר לי במוח, אני אמהר לשים את הדיסק או לפתוח יוטיוב כדי לשמוע אותו. למה מה שיש בפנים לא מספיק?

כי זה פשוט לא. רעשים בראש תמיד יהיו, ובאין רעשים מבחוץ שיאזנו אותם, נגזר עליי להיות חסרת מנוחה. השקט מנכיח את ההעדר. לא רק כי הוא מפנה מקום לחשוב, אלא כי אני כל כך רגילה אחרת, רגילה שיש מוזיקה כל הזמן. בזמן הצום, הגוף מאותת מדי פעם תחושות רעב וצמא למוח, ועובר רגע עד ההיזכרות – אסור. ככה היה לי גם עם המוזיקה במשך הימים הללו – תמיד יש מוזיקה, ופתאום אין, כך שמדי פעם עלתה בי התהייה הטבעית: היי, למה בעצם אני לא שמה מוזיקה, ומיד אחריה הגיעה ההיזכרות המחודשת שהובילה אותי כמה פעמים בכל יום לחשוב על כל העניין. ובעיקר התעוררה בי שוב ושוב תחושה חדה ומאד מדויקת של חוסר. של מקום ריק.

וגם אם בית מקדש הוא לא בראש רשימת הגעגועים שלי, הרי יש די והותר דברים להתאבל עליהם במציאות הנוכחית. מספיק להביט ימינה ושמאלה – והנה עולה ומתגלה החסר, וזה עוד בלי לדבר על מה שקורה אם מביטים פנימה, לפחות אצלי. גם בלי להתאמץ, בכל רגע נתון יכולה להתעורר בי תחושת חוסר אמיתית וכנה, גם בלי לדעת בדיוק למה אני מתגעגעת. כל העולם הזה הוא געגוע. חיסרון. זעקה. סימני שאלה.

בשבת סיימתי לקרוא את הספר "רעש" של יעקב בורק. מעבר לכתיבה ניו-אייג'ית שלא כל כך דיברה אליי, הוא מעלה שם כמה נקודות של אמת ובעיקר המון איזכורי מחקרים שדווקא עניינו אותי מאד ובזכותם צלחתי את הקריאה. בורק מנסח בספרו את חוקי הרעש – כאשר "רעש" מבחינתו הוא שם כולל לכל הפרעה לחיינו הסדירים. חוק הרעש הראשון שלו הוא: "אנחנו מעדיפים תמיד את הרעש המסיח את דעתנו מהרעש המטריד יותר".

אולי קצת לא נעים לחשוב על המוזיקה בסך הכל כ"רעש המסיח את דעתנו מהרעש המטריד יותר", אבל אין ספק שיש משהו מדויק דווקא בהגדרה הזו. וכך הסתבר לי שכשאין מוזיקה, אתה פתאום שומע הרבה מאד את עצמך. ואולי נעוץ פה איזה פתח לתיקון – בין הרעשים המטרידים שמתגלים לפתע כשהרעש הרגיל נעלם, עולות גם מחשבות שמזמן לא חשבת, שאלות שהעדפת לשכוח, נקודות קטנות בעצמך שכבר שכחת שפעם רצית להתקדם בהן, להשתנות, להשתפר. לרגעים הרגשתי כמו ילד שנשלח לחדרו לחשוב על המעשה הרע שעשה: שקט מסביב, בדידות, קצת עלבון, והצדקה עצמית מוחלטת שלאט לאט מפנה את מקומה למחשבה הכנה באמת – רגע, אולי גם לי יש איזה חלק בחורבן המתמשך הזה. אולי גם לי יש אפשרות לתקן.

זה אולי נשמע בומבסטי, בעיניי זה דווקא פשוט מאד. לא יצאתי עם מסקנות גדולות מהימים השקטים הללו. כן יצאתי עם בחירה מחודשת בחיים שלי כפי שהם, ועם תקווה מחודשת ביחס ליכולת שלי להשפיע עליהם, ולבחור בהם שוב ושוב, מחדש. יצאתי גם עם געגוע גדול למוזיקה, ועם הבנה חוזרת של המקום החשוב והיקר שהיא תופסת בחיי, או אולי – של האופן החשוב והיקר שבו היא תופסת את חיי, מחזיקה אותם חזק ומלווה, צעד אחרי צעד.

כמה וכמה דברים קשים קרו לאורך ההיסטוריה שלנו בתשעה באב – ביניהם חורבן של שני בתי מקדש, ושלושת השבועות שלפניו נחשבים גם כיום לזמן המועד לפורענות. לכן, מדי שנה, אני מרגישה הקלה גדולה כשהיום הזה נגמר. נכון, לא הכל ורוד, ולא מדובר כאן בהתעלמות מהרוע הקיים בעולם. גם לו רציתי, אי אפשר באמת להתעלם ממנו. זוהי רק החלטה מודעת להתרכז שוב בטוב, ולהאמין בו.

התלבטתי מאד עם איזה שיר להפסיק את הצום. בדומה להתלבטות הקבועה שלי בנוגע לשיר האחרון שאשמע לפני כניסת החג בראש השנה, ולמחשבה מראש גם לגבי השיר שאיתו ארצה לפתוח את השנה החדשה. מרוב געגוע כל הדיסקים קראו אליי מן המדפים, ובסוף נפל הפור על ברי סחרוף. בחדר חשוך לגמרי, עם מאוורר על הפרצוף (כי חם, וקצת כדי לדמיין כאילו אני בחאן שיירות), בפול ווליום שהיה כל כך חסר לי בימים האחרונים – הוא צעק וביקש "פתח לנו שער, כי פנה יום". וגם אני, גם אני.