שעות יפות של חסד והקיץ במרפסת

לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבה נותרתי חסרת מילים אל מול המציאות, או אולי נכון יותר לומר – לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה מסיבות טובות.
זו בדיוק הייתה ההרגשה ביום ראשון בערב. צורך בלתי מתפשר לספר לכל העולם על החוויה מלאת הקסם שעברה עליי, ומילים – איין.
ניסיתי להיזכר אם כבר קרה שחלום שלי התגשם. כי התחושות שאפפו אותי בכל השעות שלאחר מכן היו מאד לא מוכרות, ורציתי לפענח את מקורן. אני חושבת שזה לא קרה אף פעם. כלומר, הרבה דברים שרציתי בעבר, או שקיוויתי להם, אכן קרו. אבל אני לא זוכרת עוד מקרה שבו דמיינתי סיטואציה מסוימת, חלומית מבחינתי, והיא התרחשה במציאות כמעט אחת לאחת.
ולכן ההתרגשות האדירה, שהייתה הרבה מעבר להתרגשות הרגילה של הופעה טובה. זו הייתה פליאה עצומה על הקסם הבלתי נתפס הזה: לפני רגע זה היה רק בראש שלי. והנה זה קורה באמת.
ומסתבר שכשחלום הופך למציאות, לא מרגישים צורך ללכת לישון.

לפני כשנה כתבתי פה על סדנת פיוטים של ניצן-חן רזאל, שחברה טובה אירגנה במרפסת שלה. הערב ההוא עורר אצלי הרהורים רבים בנוגע לפלטפורמת ההופעות המוכרת לי בדרך כלל על חסרונותיה ויתרונותיה, כמו גם בנוגע לדיסטנס שבין אמן לקהל על חסרונותיו ויתרונותיו, ועוד. אצלי נולדו הרהורים, אצל אפרת נולדה בעיקר אמביציה חזקה ומבורכת: בואו נעשה את זה שוב. ככה התחיל הרעיון של "מוזיקה בבית".

וככה הגיע נעם רותם להופיע במרפסת הירושלמית האהובה עליי.
וככה מצאתי את עצמי כמה שעות אחרי ההופעה, מסתובבת במעגלים בחדר עם אדרנלין בשמיים, תמונות וצלילים מתערבבים לי בראש ונפרדים לרגע, שולחים כל פעם חיוך קטן של היזכרות בעוד רגע מקסים שהיה שם, והלב מסרב לשקוט.
עד שאין ברירה אלא ללכת לישון, כי מה תעשה, תנסה לשיר את מה שהפה לא מצליח לדבר? תרוץ ברחובות ותצרח שבא לך לבכות אבל הדמעות פשוט מסרבות לצאת החוצה? תשב וממש תתאמץ להבין מה אתה אמור לעשות עם כל מה שמתרוצץ לך שם בפנים, פשוט דורש להישאר שם, להיות?
ואולי זה בדיוק העניין. הערב הזה עורר בי רצון-צורך-דחף-תשוקה, עזים ביותר, להיות. כל כולי, להיות. במלואי. בכל כוחי. ומי יכול להירדם ככה.
תגידו שאני נסחפת, שאתם לא מבינים איך הופעה יכולה לגרום לי להרגיש דברים כאלה. אני אגיד לכם שגם אני לא מבינה, אבל אם יש משהו בעולם שגורם לי להרגיש ככה, ככה בדיוק, ומצאתי אותו, כל מה שנותר לי זה לומר תודה.

ההופעה הזו הייתה הרביעית בעונה הנוכחית של "מוזיקה בבית" (ויהיו עוד, אינשאללה, הישארו מעודכנים). ההופעות הקודמות היו מרגשות ומשמחות, כל אחת בדרכה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהגיע עד אלינו מוזיקאי שמלווה אותי כמה שנים טובות. כזה שראיתי כבר כמה וכמה הופעות שלו, והיה לי למה להשוות. ואני יכולה לחייך בגאווה ולומר שלא רק שנעם רותם הגיע להופעה על המרפסת של חברה שלי, זו גם הייתה אחת ההופעות הכי טובות שלו שראיתי אי פעם.

הוא התחיל לבד, כמו שראיתי אותו לראשונה לפני כמה שנים, עם הפנדר טלקסטר האדומה, מפוחית ושירה שקטה. אמר ש"הרבה דברים אפשר להגיד על המקצוע של המוזיקה, אבל בטח זה מביא אותך למקומות מקסימים". וכבר בסופו של "מדברים על הילד" שהיה השיר הראשון, הכאב שמלווה את השיר הזה בדרך כלל הוחלף דרך פלא בתחושה אחרת שאני לא מצליחה לתאר אותה בדיוק. היה שם משהו באוויר, נקי, ריק מעשן, מין בהירות כזו שלא נתנה לשכוח לרגע שזו לא סתם הופעה, שקורה פה משהו אחר. תחושה של ביחד.

אחרי שלושה שירים נוספים נעם הזמין את יואב שושני להצטרף אליו. את יואב (או שמשוני, אם תשאלו את מר רותם) ראיתי פעם כמופע פותח להופעה של נעם, הוא שבה אז את ליבי בדקה. שמחתי מאד שהוא הפתיע אותנו והגיע גם. אף פעם לא מזיק לקבל כוח חיזוק של גיטרה אקוסטית, קולות, וחן רב.

"עולה ויורד" עם התבלבלות קטנה במילים סימן שאולי נעם מתחיל באמת להרגיש בבית, ואז הגיע "חרב דמוקלס" שכל פעם מחדש מלווה בצווחות גיטרה שהופכות לי את הבטן. ומיד אחריו (ואחרי "תודה שעברתם את זה איתנו"), כדי להרגיע, נעם הקדים ואמר שהוא כל כך אוהב לבוא לירושלים בגלל השקט שלא מוצאים בשום מקום אחר. בגלל שפה אנשים מקשיבים, וזו הקשבה לא רגילה, ויואב השלים: "זה גם לא שקט רגיל, זה שקט פנימי". ומבין המיתרים הפציע ביצוע פולקי מקסים של "קול פנימי", ונעם חייך גדול. "קסם. ק-סם".

אכן, קסם. אווירה כזו משוחררת ונעימה אף פעם לא פגשתי בהופעה של נעם. גם הוא עצמו היה קליל ומשועשע כפי שלא ראיתי אותו מעולם. הירשה לעצמו לחרוג מרשימת השירים, הזמין את הקהל להרגיש בבית ולמחוא כפיים, פיזר דאחקות על גילו המתקדם ועל דאגלס אדאמס (פינת הידעת: הפעם הראשונה שנעם רותם הופיע בעיתון הייתה בערב מלחמת המפרץ הראשונה, כשהוא וחבר בחרו לרסס על הקיר של הסופרמרקט את המוטו של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה": בלי פאניקה. יואב: "אז שם בעצם התחילה הקריירה שלך?", נעם: "זה היה שיאה"). באופן כללי, הוא אולי הירבה להתבדח על תלאות הגיל, אבל אני ראיתי אותו שם כמו ילד. בעיניים בורקות ובתאוות חיים דולקת. מה הפלא שנדבקתי.

ועם כל הקלילות, הוא עדיין שר על "בשורות רעות" ("במובנים מסוימים זה שיר קצת יותר אופטימי". מה שתגיד), על פחדים, על פצעים וצלקות. אבל נעם הוא אחד מהאנשים שלימדו אותי שמותר לפחד, ומותר לשאול שאלות, וזה לא סותר שום אמונה, להיפך, זה מעורר אותה. הרגשתי אותה צצה פתאום ב"אל סוף היום" – שהיה יפהפה, עם פתיחה א-לה פול סיימון באקוסטית (כי מיהודים מותר לגנוב). הרגשתי אותה רוקדת בעוצמה לכל אורכו של "עזרה בדרך", בדואט מרגש במיוחד עם עמיאל, ילד פלא מחבורת ג'2 – או כבר ה'2, אם חישבתי נכון את השנים – שראיתי בכמה הופעות של נעם בעבר. הוא ניגן ושר והיה חמוד נורא, ראוי לכל הפירגונים שנעם המטיר עליו. היה כיף גדול.

והופ, חלק א' של ההופעה הסתיים. אבל לאן יורדים בהדרן כשההופעה במרפסת? לסלון? נעם ויתר על כל הטקס ופשוט הכריז: "הדרן!".

וידעתי שאז בטח יגיע "שיר מהקומה התשיעית". לא ידעתי שהוא יזכה לכזו הקדמה.

מיותר לציין שהתרגשתי עד כדי מבוכה רבה (והיי, נעם, אני ביקשתי שהשיר יחזור בקצת פחות תקיפות!), אבל נאחזתי במשפט שהוא אמר על המוזיקה שחזרה לפרופורציות ולמקום שבו היא צריכה להיות. הרי זאת הייתה אחת המטרות של כל הפרוייקט הזה מלכתחילה, ואושר גדול שזה קרה. וכמה שההקדמה ריגשה אותי, השיר עצמו כבר הגעיש לי בבטן גלים של נחמה מחבקת שנשאו איתם גבהים חדשים של רגש. יש הרבה שירים שאני אוהבת, "שיר מהקומה התשיעית" הוא אחד השירים הבודדים שאני יכולה להצביע בדיוק על הדבר שהם שינו בי, על הנקודה המדויקת שבה הייתי אחרת בלעדיהם. לא סתם הוא מצוטט פה למעלה.

מוקדם יותר בהופעה, בשיר "אסף אמדורסקי", נעם היגג באופן משעשע מאד על כך שהוא פגש את א.א. מדוכדך, וניחם אותו בכך שגם הוא התחיל בהופעות בבתים פרטיים, ומשם אפשר רק לרדת. ואכן, אחרי השיא של "שיר מהקומה התשיעית", משהו היה חייב להפריע פתאום. משטרת ישראל לקחה על עצמה את השליחות. באמצע "כמו רוח" נשמעו מהכביש למטה קולות במגאפון, שביקשו מה"אנשים באירוע למעלה" לבוא להזיז את הרכבים. האמת, פחדתי שהרעש הוא הגורם הבעייתי ושבזה ייסתם הגולל על מיזם ההופעות המפואר שלנו, מזל שזו הייתה רק בעיה נקודתית של מכוניות שחסמו את הדרך. בהיסוס קל ובפרצופים תוהים, נעם ויואב המשיכו לנגן ולשיר. השוטר, מצידו, הקציב לנו עשר דקות לפינוי הרכבים, מה שגרר התייעצות קצרה, בסופה בעל הבית ירד להרגיע את הרוחות בכביש (תודה!) וההופעה המשיכה. אחרי שהשוטר שב והתמיד במסריו המגאפוניים, נעם בחיוך נינוח אמר "שמענו אותך חביבי. תוך חמש דקות כל הרכבים מתפנים", וסיים את השיר כמו מלך.

כמובן שהקהל דאג להבהיר שאין מצב שההופעה נגמרת כל כך מהר, ולחלל האוויר נזרקו גם כמה הצעות לשירים. נעם סירב לנגן את "מבול" כדי לא לדכדך את האווירה המשועשעת, ובדיוק אז נזכר שיש לו שיר עם משטרה, ושר את "אחד מהטובים" של קרח תשע ("מה, כל כך מהר הגיעו השוטרים?"). "ונסיים לפני שהם באמת יבואו", השיר האחרון באמת היה מה אם לא "גיבור גיטרה", רק הגיבור והגיטרה, אפילו בלי מיקרופון, ככה פשוט בלי מחסומים. כי לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה.

רק שהשינה, כאמור, הייתה רחוקה ממני שנות אור. אני חושבת שלקח לי איזה שעתיים להפנים שזה קרה בכלל. אביתר בנאי אמר בפרק של "האלבומים" שחלום, ברגע שהוא מתגשם יש בו משהו מאכזב. אבל אני לא חושבת שזו הייתה אכזבה, כי האירוע הזה היה הרבה יותר משהעזתי לדמיין. אולי זה רק היה קצת צער על הדברים החולפים, כי כמו בשיר של מאיר אריאל שלא יצא לי מהראש כל אותו לילה, היה זה ערב שלא יחזור.

כמה פעמים בחיים כבר יוצא לך להרגיש תחושה אמיתית, כנה ומזוקקת של בית, של מישהו שמבין, של מקום שמותר לדבר בו על הכל. של חיבוק עוטף ומנחם בידיים שיודעות בדיוק מה אתה צריך. תחושה שהנה לנגד עיניי מתרחש פה קסם, אבל זה אמיתי, וזה קרוב, ואפשר לגעת. את כל הדברים האלה הרגשתי שנעם נתן לי בערב הזה, ואני חושבת שלא היה בינינו קשר עין אפילו פעם אחת. לא היה צורך בזה. הלבבות עשו את שלהם. 
בפוסט על הסדנא ההיא של ניצן-חן רזאל שהתחילה הכל, כתבתי שעם כל הכבוד להופעות בפורמט ביתי, אני לא מוכנה לוותר על הופעות אמיתיות בין השאר בגלל "התחושה שאתה מתארח לרגע בסיטואציה שאדם אחד, או כמה אנשים, טרחו היטב לייצר עבורך, בלי שום אחריות מצידך, למעט נכונות להקשיב וקצת מחיאות כפיים". אז זהו, שלמרות הביתיות – גם הפעם זה הרגיש ככה, סיטואציה שמישהו יצר במיוחד בשבילי. רק שבמקרה הזה הוא טרח קצת יותר, ובא קרוב, עד הבית, למקום שהוא לאו דווקא איזור הנוחות שלו, ועוד דאג לברר לפני ההופעה אם יש שירים שחשוב לי במיוחד לשמוע. וכן, גם אני נדרשתי לטרוח קצת כדי שכל זה יקרה, אבל כשהכל נעשה כל כך מכל הלב, מושג הטירחה יכול להתפוגג מהתיאור הזה, ולהותיר רק ענן גדול של חום אנושי.

אני רוצה להודות מעומק הלב, באמת, לאנשים שגרמו לקסם הזה לקרות בצורה הכי נהדרת שאפשר:
לאפרת, על הזכות לחלום איתך ביחד, ועל הבית – עם כל המשמעויות שלו.
לאדם, שאין לי מילים להגיד כמה אני מעריכה אותך.
לנעם וליואב, על שבאתם ככה פשוטים ומוכנים להרפתקה ירושלמית חד פעמית, על המוזיקה ועל האור והחום.
לאביעד על הניהול והעזרה בדרך, לדיוויד על הסאונד ולמנשה על צילום הוידיאו (תוכלו למצוא את כל ההופעה כאן וכאן).

ותודה אחרונה לכל מי שבא, בשבילי הייתם חלק בלתי נפרד מהקסם, אפילו אם הייתי יכולה להיות שם לבד הייתי בוחרת שתבואו גם. אני מרגישה שעכשיו יש משהו שרק האנשים שהיו שם מבינים, זה עושה אותנו שותפים לסוד, ואין כמו לחלוק חלום שהופך למציאות עם אנשים שבלי להכיר חולמים את אותו הדבר. אפרת כתבה על "מוזיקה בבית" שזו הגשמת חלום קולקטיבית, ולא ידעה עד כמה היא צדקה. כמה שעות אחרי ההופעה שי שלח לי את הפוסט היפה הזה, שנכתב לפני כשלוש שנים, ובכל מקרה כל ההופעה הזו הרגישה לי כמו לב קולקטיבי אחד גדול, ואז מה אם הוא פועם בגופים נפרדים.

ואיך אמר נעם ממש בסוף ההופעה? נתראה בשנה הבאה.
נשב על המרפסת… ונמשיך להגשים חלומות.

סטליסט:

(נעם רותם – הופעה אקוסטית, "מוזיקה בבית", 26.8.12)