Skip to content

פן נחלוף על האושר

5 בנובמבר 2012

"הייתי צוללת עכשיו למים
הכי, הכי עמוקים
לא לשמוע כלום
לא לשמוע כלום.
הייתי צוללת עכשיו ימים
ימים, ימים ארוכים
לא לדעת כלום
לא לדעת כלום".

הייתי יכולה לסיים את הפוסט הזה כאן. יש שירים מופלאים כאלה, ש­­ברגישותם חוסכים לי את הצורך לדבר. ובכל זאת, יש בי משהו חזק שרוצה לספר על ההופעה הזאת, שיידעו. אולי מסתובב שם בחוץ עוד מישהו, או בסבירות גבוהה יותר – מישהי, שמחפשת הד ללחישות פנימיות מהוססות. אני מצאתי הד כזה. קוראים לה אפרת בן צור.

את סיפור ההתאהבות שלי בגברת בן צור תוכלו לקרוא כאן. אקצר ואומר שכבר חודשים ארוכים שהיא ברירת המחדל בפלייליסט שלי. יום, יומיים, שבוע, עשרה ימים אני אשמע המון דברים אחרים, ובסוף אחזור תמיד אליה. כבר כמה חודשים שהיא הולכת איתי יד ביד. במקרה של התאהבות מוזיקלית שמתחילה מדיסקים בלבד, תמיד ישנו מבחן ההופעה (אלא אם כן מדובר במוזיקאי שכבר איננו איתנו, או אחד שלא גר פה. זה רק גורם אחד שמוביל לכך שאני כמעט ולא שומעת מוזיקאים מחו"ל, ועוד קצת על כך בהמשך). לא אשאיר אתכם במתח: היא עמדה בו בכבוד.

אל הזאפה נכנסתי כשהמופע הפותח כבר היה בעיצומו. מופעים פותחים זה רעיון נחמד, ואני מחבבת את האפשרות לקבל מנת הפתעה כמתאבן לפני המנה העיקרית שהזמנת. גם הפעם זו הייתה חוויה נעימה. "רוסו&ווינברג" התגלו כצמד יפה, בחור ובחורה, נראים קצת לא מכאן, עם אקוסטית וכמה צעצועים ובעיקר שני קולות מאד מאד יפים, שיצרו ביחד הרמוניה נרגשת אך מדויקת מאד. רק שאלה אחת לי: למה, למה באנגלית.

זו תלונה קצת מוזרה, הרי ההופעה שלשמה הגעתי מלכתחילה כללה יותר שירים באנגלית מאשר כאלו בשפת הקודש. אבל ראשית, ברור שגם במקרה הזה הייתי מעדיפה לשמוע עברית, ושנית – לא כל מי שמחליט לכתוב טקסטים באנגלית הוא אמילי דיקנסון. וגם לזה עוד אגיע.

בסיומו של המופע הפותח, נשמע בחלל הזאפה סאונד של מטוס, או של גלי ים גועשים, האות ניתן והנגנים עלו לבמה אחד אחד. מהרגע הראשון זה היה נראה כמו מחזה מופק היטב, והנה גם השחקנית הראשית – באוברול שיפון שחור, חגורה, פרח בשיער וחיוך מסתורי. וללא נעליים. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לציין את זה, אבל יש לי תחושה שזה חשוב לשם הבנת העלילה.

היא ניצבה ליד האוטוהארפ שלה, עם הסאונד המתכתי והעתיק, והתחילה לשחק. לשחק את התפקיד שלה, לשחק עם הלב שלי, same same.

כל החלק הראשון של ההופעה הורכב משירי האלבום "Robin", שבו הלחינה אפרת טקסטים של אמילי דיקנסון. וכבר בשיר הראשון או השני נוכחתי לגלות שוב שהאזנה לדיסק לעולם לא תשווה לחוויית הלייב. יש משהו מסוכן בלפגוש לראשונה, בעיניים ובאוזניים, קול שפגשתי כבר כל כך הרבה פעמים בתיווכם של רמקולים או אוזניות. במקרים רבים הקול האמיתי עלול להתגלות בחולשתו היחסית בהשוואה להקלטות המוכרות. ההקלטות האלו הרי מתרחשות בסיטואציה מוגנת של אולפן, נבחרות מתוך כמה וכמה טייקים, ולפעמים גם מופעלות עליהן מניפולציות של עריכה והפקה. ואילו כאן גיליתי שלאפרת בן צור יש קול עצום, והיא יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, הרבה יותר ממה שבא לידי ביטוי בסופו של דבר בדיסקים שלה. שמעתי כבר זמרות מוכשרות ממנה, כמוה לא שמעתי. מדובר בזמרת מצמררת. איך היא יכולה ככה גם גבוה וגם נמוך, בלחישות עמוקות או בצרחה בלתי מתפשרת, בנהמות אצורות או בהגייה מדויקת, כל מה שהשיר ידרוש.

אפרת בן צורב-"A thought" היא עברה בסוף משירה ללחשושים. ב"While I was fearing it", אחרי הבית הראשון, היא פלטה פתאום זעקה. אי אפשר לפספס את העובדה שהאישה היא באמת שחקנית מקצועית, ובכל זאת, לא הרגשתי שמנסים לעבוד עליי. מניירות שבכל מקרה אחר היו מעצבנות אותי, וגורמות לי לחוש ריחוק מיידי מהמתרחש על הבמה – התקבלו בטבעיות גמורה כשהן נבעו ממנה. כן, נבעו, כמו מעיין של סיפור, כזה שמבקש להיות מדויק וגועש גם יחד, מעיין שהפך לנהר סוחף ולקח אותי איתו הלאה, הלאה.

ובתוך השטף הזה, כל דבר היה נראה הגיוני ונכון. הצחקוקים המשונים שלה פה ושם, ההקראה הדרמטית של חלק מהשירים, הפריטה על גיטרה קלאסית תוך שימוש בשניים-שלושה מיתרים בלבד, המשחקים בפעמון, קרקורי הצפרדעים, הזעקות, הקפיצות והריקודים, המוזרות הבלתי נמנעת. אפרת בן צור היא מוזרה, אבל באופן מוזר לא פחות, הביזאריות שלה לא מרחיקה אלא דווקא מקרבת. היא משוגעת, אבל מהסוג שגורם לכל מי שנלכד בצליל קולה או במבט עיניה – להשתגע ביחד איתה. ובמחזה הזה, כבר הבנתי, כל האמצעים כשרים.

למפגן השעשועים שלה היו שיאים רבים, אחד מהם היה בעת הביצוע של "Storm". אחרי ההקדמה המחייבת ("זה השיר הכי הכי שמח שתשמעו כאן הערב"), אפרת אחזה במקל תיפוף גדול, והתחילה להכות לפי הקצב בתוף שעמד מולה. היא שרה, היכתה בתוף ורקדה, לסירוגין וגם ביחד, והכל במין חינניות משונה שלא איפשרה לשום אדישות לנכוח. והנה בדיוק ברגע הנכון היא הושיטה לקרני פוסטל – רוב הזמן על הצ'לו הענוג – את התוף מרים שעמד גלמוד על הבמה, והמשיכה בצווחות קטנות ובריקודים עם התוף. המחזה הפך למחזמר, והחגיגה בלב גדולה.

השיא התיאטרלי התמשך אל תוך מונולוג קטן, אודות סיבוב ההופעות של אפרת ולהקתה בארצות הברית (למעט קרני פוסטל שהעדיפה לנסוע עם אסף אבידן לצרפת, וחטפה קצת על הראש בנוגע לזה). בגמגומים ובמבטא אמריקאי שהתפרץ מדי פעם לתוך דבריה במכוון, היא סיפרה על ההופעה הכי מרגשת שהייתה להם שם, ב"אמילי דיקנסון הום טאון", ועל סיור שערכו במעונה של המשוררת ("היינו אצלה בבית. היא לא הייתה"). המדריך באותו הסיור טען שדיקנסון לא הייתה דיכאונית, ושהיא לא יצאה מהבית פשוט כי היא רצתה לכתוב. אפרת חלקה עליו: "לדעתי, מי שמפסיק לצאת מהבית בגיל 30 – הוא דיכאוני!". אבל, כפי שהמשיכה ואמרה, לא זה מה שמשנה. "מה שמשנה זה שהיא כתבה טקסטים כל כך יפים".

ואכן, מעבר לעובדה שעברית היא שפת האם שלי, ולנצח טקסט שנכתב בה ייגע בי יותר מכזה שנכתב באנגלית, יש לומר גם כי בהרבה מקרים טקסטים באנגלית מרשים לעצמם להיות פשטניים. באנגלית הכל נשמע פחות כבד, יותר אוורירי. ואילו הטקסטים של אמילי דיקנסון, משוררת אמיתית, הם מצד אחד פואטיים ועמוקים מאד, ומצד שני עושים את זה בשפה פשוטה יחסית, כך שגם מי שלא שולט בכל רזי האנגלית יכול להבין, להזדהות ולהתאהב.

קחו את הטקסט הזה לדוגמא, שהפך לשיר הנושא של האלבום:

If I can stop one heart from breaking
I shall not live in vain
If I can ease one life the aching
Or cool one pain
Or help one fainting robin
Unto his nest again
I shall not live in vain

איזו פשטות, איזה יופי, וכמה רגישות טמונה בשילוב ביניהם. את המילים הללו אפרת הקריאה לפני השיר עצמו, כפי שעשתה מספר פעמים במהלך הערב. ולמילים יש כוח בפני עצמן, אבל כמו במקרים מוצלחים של הלחנת שירי משוררים, עם הלחן והביצוע – כוחן של המילים רק התעצם. המוזיקליות בהופעה הזו הייתה מסעירה, ולא הניחה לשום חלק בגוף להישאר באדישותו. הכל התגעש והתלכד אל תוך אותו נהר שסחף אותי איתו, הלאה, הלאה, בלי אפשרות להתנגד.

אחרי שיר נוסף והצגת הנגנים הנהדרים – שמלווים אותה גם באלבום: עומר הרשמן על גיטרה חשמלית, אסף שתיל על הפסנתר, גיא לוי על הקונטרבס, גיורי פוליטי על התופים וקרני פוסטל (המהממת! Girl power it is) על הצ'לו, פתאום הגיעה העברית. אפרת אחזה שוב בגיטרה, כל הכלים למעט הפסנתר – השתתקו, והיא שרה את "קח אותי". כאילו כדי לא לעשות את המעבר חד מדי, גם באמצע השיר הזה הגיעה קריצת אנגלית קטנה ("Only love can break your heart"), אבל חרף העובדה שזה אפילו לא שיר אהוב עליי במיוחד, מבחינתי אין מה להשוות. פתאום זו כבר לא הייתה רק מוזיקה, זו הייתה תפילה. באחת הופסקה הצלילה האיטית אל עולם אחר, מכושף ומלא מסתורין, ופשוט צללתי פנימה, אל מקום מוכר ומחבק.

ואחרי האורחת הראשונה – העברית, הגיעה תורה של האורחת השנייה: רונה קינן. היא עלתה דרך הקהל כבר לצלילי השיר הבא, אחזה בגיטרה זהה לזו של עומר הרשמן, ואני נהניתי לרגע רק מהפריים הזה: אפרת בן צור ורונה קינן, ביחד. יש כל כך מעט זמרות שאני אוהבת, שהסיכוי לפגוש שתיים מהן ביחד על במה אחת הוא קלוש להחריד. זה לא קרה אף פעם בעבר. והנה זה קורה.

ואחרי ההתמוגגות מעצם ההתרחשות, עברתי להתמוגג מהביצוע המשותף ל"אני אחכה", אחד מהשירים של אפרת שאני אוהבת במיוחד. את האמת יש לומר: הביצוע היה רחוק מלהיות מושלם. הגבוהים שאפרת מתגברת עליהם בקלות קצת תפסו את רונה לא מוכנה, וגם השילוב ביניהן היה לא מלוטש, אבל הקסם עבד בכל מקרה. הקסם שבא לידי ביטוי בכוח המשונה שיש לקול אהוב דווקא כשהוא שר מילים שאינך רגיל לשמוע ממנו. הקסם שבא לידי ביטוי במפגש של שני מקומות פנימיים אצלי, שמקבלים מימוש במציאות על ידי מפגש של שני מוזיקאים אהובים (בדיוק כמו שהיה לא מזמן אצל ברי סחרוף ויהודית רביץ). וכמו מפגש צלול של שתי כוסות יין בחלל האוויר, זה נשמע זך ובהיר, ורק מתחשק לך ללחוש: לחיים.

"הגעת!", אמרה אפרת בחיוך, "ערב טוב!". אחרי שביב חיקוי של ליאור נרקיס מצד רונה (הרי אי אפשר לומר יותר "ערב טוב לך" בתמימות), ועוד קצת גמגום של אפרת לגבי השיר הבא, הן שרו ביחד את "קסיוס" למילותיה של יונה וולך. זה שיר שנחשב לנדיר ומבוקש בהופעות של רונה, ולמרות שאני באופן אישי לא משתגעת עליו – עף לי המוח. הטקסט המשונה התאים לאפרת כמו כפפה ליד, והביחד של שתיהן סוף סוף פרח.

ולאחר דו שיח מוזר אך משעשע נוסף, השיר הבא של רונה היה דווקא אחד שאני אוהבת מאד, וגם הוא בקושי מבוצע בהופעות: "מי מפחד מהזריחה". איזה כיף. יופי של ביצוע פשוט ונקי, טוב בהרבה מהטיזר שעלה לאינטרנט מוקדם יותר באותו יום. הסאונד בוידיאו, לצערי, לא עושה חסד עם היופי שהיה שם (ישבתי קרוב מדי), אבל תאמינו לי שהרגשתי כאילו מישהו מחבק אותי חזק. השיר הזה חיבק אותי, כמו ששיר באנגלית לעולם לא יוכל, והרגשתי כאילו שתיהן גם כן מציעות לי חיבוק וירטואלי עשוי גלי קול ורגש. זה עזר.

אפרת חזרה לתיאטרליות שלה, ואמרה ש"זה נורא מוזר לארח. לא הצעתי לה לשתות משהו", כמובן ששוב התפתח איזה דו שיח קטן ומצחיק, שבעיקר הוליד אצלי תקווה שעקב תחושת הפספוס המשועשע שאפרת הביעה באנחה, אולי בעתיד החיבור הזה יקרה שוב. הפוטנציאל חזק. חלק זה של ההופעה הסתיים ב"יש עוד מקום", שרק חיזק את הנקודה הזו: שוב מדובר בשיר שאינו מהאהובים עליי, אבל הביצוע המשותף היה מעולה לגמרי.

אפרת המשיכה ל"אבוא אליך" לבד, ואז אמרה שהיא מתלבטת איזה שיר לשיר לסיום. כמה הצעות נשמעו מהקהל, ביניהן צעקת "פודרה!" נחרצת, מה שהוביל את אפרת להמתיק בחיוך צופן סוד: "את פודרה אני לא שרה יותר, אוקיי?"… לבסוף היא ביקשה מכולם להירגע, ובעוד זיק אירוניה מודעת לעצמה היטב, אמרה: "בואו נקום, נתחיל לזוז ולרקוד לצלילי המיני-להיט…" והתחילה לפרוט את "צוללת". עשר שניות אל תוך השיר והיא שוב מחייכת: "איפה אתם?"…

מילים יהיו קטנות על מה שהשיר הזה עשה לי. באמת צללתי. זה השיר שפתח לי את הלב אליה מלכתחילה, ולא האמנתי שעד אז לא הכרתי אותו. אין הרבה שירים שלאורך רוב זמני חיי, על תקופותיהם המשתנות, הם נשארים תמיד רלוונטיים. "צוללת" הוא שיר כזה. למרבה המזל, תיארתי לעצמי שהוא ייכלל בהופעה, בניגוד לשירים רבים אחרים שאני אוהבת מתוך שני האלבומים בעברית – וכמובן, נעדרו הפעם (שניים מהם אפילו נכתבו בסטליסט אך לא בוצעו בפועל). זו האכזריות בלהכיר אמן חדש שהוא בעצם ישן. יכול להיות שתתאהב עד כלות בדיסקים שלו שיצאו לפני שנים, ואין סיכוי שתזכה שוב לשמוע אותם במלואם בהופעות. בכל מקרה, לשמוע סוף סוף את "צוללת" בלייב לראשונה, לפגוש בה שרה אותו פנים אל פנים אחרי שכמה חודשים הוא הולך איתי ללא הפסקה, זו הייתה מתנה גדולה.

בהדרן, רונה קינן הוזמנה שוב אל הבמה. ואחרי עוד הקדמה מצחיקה מבית הגברת בן צור, רגע לפני שהן משלחות אותנו לדרכנו, שרו שתיהן ביחד בדואו שקט יפהפה כמו שיר ערש את "All I have to do is dream" של האחים אברלי. מקסים.

כל הנגנים (הנפלאים, אם לא הזכרתי את העובדה הזו עד כה) הוזמנו לשוב אל הבמה. ומאחר ואפרת החליטה שהיא "לא מסוגלת לסיים הופעה בנימה כזאת אופטימית", השיר האחרון בהופעה היה השיר היחיד שטרם בוצע מהאלבום החדש, וזה שמסיים גם אותו – "Till the end", ממש כמו שקופית הסיום של סרט.

למקרה שזה לא היה ברור עד עכשיו: לאורך כל ההופעה הזו הייתי מאושרת. וברגע שהיא נגמרה, פתאום עלה בי זיכרון חד דווקא של הטיול לפני הגיוס, ימי קיץ חמים וארוכים באילת. אני צוללת. שעות ארוכות מתחת למים, אוויר מגיע מלמעלה, מראות יפהפיים ניבטים מלמטה, ואני שטה עם הגלים ורק מתפללת שאצליח לזכור את התחושות העצומות האלה גם ברגעים פחות יפים. אפרת בן צור עוזרת לי לחזור ולצלול. זה הכי קרוב שאי פעם הגעתי להתגשמות החלום המודחק שלי – להצמיח כנפיים ולעוף. טל גורדון ראיינה אותה כשהאלבום האחרון יצא, והראיון (המעניין למדי) קיבל את הכותרת "מקום בחלל שנקרא אפרת בן צור". אחרי הצצות מתמשכות במקום הזה, וביקורים חטופים על אש קטנה, לפני שבוע סוף סוף עפתי לשם. וכמו כשמבקרים במקומות היפים באמת, מקומות שמבחוץ מעוררים לך דברים בפנים, משהו משם עוד נותר אצלי. ושבוע אחרי, גם כאן, על הקרקע, הכל נראה הרבה יותר יפה.

סטליסט:

סטליסט

("Robin" – אפרת בן צור מארחת את רונה קינן, זאפה ת"א, 28.10.12)

מודעות פרסומת
2 תגובות leave one →
  1. 5 בנובמבר 2012 23:46

    אני שמעתי על אפרת בן צור כ"כ הרבה בשנה האחרונה שקצת התחשק לי לעשות דווקא ולא לשמוע אותה, ובסוף החלטתי לנסות את Robin- ומה אני אגיד, נפלתי. אלבום מדהים, שלם ומרגש משמיעה ראשונה.
    איכשהו דווקא העובדה שהיא שרה באנגלית אפשרה לי להתחבר אליה יותר בקלות, משהו בעובדה שממילא הריכוז שלי בשיר שונה מהקשבה לשיר בעברית.
    ורונה- טוב, רונה מהממת.
    יופי של פוסט וסרטונים 🙂

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    6 בנובמבר 2012 22:49

    וואו. זה כל כך יפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: