Skip to content

זה כל מה שיש

18 באפריל 2012

לפני כמה חודשים הייתי עם חברה בהופעה של יוני רכטר. לא טרחתי לכתוב כאן על ההופעה הזו, מכיוון שהיא הייתה דומה למדי להופעות קודמות בסיבוב שנכחתי בהן (ואף כתבתי עליהן) – מבלי לגרוע כהוא זה מהיותה נהדרת וכיפית-עד-קצות-החיוך. כהרגלי בקודש, בסיום ההופעה ניגשנו לבמה לקחת סטליסט למזכרת.

צד אחד

כשהסטליסט הגיע בביטחה לידי, שמתי לב שגם מצידם השני של הדפים מופיע משהו. היה זה סטליסט אחר לגמרי. "היי, יוני רכטר ממחזר דפים!", צהלנו לעצמנו, אך לאחר עיון קצר בסטליסט האחר, תגובתנו המתבקשת יותר הייתה: "מה זה, להופעה הזאת היינו צריכות ללכת!".

הצד השני

אז למרבה הצער הרכבת כבר פוספסה, אבל כמה שמחתי לגלות שהופעה כזו – שהתקיימה בפסטיבל הפסנתר 2010 – יוצאת על אלבום כפול, לטובת ההמונים שלא היו מספיק חכמים להגיע אליה בזמן אמת.

כאן עליי לציין משהו לגבי הקלטות של הופעות. קסם של הופעה הוא חד פעמי, ולרוב הקלטה של הופעה – איכותיות ומוצלחות ככל שיהיו ההופעה וההקלטה גם יחד – לא יכולה להביא אותו לידי ביטוי. זה בערך כמו ההבדל בין לשבת על חוף הים לבין להביט בו מהחלון. נראה אותו דבר, אבל הריח, הריח… כמה סבלנות כבר יש לכם להסתכל על הים מהחלון? לשבת על החוף אפשר שעות. כך גם עם הופעות מוקלטות, שכמעט אף פעם אין לי סבלנות לשמוע, והן רק מעוררות אצלי שוב את החשק לדבר האמיתי. אבל במקרה הטוב, כמו זה שלכבודו התכנסנו, להקלטה יש ערך בפני עצמה, ואז היא מצדיקה את קיומה גם במנותק מההופעה שאותה היא מתעדת.

מה כבר אפשר להגיד על יוני רכטר שלא נאמר עדיין. כישרון עצום? ידוע. גאון? אין שאלה בכלל. צנוע? ברור. בשבילי הוא אחד השמות הראשונים שידעתי לנקוב בהם בילדותי כקשורים למוזיקה (אם כי נדרש זמן לשכנע אותי ששם משפחתו אינו "ג'ירף"), וכמעט היחיד שאני עוקבת אחרי פועלו באדיקות מאז עד היום. על מדף הדיסקים הוא הנציגות המשמעותית ביותר בצד האופטימי של המוזיקה שאני שומעת.

מהאזנה לאלבום הכפול הזה לא מתקבלת חוויה הופעתית. לולא מחיאות הכפיים בסופי השירים, ועוד סימנים מסגירים בודדים פה ושם, לא בטוח שהייתי מנחשת שמדובר בהכרח באלבום הופעה. אבל זה בעיקר מהסיבה שהעיבודים מהוקצעים עד לרמת ה-בחייאת, באמת לא עשיתם עשרים טייקים באולפן עד שהגעתם לתוצאה הזו? ובינינו, זה הרי לא באמת משנה כשרכטר מצליח, שיר אחרי שיר, ביצוע אחרי ביצוע, לצעוד בביטחה משיא אל שיא וליצור כמעט שעתיים של חוויית האזנה פשוט מושלמת. הדיסק מגוון, מפתיע, מלא אורחים, לא משעמם כמעט לרגע, ומלא רגעים מופלאים ומהנים עד אין קץ.

כזה למשל הוא הביצוע ל"שטח ההפקר", שנמתח על פני קרוב לשבע דקות, עם שירה של יוני וקולות נהדרים של שלישיית הזמרות המלוות – יעל נחשון, יעל צבי ונעה לוי, מעברים לטובת סולואים קצרים של הנגנים – בעיקר קטעי גיטרה נהדרים של אהרוני בנארי, ומה שיוצא בסוף זה שכל מה שבא לך לעשות זה לקום ולעמוד כאילו הייתה זו הופעה אמיתית.

כאלו הן הקלאסיקות "נמה יפו" ו"כל עוד", וכזה הוא גם "המסע הגדול", שלא יצא עד כה בשום אלבום. דואט עם הפרקשניסט ג'וקה פרפיניאן, שיר חמוד לאללה שכולו חגיגה ברזילאית אך ישראלית כל כך, וכמעט קשה להאמין שמדובר בתרגום. בנקודה זו אולי כדאי להקדיש מילה לעובדה שחרף המשוררים הרבים והשונים שמילותיהם מופיעות באלבום (ניים-דרופינג חלקי: אהוד מנור, יענקלה רוטבליט, נתן זך, דן מינסטר, יהושע סובול, יהודה עמיחי, אברהם חלפי, נתן אלתרמן, וכמובן עלי מוהר), הלחנים המופלאים של רכטר עוטפים אותן בכזה דיוק, שהשינויים התכופים בשפה ובסגנון הכתיבה בכלל לא מורגשים.

הזמרות וזמר הליווי – איתי פרל – עושים כאן עבודה טובה מאד, ומצליחים למלא פונקציות רבות כפי שהשירים השונים דורשים. עם איתי פרל היה לי תהליך התפייסות במהלך ההאזנה לאלבום הזה, אחרי שבהופעות התרגזתי על האדישות המסוימת שבה הוא שר את נכסי צאן הברזל הללו, אבל איכשהו באלבום זה עובד. הוא שופע אנרגיות ב"עוגן הרם", ומשתלב בלי בעיה בהרמוניה הקולית של הבנות. גם הן לא טומנות ידן בצלחת, "השיר על הארץ" מגלה שליעל נחשון יש סגולות קוליות נהדרות, ויעל צבי סוגרת את כל החגיגה בדואט קטן ויפה עם רכטר עצמו ל"תן לי יד".

גם בגזרת האורחים לא חסרות דקות של קסם. החל מרונה קינן שמבריקה בביצוע נשי ל"בלעדייך" וחוזרת שוב בהמשך ל"המקום שבו אנו צודקים" המרהיב שרכטר הלחין לאחרונה למילותיו של יהודה עמיחי. עבור באלי דג'יברי שצץ עם הסקסופון כבר בסופו של "שיר ערש", ממשיך אל תוך "כבו האורות" בביצוע פשוט וגאוני עם חילופי פסנתר וסקסופון, וסוגר את הטרילוגיה ב"יש לך הכל" עם שירתו מכמירת הלב באמת.

שלומי שבן לא מפריע ל"שיר אהבה סטנדרטי" להיות מה שהוא, ומ"שיר הקרואסון" פחות התלהבתי, אבל הביצוע נוטף היצירתיות ל"כולם אומרים ששוב היא כאן" שווה הכל. ההלחם המדויק בין שני השירים ושני הפסנתרים שם גובל בחוסר היגיון, ומביא אל הבמה באמצעות שבן את הצד הפרוע יותר של רכטר. כיף.

יהודית רביץ לא צריכה להתאמץ הרבה כדי להתארח אצל רכטר ולהיות נהדרת. אם אינני טועה, מכל המשתתפים בדיסק, שיתוף הפעולה ביניהם הוא בעל ההיסטוריה הארוכה ביותר. היא שרה את "עטור מצחך" שתמיד עובד – גם עם טעות קטנה במילים, "אז מה אם בנאדם" מאפשר גם לה להוציא את הצדדים הקלילים יותר שלה, ו"ערב עירוני" בדואט עם נתנאלה הוא חתיכת כישוף מחושמל. דווקא הטרקים היחידים שפחות הסתדרתי איתם (ואף מצאתי את עצמי מדלגת עליהם בניגוד למנהגי) הם אלו ששרה נתנאלה לבד. יש לי איזה אישיו לא פתור עם הקול שלה, אבל מילא, האלבום כולל עשרים ושבעה קטעים, וגם אם מוותרים על שניים לא מרגישים שום חוסר.

כן, באלבום הזה יש הכל מהכל – אם כי עדיין יכולתי לחשוב על לא מעט שירים שלא קיבלו כאן נוכחות, אבל כך היה קורה בכל מצב. שירים שלא הוקלטו מעולם לצד להיטים בני עשרות שנים, מרקמים משתנים וניצול כל האפשרויות שמגוון המשתתפים הרחב מאפשר – החל משירה ופסנתר ועד לחבורת זמרים ומקהלה מלווים בלהקה מלאה או רביעיית מיתרים, עבודה מצוינת של הנגנים שמלווים את רכטר – ביניהם טרם הזכרתי את יוראי אורון על הבס וטל כהן על התופים, וגם קטע דיבור חינני אחד (לא אהרוס לכם).

מצד אחד זוהי תצוגת תכלית של כל הכישרון הבלתי ייאמן של רכטר, מעין סיכום חלקי לשנים רבות של יצירה, ועם זאת – בסיום ההאזנה, לא השם או הפרסונה "יוני רכטר" הם שנשארים לך בראש. השירים הם שנשארים, ואיתם נשארת חוויה מלאת צבעים וקולות ורגש. וזוהי בדיוק גדולתו של רכטר: אחרי כל השנים, אחרי כל השירים, ועם העושר הבלתי נתפס שהוא ממלא בו את התרבות הישראלית, עדיין העיקר זה המוזיקה.

 

("העיקר זה המוזיקה" – יוני רכטר בהופעה חיה, 2012)

מודעות פרסומת
2 תגובות leave one →
  1. טל permalink
    18 באפריל 2012 11:56

    לגבי מה שציינת על הקלטות של הופעות. בישראל נוהגים לסרס את הערוץ של הקהל כמעט לגמרי (חוץ ממחיאות כפיים בסוף שיר, וגם זה לא תמיד). כדי שהופעה לא תשמע כאילו היא הוקלטה באולפן, בד"כ מוסיפים קצת reverb לערוצים שהוקלטו ישר מהמיקסר. ההופעה של רכטר שיצאה עכשיו לא מצליחה, לצערי, להעביר את הוייבים של הופעה.
    וכאן למעשה נכנס הקסם של בוטלגים. לא חותכים שירים, לא חותכים טעויות, מרגישים את הקהל.

  2. אדר permalink
    19 באפריל 2012 13:22

    עשית לי חשק אדיר להכיר את יוני רכטר לעומק(לבושתי אני לא מכיר כמעט בכלל)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: