Skip to content

זה בין הצלילים

1 בפברואר 2013

בסופו של דבר, הכל עניין של אמון. כלומר, לא הכל, אבל במקרים רבים – במוזיקה כמו בחיים – השאלה האם אתה מסוגל להאמין לבנאדם שמולך היא שאלת מפתח. האם אתה מקבל את מה שיוצא מפיו כאמת אובייקטיבית, שלו, גם אם אינך מסכים או מזדהה איתה? האם אתה מוכן להושיט קדימה יד ריקה מספקות, ולתת לו להוביל אותך לאן שירצה?

ובכן, מה כבר ביקשתי, סך הכל? רק להושיט ידי, לפתוח דלת חדשה-ישנה. ולהאמין.

לכאורה האכזבה היחסית מההופעה הזו הייתה צפויה מראש. יונתן רזאל הוציא לפני כחמש שנים אלבום בכורה מדויק ומרגש שפער לי את הלב, והופעת ההשקה שלו בתאטרון תמונע הייתה אחת ההופעות הכי מרהיבות שהייתי בהן מימיי. חמש שנים עברו, והקולות מההופעה הזו עוד מהדהדים בי מדי פעם, אני זוכרת אותה נקייה ובהירה כמעט כאילו קרתה אתמול. "בין הצלילים", האלבום השני שלו, יצא לא מזמן, ולדעתי כיצירה הוא לא קרוב די הצורך לאיכויות של קודמו. יש בו שירים יפים, אפילו יפים מאד, אבל לא מספיק מהם. אז איך אפשר לצפות שהופעת ההשקה של אלבום כזה תוכל להתעלות במשהו מעל קודמתה הזכורה כל כך?

חמש שנים שלא חוויתי אותו בסיטואציה של הופעה אמיתית, רצינית, מלאה. האמת שפגשתי בו שוב לא מעט בשנים שחלפו, בכמה הופעות אקוסטיות ואירוחים ובעיקר בחלטורות דוסיות למיניהן, שאף פעם לא עושות לאף מוזיקאי שירות טוב. אז הגעגועים והתקווה עשו את שלהם, והחלטתי להושיט את היד למרות הכל. לבוא להופעה הזו בלב פתוח ובלי ציפיות, ולראות לאן הוא ייקח אותי.

הוא עלה לבמה, וההתרגשות שזכרתי ממנו בהופעה ההיא הייתה ניכרת היטב גם הפעם, על פניו ובקולו. "תיקון הגשם" הוא פתיחה מערסלת לאלבום החדש, אבל במקרה של ההופעה העסק עבד קצת פחות טוב. מה לעשות, רציתי להאמין לו, באמת, אבל כשבמקום המיתרים שניגנו בהקלטות נשמעו מהבמה סטרינגז מלאכותיים, היה לי קשה לקבל את זה. ונו, כן, זיכרון רביעיית המיתרים שניגנה בהופעת ההשקה הקודמת טרם התעמעם. יונתן ידוע כמוזיקאי מקצועי ופרפקציוניסט, איך הוא מרשה לעצמו להסתפק בסאונד מעובד וסינתטי שכזה במקום הרוח והעץ שמפיקים כלי מיתר אמיתיים?

מילא, שתי דקות אחר כך נפסקו צביטות הפיציקטו הבלתי אמינות, והוחלפו סוף סוף בכינור אמיתי, כזה שמנגן על מיתרים פיזיים ויודע להרטיט את הלבבות בחלל האולם. עכשיו אפשר לחייך בסיפוק, ולשקוע במוזיקה.

כי הדברים שיונתן רזאל עושה, מוזיקלית, הם פשוט מהממים. מהסוג שמכריח אותך לוותר על מגננות, לעצום עיניים ולצלול אל תוך זה, כל כולך, עד שאתה והצלילים הנשמעים באוזניך – אחד הם.

"קבענו הופעה אחרי הבחירות כדי שכולם יבואו רגועים, בלי הרבה התלבטויות. תשאירו את ההתלבטויות בשבילי", כך הוא חייך אל הקהל אחרי שני שירים. ופה עולה שוב שאלת האמון. כי יונתן הוא איש מתלבט, בלתי אפשרי לפספס את זה, מהמורכבויות שלו הוא עושה מנגינות. ולמרות שהוא מציג בשיריו נושאים שמעסיקים גם אותי, התשובות שהוא מוצא לא בהכרח זהות לאלו שלי. ב"שומר אמונים", למשל, שהתנגן לי בראש לאורך כל השעות שקדמו להופעה, הוא שר: "זה כמו לטפס על קיר של קרח, אני נאחז בטוב, כשמסביב הכל נעלם גדול (…) אבל אני שומר אמונים". זה לא הלך רוח שאני מסוגלת להזדהות איתו במאה אחוז, אבל אני בהחלט מסוגלת להאמין לו שזה המוצא שהוא מצא. ולהניח לו לקחת אותי לשם, ולו לרגע, לבדוק את האפשרות שהוא מציע, בטרם אחזור אל האמונות והדעות הנכונות לעכשיו, בשבילי.

כזה הוא גם "בין הצלילים", שיר הנושא של האלבום החדש, שכבר יצא לי לשמוע לא מעט פעמים בעבר. בפעם הראשונה ששמעתי אותו החסרתי נשימה או שתיים, וזה למרות שבהסתכלות שטחית על המילים, הן יכולות להצטייר כקיטשיות. אבל אם נקודת המוצא היא שאתה מאמין לבנאדם, אז אתה מאמין לו. לא משנה מה יוצא לו מהפה, וגם כשהוא אומר לך משפטים שחוקים לכאורה. אם המעיין הוא אמת, האבנים שבו שומרות על צורתן חרף השחיקה הטבעית.

הערה אחת יש לי לגבי המילים, בכל זאת. מר רזאל היקר – כתבת מילים, חיברת אותן לכדי שירים, שיחררת אותן לעולם מעוגנות בהקלטה ובחוברת המצורפת לאלבום? אל תשנה אותן יותר. אנא. מעבר לעובדה שזה גורם לקהל לחוש נבגד כשהמילים שהוא שר שונות מאלו שבוקעות מפיו של האמן (ולא משנה שאני בכלל נגד להצטרף בשירה מלכתחילה), בדרך כלל זה גם יוצא פחות מוצלח מהמילים שחשבת עליהן לבד בחדר, בחרת, שיכתבת, הקלטת והדפסת. לא יודעת אם זה בכוונה או שהאיש פשוט לא זוכר את המילים של עצמו (ובמקרה כזה יש פיתרון טריוויאלי שאמנים רבים נעזרים בו: קלסר), אבל כמה וכמה פעמים במהלך ההופעה זה קרה, וכמעט תמיד המילים החדשות חרגו מהמשקל ומהקצב של השורות, והתחברו לכדי משפטים, איך לומר, מעוכים מעט. חבל.

היו יוצאים מן הכלל הזה, כך למשל ב"אילו פינו" – טקסט מקסים מהמקורות שעוסק בחוסר היכולת האנושית להודות לאלוהים על כל הטובות שהוא גומל לנו, וזכה ללחן מופלא של יונתן באלבום הראשון – הוא הוסיף בין המילים המוכרות את הדברים שהוא רוצה להודות עליהם: "כל תנועה של אצבע, ריח של קפה בבוקר", וכך הלאה. זה היה חינני ומובן. ולעומת זאת, ב"ואני תפילתי" שפותח את אותו אלבום, התוספות היו הרבה פחות מוצלחות, והשינויים מהטקסט המקורי רק פגמו ביופיו העדין של השיר.

יש עוד נקודה לציון בעניין הטקסטים. בכל אחד משני האלבומים שהוציא יונתן, רוב רובם של הטקסטים לקוחים מהמקורות. גם אלו שנחשבים "מקוריים" (ומצחיק שהמילה הזו אמורה לתאר משהו שכביכול אין לו קשר למקורות קודמים) – כאלו שיונתן חתום על מילותיהם, מושפעים מפסוקי קודש או מצטטים אותם. אין לי שום בעיה עם זה, כל עוד אני מרגישה שהבחירה בפסוקים הללו דווקא, מתוך העושר האינסופי שקיים במקורות שלנו, הוא מוצדק. זה נכון ל"ואני בחסדך", עליו אמר יונתן שהוא נכתב (כלומר, הולחן) בבית החולים, בין קומת הלידה לבין קומת טיפול נמרץ. זה נכון ל"את פניך", שבהופעה החזיר אליי באחת את התחושה שעלתה בי בפעם הראשונה ששמעתי אותו. אבל יש כמה שירים שבהם אני לא מבינה את הבחירה הטקסטואלית שיונתן עשה. וזה בסדר, לא חייבים לאהוב הכל, אבל יש לי תחושה בלתי מבוססת שאם היה עליו לבחור בין המילים לבין המוזיקה, הוא היה לוקח את הצד של המוזיקה בלי שום התלבטות. והייתי רוצה לחשוב, ביחס לסינגר-סונגרייטרים שאני אוהבת, שאם היו מציגים בפניהם שאלה כזאת הם היו נאלצים להתחבט בה זמן רב ולא בטוח שהיו מגיעים לתשובה.

והמצב עוד פשוט יחסית, כי אני דתיה, אני מכירה את הטקסטים הללו ובנקודות מסוימות מסוגלת להזדהות איתם, וכמוני היו רוב היושבים באולם. הקהל אהב אותו, ופירגן, ורוב השירים התקבלו במחיאות כפיים סוערות בתחילתם ובסופם. אבל העניין הוא שבמגזרים הדתיים למיניהם עוד לא התפתחה תרבות פנאי עמוקה וראויה, ובתכל'ס, אנשים בקושי הולכים להופעות. מוזיקאים כמו יונתן רזאל לא יכולים להרשות לעצמם לצאת לסיבוב הופעות אינטנסיבי שיסתמך רק על הקהל הדתי. והקהל החילוני איפה? אז זהו, שלתחושתי אין שם פתיחות מספיק גדולה ליצירה מהסוג הזה. למה בעצם?

לפני "ציון" ("כי מציון תצא האהבה"), הלהיט הגלגל"צי מהאלבום הקודם, יונתן סיפר על מישהי ששמעה את השיר והתפלאה לגלות שהעומד מאחוריו הוא אדם דתי. "בשבילה זה היה כמו לשיר – 'She loves you, yeah yeah yeah', זה בכלל לא היה בשבילה משהו דתי". אז יכול להיות שזה פשוט כי אנשים לא מקשיבים למילים בימינו, אבל אם אני יכולה להבין ולהתחבר לטקסטים חילוניים למהדרין, שלאו דווקא מבטאים את עמדותיי הרוחניות, הדתיות, הפילוסופיות או אנערף מה, למה לא ההיפך?

ואם לחזור לעניין המוזיקלי, שהרי לשמו נתכנסנו, מהבחינה הזו אין ספק שזו הייתה הופעה שבקלות אצמיד לה את התואר "מופלאה". יונתן הוא מהאנשים שעם פסנתר נשמעים כמו עולם שלם. הרגעים שהוא עזב אותו לטובת גיטרה קלאסית ("וארשתיך") או אקוסטית ("הגעגוע" היפהפה) היו פחות חזקים מוזיקלית, אבל כך או כך כמעט בכל השירים ליוו אותו נגנים נהדרים, שכפי שהוא אמר כשהציג אותם – כל אחד מהם הוא סטאר בפני עצמו. נבחרת האולסטארז שלו כללה את עמית הראל על קלידים ששלף גם אקורדיון מלבב ב"דרור יקרא", נאור כרמי על הבאס, אלון יופה על התופים, והכנר האהוב עליי – ניצן-חן רזאל, בן דוד של יונתן (שנבחר "לא בגלל שקוראים לו רזאל, אלא בגלל שהוא פשוט מתוק מדבש ומוזיקאי מעולה"). ניצן-חן גם התארח לשיר אחד מתוך האלבום שלו שיצא לאחרונה.

הביחד של הנגנים היה מדויק ופתוח במידה שווה, והעיבודים פשוט נתנו לצלילים כנפיים. כל זה הגיע לשיאו בביצוע ל"ניגון פוגש תזמורת", אולי דווקא כי אין לו מילים, מדובר בניגון מחסידות בעלז שיונתן הצמיד לו באלבום עיבוד תזמורתי, ובהופעה הפך למפגן וירטואוזי של ניצן-חן על הכינור, בזריזות אצבעות לא הגיונית כמעט, כשהבאס והתופים דוחפים מאחורה והקצב הולך ומסתחרר מרגע לרגע. אחרי שהניגון נגמר, יונתן סימן לכולם ומיד הם המשיכו לסבב נוסף, מעגלים מעגלים של קרוסלת צלילים חסרת גבולות ומעצורים, איזה יופי.

"קטונתי", הסינגל שכבש את תחנות הרדיו הדתיות והחילוניות כאחד, עוד טקסט מהמקורות שנבחר בצדק גמור להיות מולחן ומושר, זכה לביצוע נפלא. זה לא סוד שיונתן ומשפחתו חוו תקופה לא פשוטה בשנתיים האחרונות, כשבתו נפצעה קשה מנפילה, ועדיין עוברת תהליך שיקום איטי. וגם בלי לדעת את כל זה, המילים הללו, שמדברות על קטנותך האנושית אל מול חסדי העולם הבלתי נתפסים בגודלם ובעוצמתם, הן מרגשות ברמה הכלל-אנושית. מי לא מרגיש ככה לפעמים.

לפני השיר יונתן דיבר על כמה שקשה לבנות משהו בעולם הזה, וכמה קל להרוס. שנים לוקח לבנות בניין, ובשנייה הוא יכול להיהרס. והסיפור נעשה ספציפי יותר ב"אור חדש" ("בתי, בתי, איך סבלת כאבייך, הייתי עומד ומתפלא"), שלווה בסאונדים חלליים ובכינור דיסטורשני כמעט לא אחראי, שיר מפרק, יונתן בקושי הצליח לשיר ובכל זאת כל מילה הייתה כמו חץ עדין ללב.

אבל החשיפה הטוטאלית הזאת היא מקרה יוצא דופן, והרי הלהיט הגדול באמת שלו הוא "והיא שעמדה" ההמנוני, שזכה לסערה של מחיאות כפיים בשנייה שזוהה, כשהקהל מתחיל לשיר הרבה לפני שיונתן התכוון לעשות את זה. ויש משהו אירוני בזה שהשיר הכי מוכר של יונתן לא נמצא באף אחד מהאלבומים שלו, והושר במקור על ידי זמר אחר. אישית, אני כבר קצת מאסתי בו, אבל יש להודות שלגמרי בצדק הוא הגיע לאן שהגיע, ובכל מקרה אני מעדיפה את הביצוע של יונתן על פני המקורי של שוואקי.

וגם אם נשאיר את "והיא שעמדה" בצד (ספוילר: לא לאורך זמן), בהופעה היו שיאים רבים, מוזיקליים, רגשיים, ולפעמים שניהם ביחד. יונתן סיפר על רב שהוא מכיר, שכל שבוע מחדש הציג בפניו את "החבר הכי טוב" שלו, כשכל פעם היה זה איש אחר. וכך, אמר יונתן, כל פעם שרואים שקיעה – זו השקיעה הכי יפה. כל פעם שרואים ילד – זה הילד הכי יפה. והיו כמה שירים שיכולתי להגדיר אותם שוב ושוב כהכי יפים, אבל יונתן אמר ש"אם תשאלו אותי איזה שיר הכי יפה בעולם, אני חושב שאני אגיד את השיר הזה" – ושר את "זכרנו לחיים" של קרליבך שהוא הדרן מתוק לאלבום הנוכחי, השיר התחיל על הגיטרה הקלאסית עד שהיא החלה להשמיע רעשים חשודים וגרמה ליונתן לנטוש אותה לטובת הפסנתר, מדהים איך שיר ששמעתי עשרות פעמים יכול פתאום להוליד מתוכו תפילה פשוטה מחודשת וכנה. לחיים.

בגזרת ההפתעות היו שתיים מרכזיות, אחת מהן הייתה "עוד יום" שיונתן חידש לפרוייקט עבודה עברית, שיר מהמופלאים שנכתבו בשפה הזו וזכה לביצוע יפהפה. דווקא כשהוא שר שיר של מישהו אחר, היכולות המוזיקליות וההבעתיות שלו התעלו על עצמן במיוחד. זה שיר שקשה להרוס, ובכל זאת, הפרשנות של יונתן העניקה לו גוון חדש, שונה וזוהר.

ההפתעה השנייה הייתה כבר בקצה ההדרן, כשיונתן הודיע שבעצם הם התכוונו לרדת, אבל הגיע אורח מיוחד לנגן ללא הכנה מראש, ועל כן הם ימשיכו עוד קצת – ראשים רבים הסתובבו אוטומטית לעבר אביתר בנאי שישב בקהל, אבל לבמה עלה דניאל זמיר, שעושה רושם שבאמת נמצא בכל מקום לאחרונה. הם ניגנו ביחד את "ברוכים" שממש אינו מהאהובים עליי, אבל תוחזק ושודרג הפעם עם סולו סקסופון ארוך של דניאל, סולו פסנתר של יונתן שהוציא ממנו איכויות אחרות מאלו שנשמעו בנגינה שלו לאורך ההופעה, וגם סולו של נאור כרמי על הקונטרבאס. מה אומר ומה אגיד, מסתבר שאילתורים במוזיקה יוצאים הרבה יותר מוצלח מאילתורים טקסטואליים, ובאופן כללי זו הייתה חגיגה.

הם היו אמורים לסיים בזאת, אבל היה נראה שדניאל משכנע את יונתן לעשות משהו, ויונתן ענה ש"אחרי סולו כזה אתה יכול לבקש הכל". לא ברור למה מהכל דניאל ביקש דווקא את… "והיא שעמדה", כן. נו, זה קצת מאוס כבר, והיי, עד שנהיה פה קצת שמח! (באופן כללי ההופעה הזו הייתה מפגן מרשים של אפס-אנד-דאונס). אבל כך השיר התחיל להתנגן בשנית, והופסק לאחר שניות ספורות כשאביתר בנאי נצפה מפלס את דרכו מתוך הקהל אל הבמה… יונתן התחיל לנגן חצי בצחוק את "יש לי סיכוי" (או! הנה רעיון ראוי! יש לקוות שימומש בהופעה הבאה, בה אביתר מתארח באופן רשמי). בקשת "עטור מצחך" מהקהל נבלעה ברעש מחיאות הכפיים (יונתן עיבד בזמנו את הגרסא הגאונית של אביתר ואף ליווה אותו בפסנתר), והם שרו את "והיא שעמדה" בטריו מרגש וחמוד למדי.

היה לי מוזר שככה נגמרה ההופעה, ציפיתי שאם הוא לא הושר עד כה – בהדרן האחרון יגיע "סך הכל", שיר הנושא היפהפה של האלבום הראשון, שבהופעה הזכורה ההיא בוצע פעמיים, בהתחלה ובסוף. זה לא קרה, אבל זה היה מסוג המקרים שבהם ההופעה לא נגמרת כשעוזבים את האולם, אלא ממשיכה בראש כל הלילה שאחרי, עם השירים שהיו וגם עם כאלה שלאו דווקא.

יונתן אמר בהופעה שהוא חושב הרבה על מה זה להיות זמר, מה המשמעות של להיות איש שיושב ושר. איך אמן יכול להיות סוג של בידור, אבל יכול אולי גם קצת להשפיע על מאזיניו. עוד הוא סיפר על חוויותיו מהשלג בירושלים, ש"אין לו אח ורע", איך שכולם שמחים ומחייכים אחד אל השני, כולם רוצים אותו דבר, כולם שלמים ושמחים ושלווים, ואולי ככה זה יהיה יום אחד…

אז כן, למרות החוסרים וההערות, בסוף הרגשתי שככה זה היה למשך שעתיים, יונתן רזאל הצליח להשפיע מהבמה החוצה אור ויופי, ובאוויר שררה אחדות מופלאה, לא כזו של סיסמאות אלא כזו של לב. והוא התרגש, ודיבר על איך בהופעות האלה כולם חווים משהו ביחד, ואחר כך כל אחד חוזר לאן שהוא חוזר, אבל להופעה שהייתה יש חלק באיך הוא יחזור לשם. הפעם נראה לי שזיהיתי שם חלק לעולם הבא.

סטליסט:
סטליסט

("בין הצלילים" – יונתן רזאל, זאפה ירושלים, 23.1.13)

מודעות פרסומת
6 תגובות leave one →
  1. 1 בפברואר 2013 09:13

    לא שמעתי מעולם את יונתן רזאל, וזה עדיין אחד הטורים שהכי נהנתי לקרוא בבלוג הזה עד היום.
    תודה על פוסט מקסים ועל כתיבה נפלאה. אני אלך לשמוע לי את הבחור.

  2. 1 בפברואר 2013 11:41

    המוזיקה שלו מרגשת אותי, אבל אני חושבת שלקרוא אותך כותבת את ההופעה שלו בשבילי זה עוד יותר מלהיות בהופעה עצמה. את כותבת שהוא "דיבר על איך בהופעות האלה כולם חווים משהו ביחד, ואחר כך כל אחד חוזר לאן שהוא חוזר, אבל להופעה שהייתה יש חלק באיך הוא יחזור לשם" – והאופן שבו את משתפת במה שאת חווית, עם החוכמה והעומקים שלך, הוא יחיד במינו 🙂

  3. 1 בפברואר 2013 15:28

    גבסו מקסים, נכון?

  4. ניר לוי permalink
    4 בפברואר 2013 11:39

    כתיבה מקסימה. תודה רבה.

    אני חושב שנכון לתת התייחסות מודגשת לרבגוניות של רזאל, לשליטה שלו על הפרטים, לעובדה שהוא בעצמו הופעה מהלכת.

    שף יכול להגיע רק עד רמה מסויימת בלי לגדל את התבלינים שלו עצמו. על כמה מוסיקאים יכולים לומר שהמצויינות שלהם היא גם בכתיבת המילים, גם בכתיבת הלחן, גם בעיבוד ובתזמור לכילים רבים ומגוונים כל כך, גם בשירה, גם בנגינה (פסנתר, גיטרות, צ'לו) ושנותנים שואו גדול על הבמה. יונתן הוא כל אלו ברמה הגבוהה ביותר ובמקוריות מעוררת. והכל – תוך שמירה על אנושיות, ענווה, נעימות.

    אכן מוסיקאי ואדם גדול. החיים שלי, ואני בטוח שלא רק שלי, התרוממו מאז הכרתי את העבודה שלו. תודה לך ותודה לו.

  5. יוני permalink
    4 בפברואר 2013 20:32

    לאיפה נעלמת מיכל,לכמה חודשים . עולם המוזיקה לא שלם בלעדייך,בלי הכתיבה המדויקת והטובה שלך. אל תתני ללימודים להפריע.

Trackbacks

  1. לדייק את המילים למנגינה – על "בין הצלילים" ליונתן רזאל « עמיחי חסון ; תת מודע זמני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: