Skip to content

אהבה במדבר המלוח

12 באוקטובר 2012

אומרים שהשנה הראשונה לנישואים היא הכי קשה. בני הזוג צריכים ללמוד זה את זה, להתנהל בתוך מערכת היחסים שתפסה כיוון רציני יותר, ולהתחיל לחיות ביחד. זה לוקח זמן ודורש הרבה סבלנות.

נכון שמערכת יחסים מוזיקלית היא שונה לגמרי (ובדרך כלל חד צדדית, כך שלא ברור שאפשר בכלל לכנותה מערכת יחסים), אבל מסתבר שגם במקרה הזה, לעיתים, השנה הראשונה נוטה להיות רצופת עליות ומורדות.

הכל התחיל לפני קצת יותר משנה. הוא אחד כזה שכולם מכירים, וגם אני הכרתי, לא לעומק. אפילו ראיתי אותו לפני כן, פה ושם, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו ברצינות, הפעם הראשונה שבאתי במיוחד בשבילו. השקעתי, נסעתי עד אמצע המדבר. ובסוף גם לי זה קרה: התאהבתי. התאהבתי בברי סחרוף.

מאז ראיתי אותו לא מעט. הוא ידע לשמח אותי ולגרום לי לרקוד עד כלות הרגליים, והצליח גם להפנט בהזדמנויות מעט יותר אינטימיות. פיניתי לו מקום, והוא, בעקשנות ובהתמדה, תפס עוד ועוד פינות אצלי בפנים. אפילו את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי איתו.

לכאורה הכל טוב ויפה. ואז בא המשבר.

זה קרה לפני קצת יותר מחודש, במופע זריחה של הסיבוב האלקטרו-אקוסטי במגדל דוד. בהופעות האלה הוא מופיע רק עם גידי רז על גיטרות וסמפלרים ואיתמר דוארי על כלי הקשה, שילוב מעיף שמחולל קסמים (כמו זה למשל). הפעם הצטרף גם שי צברי עם הקול חסר הגבולות שלו, הלוקיישן היה יפהפה ורוחות הבוקר נעימות. בנסיבות אישיות, למרבה הצער, אני הגעתי הפוכה לגמרי. מיררתי בבכי בערך 80% מההופעה ורק רציתי לישון או שמישהו יחבק אותי, ומהר. אתם יודעים מה, הייתי מסתפקת במבט מבין. נכון שחרף מערכת היחסים המסועפת שלנו, לא היה הוגן לצפות דווקא מברי סחרוף לענות על הצרכים האלה. ובכל זאת, העובדה האובייקטיבית שהוא ישב מטר ממני ומהתייפחויותיי, עטוי משקפיים כהים חוצצים למרות שלא הייתה שמש בכלל, קרוב פיזית אבל כל כך רחוק, והעובדה הסובייקטיבית לגמרי שלא הצלחתי להרגיש את הלב שלו שם על הבמה בתוך כל המוזיקה המהממת, כל זה עשה לי בעיקר רע.

שנתייאש? חלילה. החלטתי לחזור למקום בו הכל התחיל: למדבר.

יש איזה ריגוש בלתי נמנע בהופעות שמתקיימות פחות או יותר באמצע שום מקום. זו אחת מהסיבות שגורמות לי כמעט בכל שנה להגיע לפחות להופעה אחת בפסטיבל התמר ובפסטיבל אהבה, שמתקיימים באיזור ים המלח מדי סוכות ופסח, בהתאמה. לא נעים להודות שאת נקודות הציון על כביש 90 (מצוקי דרגות, מצפה שלם, נחל זוהר) אני מכירה בעיקר בגלל הפסטיבלים הללו. וישנה, כמובן, מצדה. עד כה נכחתי רק בהופעות זריחה על הפסגה, שיש להן קסם מיוחד, רק שהוא קצת מתפוגג בזמן הנהיגה העייפה הביתה בשבע בבוקר אחרי לילה לבן. השנה לראשונה התקיימו הופעות בהיכל מצדה – זה של האופרות – ותשמעו, לגמרי שווה את הנסיעה. המקום גדול אבל מצליח להישאר אינטימי, נוח יחסית להופעות עמידה, וכבונוס מקבלים את המצדה עצמה כתפאורת רקע. המתחם כולו נפתח כשעה וחצי לפני פתיחת השערים להופעה עצמה, ואין ספק שעדיף להעביר את הזמן המעצבן הזה עם אייס קפה ביד, בישיבה על כורסת במבוק. באמצע המדבר, להזכירכם.

החלק הפחות נחמד היה אחוזי הלחות הבלתי סבירים בעליל. לפני שיצאתי מהבית ארזתי סוודר ליתר ביטחון. הוא נשאר באוטו, ומאוחר יותר הצטערתי שלא לקחתי אותו איתי כתחליף למגבת. מהרגע שעזבנו את המזגן ועד שחזרנו אליו כשש שעות לאחר מכן – לא הפסקתי לנזול, והפעם לא מהעיניים. כשכבר עמדנו בתוך מתחם ההופעה וחיכינו שיתחיל, אולי אחת לעשר דקות היה נדמה כי מגיע מאיפשהו משבונצ'יק קטנטן וכמעט בלתי מורגש של רוח. כנראה שברי פיהק.

הערב התחיל בהופעה של יהודית רביץ, שבאופן קצת בלתי הוגן לא הזכרתי אותה בכלל עד לרגע זה. האמת היא שזה פשוט כי ההופעות שלה נעות בעיקר על הרצף שבין כיף לממש ממש כיף, וכל התיסבוכים שלי נזנחים בצד. אני לא צריכה ממנה כלום חוץ מהאפשרות לשיר איתה את השירים האהובים, לרקוד, לצחוק מהשטויות שהיא עושה, ולספוג מעט משמחת החיים שהיא משפריצה לכל עבר.

בניגוד להופעות של ברי, ובעצם לרוב ההופעות שאני הולכת אליהן, אצל יהודית אין תהליכים מהופעה להופעה ואין שינויים כמעט. נוספים שני שירים פה, יורד שיר שם, בדיחה חדשה, זה המקסימום בגדול. היא הוציאה דיסק חדש לא מזמן, וכמה שירים ממנו נכנסו לסטליסט, אבל ברור שהרוב המוחלט של הקהל בא בשביל השירים הישנים. זה הבדל מעניין בינה לבין ברי, שלמרות שהם כמעט בני אותו גיל – כמוזיקאים הם שייכים לשני דורות שונים לגמרי. בעיקר בפער שבין הישענות על להיטי עבר לבין התחדשות בלתי מתפשרת. וזה, כמובן, מעבר לשפה המוזיקלית השונה ולגישה הכללית שמתוכה הם יוצרים ומתפתחים, כל אחד בדרכו.

וזו רק אחת מהסיבות שהיה כל כך כיף לראות את החיבור ביניהם. כבר בפרסומים הובטחו כמה שירים משותפים, ואכן, בשלב די מוקדם של ההופעה של יהודית, זיהינו בקצה הבמה בלורית אפורה מתבדרת ברוח. כאמור, היה חם בטירוף. לא הייתה שום רוח. אבל בלוריתו של ברי התבדרה, ביקר לי.

ואחרי כמה שירים של יהודית, הוא הצטרף ועלה. השירים שהם עשו ביחד לא היו מהוקצעים במיוחד, אבל יש משהו מאד מרגש בחיבורים האלה, במיוחד של שני אמנים שאני אוהבת. מין התחברות של המקומות שלהם אצלי, והארה מחודשת של מילים מוכרות כשהן נשמעות לפתע בקול אחר, אהוב גם הוא. ואכן הביצוע המשותף ל"האיש ההוא" היה לחלוטין נוגע ללב, חרף העובדה שלא היה מזיק לברי ללמוד את המילים בעל פה.

שלא לדבר על "גלים גלים" הקליל מהאלבום החדש של יהודית – בהפקתו המוזיקלית של ברי עצמו – בו היה נראה שאפילו יהודית לא ממש סגורה על הטקסט, ואף אחד מהם לא בדיוק ידע מה המבנה, מתי מנגנים ומתי שרים. גם "עבדים" שהגיע מיד אחריו לא היה חף מהתבלבלויות, הפעם של יהודית. חזרה או שתיים היו ככל הנראה פותרות את העניין, אבל למרות הכל, הקסם האנושי – של שניהם יחד ושל כל אחד בפני עצמו – עבד בכל מקרה. מזל.

ומזל גם שהחלק המשותף נחתם בביצוע מקסים ומדויק ל"בית הערבה", כמחווה מקומית (מאוחר יותר יהודית גם שרה לבדה את "עין גדי"). הגיטרות דייקו, הנהמות הרוקנרוליות במעברים הוסיפו, והקולות שלהם השתלבו כל כך יפה ביחד. מדהים כמה שניהם השתבחו עם השנים. גם בתחום המראה, אם יורשה לי, אבל בעיקר בשירה – הקול של יהודית העמיק ועם זאת נשאר צלול בדיוק כפי שהיה, ואת התהליך שעבר הקול של ברי אני לא מצליחה להבין. שיסלחו לי מראש כל חובביו המושבעים מימים ימימה, אבל בדיסקים המוקדמים הוא די מקרקר. 15-20 שנה עברו, ולא רק שהוא למד לשיר, אלא שכל מילה שהוא מוציא מהפה נשמעת לי כמו מינימום "ונתנה תוקף".

ברי ירד מהבמה בברכת "נתראה עוד מעט", ויהודית ולהקתה המלבבת המשיכו לכמה שירים נוספים משלהם. ושוב באופן קצת בלתי הוגן, לא הקדשתי עד עכשיו אף מילה ללהקתה המלבבת. אז הנה כמה: כישרון, מוזיקליות, דיוק, הנאה, שיק (לפחות אצל חלקם) ובעיקר חמידות אנושית שאין דברים כאלה. התקשורת ביניהם, חדוות הנגינה שמורגשת היטב, החיוכים הענקיים שהם שולחים זה לזה והריקודים הקבועים בכמה מהשירים פשוט משדרגים את ההופעה בעשר רמות. כשרואים חבורה כזו של אנשים שכל כך נהנים ממה שהם עושים, השמחה פשוט מדבקת.

ולסיום החלק של יהודית ובחוריה, שאלה: אם אתה מוצא את עצמך בהופעה, במקרה בתור הגיטריסט, ופתאום קצת משעמם לך לרגע במהלך אחד השירים, מה תעשה? ובכן, אם אתה עמית יצחק, אתה תחצה את הבמה לכיוון חברך הבסיסט ותבהיל אותו מאחורה. את הבעת הפנים הכל כך מצחיקה שלבש עדי הר צבי כשכל הנ"ל התרחש, אני לא חושבת שארצה לשכוח בקרוב.

בהזדמנות זו אזכיר גם את רן שמעוני על התופים, אלון פרימן על הקלידים, ושלישיית הנשפנים המגניבה שכללה הפעם את יאיר סלוצקי, עופר פלד ובחורצ'יק חדש(?) שאת שמו לא קלטתי. כיף של להקה.

אחרי הפסקה לחידוש הכוחות וסידור הבמה, הגיע חלקו של ברי. ואיך שמחתי שהוא התחיל עם "הלוחש במכוניות", בדיוק כמו ההופעה ההיא בחאן שיירות. חברה שלי אמרה פעם שהשיר הזה הוא כמו כישוף, ומעניין מה הוא עושה. הלהט המחשמל הזה שהיה שם באוויר הרותח, אין לי מילים בשבילו. אגב, מדי פעם במהלך הערב, הלוך וחזור מעל הבמה, שוטט לו עב"ם. בחיי. כזה עם אורות אדומים וירוקים, שיודע לעוף. לקברניטי פסטיבל התמר הפתרונים.

בכל אופן, מיד לאחר מכן הגיע "עיר של קיץ". השיר הזה הסתובב לי במוח בערך שבועיים לפני ההופעה ללא הפסקה, מוכיח לי שוב איך לפעמים אפשר במשך תקופה פשוט לחיות על ריף אחד של גיטרות. חלקכם מהנהנים כרגע בהזדהות עמוקה, אחרים ודאי החליטו סופית שאני משוגעת. יום אחד עוד יוכח מדעית שבהיעדר חמצן, אפשר לנשום צלילים.

ההופעה המשיכה משיא לשיא, עם שירים פשוט אדירים שאין לתאר את כוחם עליי, מי היה מאמין שרק לפני שנה ומשהו רובם לא עשו לי כלום. ואיך נהניתי לצרוח את המילים. שניים מהשירים החדשים שיהודית שרה היו היחידים לא הכרתי בהופעה שלה. בהופעה של ברי הכרתי את כל השירים. נכון שזו לא חוכמה כל כך, כי שתי ההופעות היו פחות או יותר הופעות להיטים, אבל שוב – בהשוואה למצבי בענייני ברי לפני לא הרבה זמן, ההבדל היה לי משמעותי. הפעם הרגשתי חלק מהדבר הגדול הזה. זה קשור גם לעובדה שהצלחתי לעמוד בשורה הראשונה, כאילו אני ותיקה בתחום, וכמה ניכר בשבילי ההבדל בין שורה ראשונה לבין כל מקום אחר. ככה אני אוהבת את זה. בלי שום חציצה, כשמלפניי רק הבמה.

כמובן שאחד השיאים היה שוב "כלום זה לא סתם", איזה עיבוד מהמם, עם סמפלרים עדינים של גידי רז (איך לא חם לו עם כל השיער הזה), בבת אחת איבדתי את עצמי לגמרי וטסתי לכוכבים. אבל זה היה רק שיא מוגבה במיוחד ביחס לשאר ההופעה, שהייתה שיא אחד מתמשך. ושוב הנוכחות של הנגנים השפיעה להפליא והייתה מאד בולטת, החל מהיכולות המוזיקליות הבלתי נדלות שלהם ועד להתעקשות על הרקדת הקהל – בעיקר מצד אייל תלמודי הנשפן החינני, ומצד שי צברי המופקד באופן רשמי על שירה וקולות במנעד לא הגיוני, ובאופן פחות רשמי על הפיכת ההופעה לחאפלה מתמשכת תוך תקיעת מבטים בלתי מתפשרים בכל מי שמעז להפסיק לרקוד. לפי הסטליסט, הוא גם היה אמור לשיר את הגרסא שלו ל"נפרדנו כך". אני דורשת שזה יקרה בפעם הבאה שאגיע להופעה.

ושוב כאן אציין את חברי הלהקה שלא הוזכרו עד כה, הלא הם: בנו הנדלר הבסיסט והמפיק המוזיקלי (וגם במקרה הזה נשאלת השאלה איך לא חם לו עם כל השיער), אורן לוטנברג בתפקידי גיטרות גאוניים, ניר מנצור בתיפוף אנרגטי, גרשון וויסרפירר על כלי נשיפה ומיתר, ו – איך לעזאזל לא הזכרתי אותו עד עכשיו – איתמר דוארי המהמם בכלי הקשה מהממים שהולידו מגוון בלתי יתואר של סאונדים כמו שרק הוא יודע. את דעתי על החיוכים שלו חשבתי שאשמור לעצמי, אבל אוף, הם מהממים גם.

וברי, ברי, אליל יווני – סליחה, יהודי – שכמוהו, עם הגיטרה שקרעה את השמיים והקול שתפר בחזרה את כל הקרעים בלב. שסוף סוף הבנתי משהו לגביו ולגביי, מה אני צריכה ממנו, וכמה ואיך, והשלמתי עם זה, ולא רציתי שייתן לי שום דבר אחר. מעבר להנאה האדירה מההופעה, זו הייתה בשבילי חתיכת חוויה מתקנת להופעה ההיא במגדל דוד, ובמובן מסוים גם חוויה מתקנת לתקופה שלמה וקשה שההתפרקות אז בהופעה הייתה רק קצה הקרחון שלה.

בסופן של שתי ההופעות הללו, בעוזבנו את המתחם, הייתי: 1) צרודה, 2) מיוזעת להחריד, 3) מותשת, 4) עם כאבים במספר ניכר של חלקי גוף. לא יודעת איך נהגתי בחזרה הביתה. בעצם כן יודעת – באורות גבוהים (שלי, לא של המכונית. הקץ לסינוורי נהגים על כביש 90). הייתי מאושרת. ומה שמדהים, שאחרי כל זה רציתי עוד.

ככה זה עם הדברים הטובים באמת: אף פעם זה לא מספיק, וככל שאתה חווה יותר מהם – אתה צריך יותר. ואין לי אלא לסיים את הסיקור גם הפעם באותו הציטוט: "ביום בהיר אפשר לראות עד אינסוף"…

ובהזדמנות חגיגית זו: שנה טובה לכולם!

 

סטליסטים:

סטליסטים ומזלטובים

("גיטרות וחשמל בלב המדבר" – יהודית רביץ & ברי סחרוף, פסטיבל התמר, היכל מצדה, 2.10.12)

מודעות פרסומת
3 תגובות leave one →
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    12 באוקטובר 2012 13:56

    איזה יופי את כותבת. נראה לי שאבוא בפעם הבאה..

  2. 12 באוקטובר 2012 16:59

    כתבת מעולה. 🙂
    אהבתי בהופעה של יהודית רביץ את ההשלמה של בין הנשפנים לקול שלה ב"לקחת את ידי בידך". היא כבר לא מגיעה לקול הצלילים הגבוהים בקטע השירה ללא-מילים ובצלילים העליונים הנשפנים המשיכו אותה בטבעיות בלתי-מורגשת.
    וההופעה של סחרוף היתה מנצחת לחלוטין (ובאמת מה זה העב"מ הזה שריחף מאחור?).

Trackbacks

  1. פן נחלוף על האושר « שִׁיר טִיוּל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: