Skip to content

הציפור עוד שרה את שירה

9 במרץ 2012

"אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר."
       (שאול טשרניחובסקי)

נפתח בתרגיל קצר. חישבו על שיר שאתם אוהבים במיוחד. כעת, חפשו אותו בשירונט (המשקיעים יכולים לפתוח את החוברת של הדיסק שבה הוא מופיע). קיראו את המילים. נסו למנוע מהלחן להתנגן בראשכם, והתרכזו רק בטקסט, לאט לאט, מילה אחרי מילה, משפט אחרי משפט.

אני אוהבת מילים. מאד. אוהבת מוזיקה. והכי טוב ביחד. שיר – כזה המורכב משילוב של טקסט ולחן – הוא בעיניי הכלי הטוב ביותר לביטוי ודיוק של תחושות. ובכל זאת, נראה כי יש במנגינה יפה משהו שמזרים את המילים טוב מדי לפעמים, עד שפעולתן על המאזין נחלשת. ורק בקריאה מחודשת של השיר, ערום ממנגינתו, מתגלה פתאום אוצר מילולי ששנים רק הזדמזם לו בפיזור נפש מתו לתו.

דורי מנור, רונה קינן, ערן ויץעוד אירוע בבית אבי חי – והפעם תחת הכותרת "ציפורי לילה מתפייטות", ערב שירי משוררים המבוסס על תוכנית הרדיו שהיו מגישים יחדיו רונה קינן ודורי מנור. ושוב התחושה החגיגית שמשתלטת על כל הגוף עם הכניסה לאולם הזה, כי תמיד מעניין שם, תמיד תרבותי ונקי ומחדש, תמיד חד פעמי, ואף פעם לא מתועד כראוי. הצטיידתי מראש במצלמה ובסקרנות, וכן בדריכות מסוימת שפינתה את מקומה אט אט לטובת מנה גדושה של נחת.

דורי ורונה הוזמנו אל הבמה, וכעסקת 2+1 מבורכת עלה איתם ערן ויץ (שלא הוזמן רשמית אמנם, אבל שמו נצעק מהקהל מיד וזכה לתשואות). הערב התחיל עם "אני מאמין" ("שחקי שחקי"), שרונה כבר ביצעה בכמה הזדמנויות בעבר, ואלליי, כמה שהיא שרה יפה.

מיד אחרי השיר, החלו הדיבורים. דורי, בשפתו המשוררית הרהוטה, הסביר את השורות הראשונות – מסתבר שהמילה "זוּ" מופיעה כאן במשמעה המקראי, "אשר". שחקי על החלומות, אשר אני החולם שח. רונה, מצידה, סיפרה שזה שיר שהיא זוכרת מילדות, ובתור ילדה תהתה תמיד מה פשר המילה "שחקיקי" ("שחקי כי באדם אאמין…"). דקה או שתיים לאחר מכן, המבט שלי התרגל לצורך לדלג ביניהם במהירות, והאוזן נכנעה לקצב המדויק שבו הם השלימו זה את משפטיו של זו, כאילו הם משחקים על פי תסריט כתוב מראש. הויכוחים ביניהם התנהלו בתרבותיות כל כך מעודנת, עד שהשולחן הקטן שעמד בתווך הרגיש צורך להכניס קצת אקשן לאירוע ומדי פעם העיף מעליו כמה ספרים.

דורי דיבר על ההבדל המשמעותי בין שירי משוררים שהולחנו לבין, ובכן, כאלה שאיש אינו זוכר. אבל האם כניסתו של השיר אל פנתיאון הזיכרון הקולקטיבי מפצה על מקרים בהם הלחן שהוענק לו מפספס את המילים? קחו לדוגמא את "גן נעול", בביצוע הבאמת מקסים שרונה נתנה לו.

מיד בסיומו של השיר, הקריא דורי את הטקסט המקורי בהטעמה ובפיסוק הנכונים, וכמו בתרגיל שהצעתי בהתחלה, פתאום התגלה שם שיר אחר לגמרי. "גן נעול. לא שביל אליו, לא דרך. גן נעול – אדם. האלך לי? או אכה בסלע עד זוב דם?". איך אמר דורי? "הלך השיר". רונה התעקשה לסנגר, ואמרה שמשהו באווירה של השיר כן עובר בלחן, אבל אכן, השתיקה הנדרשת כל כך בסופה של השורה המקורית, מתפוגגת לטובת סגירה מלודית רכה: "גן נעול, אדם, גן נעול". שמתם לב פעם שה"אדם" וה"זוב דם" נועדו בכלל להתחרז?

בשמו של ניסים קלרדון, הם המשילו את רחל המשוררת לבית הכנסת של הדור ההוא. והרי פיוטי תפילה זקוקים ללחן. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר הוא השיר הבא שבוצע – "ואולי". הקונפליקט בין היחיד לבין היחד הקיבוצי, הבודד המבקש לשאת קולו בשיר, לזעוק את זעקתו מתוך דממת הכלל, הגעגועים לישיבה על שפת הכנרת בתום יום העבודה המפרך בשדות. השיר הולחן על ידי יהודה שרת (שאחראי גם ללחן הפחות מוכר והיפה יותר של "שי", שמקובל כי הוא השיר המולחן היחיד שרחל שמעה בחייה), וזכה לעשרות ביצועים.

דורי דיבר על הלחנת שירי משוררים כתופעה ישראלית ייחודית. באירופה או באמריקה כמעט ואין בנמצא שירים כאלה, שלקחו פואמות והפכו אותן לפופ במובן הטוב של המילה. בוב דילן מעולם לא חשב להלחין את שירתו של אלן גינסברג. סטפן מלרמה, שכתב את הפואמה "אחר הצהריים של פאון", סירב לבקשתו של חברו המלחין קלוד דביוסי להלחין את הטקסט, בתואנה שהמילים כבר כוללות בתוכן את המוזיקה. מה שהוביל לכתיבת יצירה מוזיקלית חדשה, ללא מילים, בהשראת הפואמה.

מדוע, אם כן, בישראל התופעה רווחת כל כך? אחת התשובות שהוצעו בערב זה, הייתה שמדובר בתופעה יחידאית של שפה שהתעוררה לתחייה אחרי שנים ארוכות של יובש ודעיכה, ולכן קיימת הדחיפות ליצור סביבה קאנון תרבותי חדש שיעמוד בפני עצמו. מהבחינה הזאת, שירי משוררים הם גב חזק להישען עליו, ולהוליד מתוכו תרבות חדשה, ישראלית.

ומרחל ללאה. לאה גולדברג, המשוררת המולחנת ביותר, ושיר שגם הוא זכה לכמה ביצועים – "זה מכבר".

"מתי כספי העיד על עצמו שהוא יכול להלחין גם ספר טלפונים", אמר דורי בחיוך, והוסיף שלמרות שזה כל כך יפה, הוא חייב לחזור להיות קטגור ולומר שהלחן לא מתאים. רונה שוב עידנה את דבריו, ואמרה שמדובר בלחן נפלא, מורכב, ורב רבדים, אבל אכן – משהו בטקסט מתפספס. ושוב דורי הקריא את המילים לאט, בדיוק ובתשומת לב, ומתוכן התגלתה אישה על ערש דווי, החשה את קיצה מתקרב, ושואלת: "ובכן מה? עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?", בידיעה שהתשובה לא תבוא.

רונה הזכירה את הביצוע המקורי של אושיק לוי, ואת הקאבר של אסף אמדורסקי שנעשה במסגרת פרוייקט "עבודה עברית" הראשון, והעירה שמעבר לטקסט כשחקן ראשי שהלחן משמש לו שחקן משנה, יש שחקן שלישי: העיבוד. וישנם לחנים שדווקא משרתים את המילים כראוי, אבל העיבוד – הגרנדיוזי למדי, במקרה הזה – מחטיא.

"זה מה שיפה בקאבר, שהוא יכול להוציא לאור את מה שפוספס. לקחת שיר ישן, ולתת לו אינטרפרטציה נכונה להיום, או נכונה לך", כך רונה. וכדי להוכיח את הטענה הזאת, ביצעה את "ערב עירוני" – שמה אתם יודעים, בכלל הוגדר על ידי כותבו כפזמון ולא כשירה – בביצוע נקי ויפהפה כמו שהיא יודעת, עם סולו חשמלית מרטיט של ערן ויץ.

מה במילים האלה של אלתרמן לא גבוה מספיק כדי להיחשב לשירה? רונה אמרה שהחלוקה בין מוזיקה פופולארית לאמנות גבוהה מקומם אותה. "אני רוצה שדות מעורבבים". הם דיברו על "חמסין" שהיא הלחינה לפרוייקט "שרות לאה גולדברג" ("לא הלחנתי הרבה שירי משוררים. תמיד חשבתי על עצמי שכן, אבל מסתבר שלא"). ועל ההתלבטות האם ניתנת למלחין החירות להדגיש שורות מסוימות ולמחוק אחרות, ובעצם לעשות בטקסט כראות עיניו.

"לא נעים, אבל נעבור אליי", אמרה רונה בחיוך נבוך, "זה הסדר שקבענו". אבל דורי התרעם ואמר שזה לא רק הסדר, גם בכתיבה של רונה יש פן פואטי במובהק, ונתן את אלבומה "שירים ליואל" כדוגמא מייצגת לתפר שבין שירה גבוהה לבין מוזיקה פופולארית. והטקסטים שם, שיש להם קיום בפני עצמם גם בלי המוזיקה. רונה אמרה שהדגש הוא אכן על המילה תפר, וחשוב בעיניה שהמוזיקה תשמור על קשר עם השירה, שהקאנון התרבותי הזה יתקיים, שיווצרו רפרנסים, כמו בשיר "אתה מתעורר" מתוך אותו אלבום, בו היא מצטטת את דוד אבידן. שיר מדהים בפשטותו ובחמלה שבו, שכל כך מאפיינת את רונה, ונזכרתי ששמעתיו לראשונה באותו אולם ממש.

הם הוסיפו ודיברו על המגזר התרבותי אליו רונה משתייכת, הלא הם הסינגר-סונגרייטרז, הגוזלים את פרנסתם של התמלילנים. "פעם הייתה הפרדת רשויות", אמר דורי, ורונה הוסיפה שהיו זמרים עם מומחיות בביצוע (אריק לביא כדוגמא), שלא התביישו שהם לא כותבים. "היום למי שלא כותב קשה להשיג שירים לאלבום, כי כל אחד כותב לעצמו, אלא אם כן אריק איינשטיין פתאום פונה אליך".

מוקדם יותר רונה השמיעה את הטענה ש"מאד נוח להלחין שירים של משוררים שכבר לא פה", וכעת היא שאלה את דורי מה הוא מרגיש כשמלחינים שירים שלו. "כשהלחן טוב – אני מברך", הוא אמר, "וכשלא – אני לא אומר כלום"… ופה הוא הוסיף נקודת מבט חשובה ולא ברורה מאליו אצל משוררים, ואמר ש"אין קורא של השיר שקורא אותו פחות טוב ממני". יצא לי לשמוע סיפורים אודות משוררים שהיו קנאים לשיריהם, ואם כבר מישהו ביקש להלחין אותם, הם התעקשו שהשיר יולחן במלואו כפי שנכתב. מתן הלגיטימציה לקורא להבין את השיר כפי שהוא מבין ולעשות בו כבתוך שלו, היא בעצם הבנה עמוקה כי מהרגע שהשיר נכתב, הוא לא שייך לך יותר. נדיבות ראויה לציון.

והנדיבות הזו משתלמת. כהוכחה לכך, רונה שרה את "בריטון" המצמרר שהיא הלחינה למילותיו של דורי, שבהחלט אימת את האפשרות שכשמוזיקאי נוגע במילים של משורר, ייתכן כי ארבעתם – המשורר, המוזיקאי, הטקסט והלחן – ייצאו מורווחים.

הם תהו בשאלה מדוע יש משוררים שזכו לכך ששירים רבים שלהם הולחנו, ואילו בשיריהם של משוררים אחרים (כמו אורי צבי גרינברג או אבות ישורון) כמעט ולא נוגעים. דורי הרים מהשולחן ספר של דליה רביקוביץ', ורונה הודתה שמעולם לא הלחינה שיר שלה, "ומדובר, ללא ספק, בשערורייה". לבקשתו של דורי היא פתחה עמוד באקראי, והקריאה את השיר "פרנסה" ("לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש") ברהיטות לא פחותה משלו. "היית יכולה להלחין את זה?", הוא שאל. רונה עשתה כמה ניסיונות מאולתרים על הגיטרה, אבל התייאשה לבסוף, ופנתה לשיר שיר של אחת שדווקא עשתה את זה לא רע – ואני מדברת כמובן על יהודית רביץ, "תמונה".
(תודה לנדב על התיקון) 

"אז מה", שאלו את עצמם דורי ורונה בסיומו של עוד קאבר נהדר, "הצלחנו ליישב את הסכסוך?". נראה שלא, ורוב השאלות נותרו בעינן, אבל דורי סיכם את הערב בפשטות מדויקת: "כשיש לחנים טובים לשירה טובה, זה אוצר גדול לתרבות הישראלית". אני בטוחה שלכל אחד מכם עולות כעת מספר דוגמאות נפלאות שמחזקות את המסקנה הזו (מוזמנים לחלוק בתגובות, אם תרצו).

לסיום, וכדוגמא קלאסית לתפר המדובר, הקדישה רונה מספר מילים למאיר אריאל (ששלשום, תענית אסתר, חל יום הולדתו ה-70). סינגר-סונגרייטר שנתפס כמשורר, נפש רגישה ונבואית, "שפע מילולי גדול". חשבתי שהיא תשיר את "בס בבלון" שהיא חידשה לפרוייקט "רישומי פחם בצבע", אבל הערב הסתיים בביצוע מקסים שלה ל"נשל הנחש", שרק גרם לי לרצות שהבחורה תעשה קאבר לכל השירים בעולם.

איזה סיום מדויק ופיוטי. ובתוך כל הבלאגן הקיומי שסובב אותנו מבית ומחוץ, בין הדרת נשים לבין פצצה איראנית, איזה שביב נחת בלתי מובנת מאליה התעורר בי בעקבות הערב הזה, הלך והתפשט, מוליד זרעי תודה קטנים. על העברית המופלאה, על משוררים שמדייקים למפתיע מחשבות ורגש, על מוזיקה ששוזרת מילים נשגבות אל תוך היומיום האפרורי, על כל מה שקורה פה ומי חשב שיכול לקרות, על הרוח שתמיד נותרת, על נבואתו של טשרניחובסקי שמתעוררת כאן לחיים (לפחות בחלקה) מדי יום ביומו:

"יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יַעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶּעָתִיד, בַּשָּׁמַיִם –
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי."

("ציפורי לילה מתפייטות" – רונה קינן ודורי מנור, בית אבי חי, 6.3.12)

מודעות פרסומת
10 תגובות leave one →
  1. מעיין permalink
    9 במרץ 2012 17:26

    תודה תודה תודה!!!!!!!!!!
    כולי אושר צרוף על כל מה שכתבת ועל הסרטונים שהעלת :):):)

  2. 9 במרץ 2012 18:18

    אני מרגיש כאילו הייתי שם. אפילו בלי הסרטונים. כתיבה מושקעת מאוד. תודה

  3. זאת permalink
    9 במרץ 2012 21:18

    יופי של סיכום לערב! נראה לי שבזה הרגע חסכת לי עבודה 🙂

  4. michalennon permalink
    9 במרץ 2012 22:22

    את לא מבינה עד כמה אני מודה לך על שהיית שם ותיעדת את הקסם הזה. נפלא!

  5. נדב permalink
    10 במרץ 2012 19:31

    כתבת נהדר, אלא ש"תמונה" הוא לחלוטין שיר של רביקוביץ' ולא של עמיחי (:

    • 10 במרץ 2012 20:47

      אלליי. מחסור היסטרי בשעות שינה זה תירוץ מספק? 🙂
      הבלבול נבע מכך שלפני השיר דורי ורונה אכן דיברו על הקשר בין עמיחי לבין יהודית רביץ, ועל כך שהלחינה כמה וכמה משיריו על אף שמוזיקאים אחרים כמעט ולא עשו זאת.
      תודה על התיקון.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    10 במרץ 2012 22:06

    בתור ילדה תהתה תמיד מה פשר המילה "שחקיקי" ("שחקי כי באדם אאמין…") אהבתי.. 🙂

  7. ברכה permalink
    10 במרץ 2012 22:25

    כתוב מקסים מקסים! תודה!

  8. אבישי permalink
    11 במרץ 2012 00:18

    פוסט מרתק ומשמח ומעורר מחשבה.
    תודה על התיעוד המסור, וכמאמר הגרוק, עוד אחזור לכאן.

    ברכה על קודקודך ושבוע שמח.

  9. 27 ביוני 2012 20:38

    היה לי הזדמנות לבקר באתר המקרין גם בכתיבה וגם בסרטונים אושר רב ואווירה נהדרת
    ברצוני להזמין אותך לגעת שירי אהבה
    לאפשר לי לגום תגובתך על שפתיים.
    http://newlovesongs.net/
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: