אדם צובר זיכרונות (שנה לבלוג)

תמונה ראשונה: החיים עם שמחת הפשטות

כנראה 1996/7. ילדה קטנה גרה בחדר גדול, והוא תמיד מבולגן. מדי יום שישי צריך לסדר אותו לכבוד שבת, ובשביל אותה ילדה קטנה (וקצת עצלנית) מדובר במשימה בלתי אפשרית כמעט. יום אחד נופל האסימון, ובהתרגשות היא רצה לבשר לאמא שיש מוצא: "אמא, הרבה יותר כיף לי לסדר את החדר אם תוך כדי אני שומעת מוזיקה!".

* * *

תמונה שנייה: כמו חלום בהילוך איטי

קיץ 2003, היא כבר בת 13. שנה לפני כן, לבת מצווה, קיבלה שוברים לחנות דיסקים. קנתה דברים שאהבה מהבית, וגם דיסק כפול: "ריטה ורמי – המופע המשותף" (היו שם הרבה שירים שהכירה). לאט לאט היא מפתחת אובססייה כלפי הצמד, ומתחננת שמישהו ייקח אותה להופעה של ריטה בכפר המוזיקה בניצנים. גיסתה מתנדבת. אחרי שאספה פקקים במשך שבועיים, בליל אוגוסט אחד היא מוצאת את עצמה על החוף, שוב קטנה מול במה ענקית, אלפי אנשים מסביב, והשירים שהיא כל כך אוהבת פתאום לובשים צורה וחיים אל מול אוזניה המשתאות. לראשונה. שנים אחר כך היא עוד תזכור פרטים קטנים מהערב הזה: האישה שעצרה אותן בתחנת דלק בדרך הלוך וביקשה כסף בשביל בנה החולה. הפנס המהבהב שקנתה בדוכנים בחוץ, ואחר כך שמרה במגירה למזכרת. הציפייה הלחוצה לפתיחת השערים. ההמוניות, שבאופן מפתיע לא הפריעה לה. התמונות שהתאמצה לצלם טרום עידן המצלמות הדיגיטליות. התהיות בדרך הביתה מי ייקח את הגמר של כוכב נולד, שעתיד להיערך באותו מקום ימים ספורים לאחר מכן (היא קיוותה שגבסו). אגב, היא לא תהיה שם, וגם לא תראה את השידור החי בטלוויזיה, כי באותו ערב רמי קליינשטיין יגיע להופעה ממש דקה מהבית שלה. מלאת התרגשות היא תצעד למתנ"ס המקומי שעה לפני הזמן, ואפילו תספיק להחליף איתו כמה מילים לפני ההופעה. שנים אחר כך היא תמצא פתאום במגירה את הגלויה החתומה שהוא נתן לה אז, תקרא את הכתוב: "להתראות בהופעות", ותצחקק לעצמה.

* * *

תמונה שלישית: בנקודה שמתחיל בה יופי

אוקטובר 2005. היא בתחילת כיתה י', העולם ימים ספורים לפני ראש השנה. ביקור ראשון ב"מעבדה" בירושלים, שם הופעה אחת של אביתר בנאי גורמת לה להבין ש"להתראות בהופעות" זה פתח אפשרי לדרך חיים. לדרך. ולחיים. כן. היא לא תצליח להירדם בלילה אחרי ההופעה הזו. כי מעבר לשירים שהיא שמעה סוף סוף בעוצמתם החיה, שירים שליוו אותה כמה חודשים אל תוך קיץ מסויט והחוצה ממנו, מעבר להתרגשות ומעבר לשמחה, מעבר לתחושה המעורפלת שההופעה הזאת עתידה להיות נקודת מפנה בחייה – מעבר לכל זה, היא לא יכלה לישון פשוט כי הלב שלה התעורר. הוא מצא שם בית. והוא רצה לחזור.

* * *

תמונה רביעית: צריך להקשיב ללב

כמעט שנה עברה, ובינתיים ההופעות של אביתר ב"מעבדה" היו לשיגרה מבורכת. אחרי כל הופעה היא כותבת סיכום בפורום בתפוז, שגם הוא הופך לבית. תמיד אהבה לכתוב, אבל סוף סוף מצאה משהו ששווה לכתוב עליו. הצורך לפרוק את החוויה ולשמר מה שאפשר ממנה גורם לה לפעמים לשבת עד לפנות בוקר ולהקליד בקדחתנות. בעתיד היא תחזור שוב ושוב לקרוא את החוויות הראשוניות והתמימות האלה, תשמח על התיעוד ותתפלא על גלי התחושות ההם ששבים ומציפים אותה מתוך ים המילים. מעגל ההופעות הקבועות גדל קצת בינתיים, וכולל גם את בן הדוד אהוד – שבעצם כבר שנים היה שם ברקע, אחותה הגדולה אחראית לכך. אחרי עוד הופעה נהדרת שלו ב"מערה" בבית גוברין, היא אוזרת אומץ ומפרסמת סיקור בפורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet. מגיעות תגובות טובות, והיא נערה בת 16 שמגלה שלמילים שלה יש כוח.

* * *

תמונה חמישית: לפתוח דלת חדשה-ישנה

השנה שנת 2011. בחמש השנים הללו מוזיקאים רבים הצטרפו והעשירו את הפלייליסט הפרטי שלה, הסטנד של הדיסקים הפך למדף ואיתו התרחב גם לוח ההופעות שהיא פוקדת שוב ושוב. דרך חיים it is. אחרי מאות הופעות שהולידו עשרות סיקורים, היא שולחת לגיסה הטרי – בלוגר ידוע ובעל שם בתחומו – מייל עם כמה דברים שכתבה. הוא כותב לה בחזרה ש"בלוג פותח דלתות". היא אומרת שתחשוב על זה. היא חושבת, וזהו (קצת עצלנית, כאמור). יום אחד, בעודה מגהצת – היא לא זוכרת מה בדיוק התנגן ברקע – עולה בדעתה ש"שיר טיול" יכול להיות שם נחמד לבלוג. וזהו, מהרגע שהיה שם כבר לא הייתה דרך חזרה. ב-16 לפברואר, שזה היום לפני שנה, "שיר טיול" עולה לאוויר.

* * *

אפילוג: זמן אמת

השנה הזו עברה מהר. רוב החששות שקדמו לפתיחת הבלוג התגלו כניתנים להתמודדות, ובמשך הזמן הוא תפס לו את הפינה הקטנה-גדולה שלו בחיים שלי. חשבתי שאכתוב יותר, תמיד רציתי להספיק עוד, אבל בעיקר היה לי חשוב שהבלוג ישמש לי כבית, פשוט ונעים כזה, בלי מחוייבות תמידית לחדש ולהוסיף ובלי דד-ליין. וכך קרה. טוב לי שהוא נולד, וטוב לי שהוא ישנו עדיין, ואני רוצה להודות לו על המתנות שקיבלתי בזכותו. על שירים, על טיולים, על דלתות שנפתחו.

אני לא יודעת מי הייתי היום בלי האנשים שהביאו ומביאים את המוזיקה אל חיי, וגם לבלוג הזה יש קיום רק בזכותם. אלו שהיצירה שלהם מלווה אותי כמעט בכל רגע, אלו שנותנים מילים למחשבות ומנגינות לריקודים של הלב, בדיסקים ובהופעות, בצחוק ובבכי, בעיניים עצומות בריכוז או פקוחות בפליאה. אני רוצה להודות להם על כל זה, ועל כך שבכל מקום ובכל זמן הם נחמה ואור ובית. לאלו מהם שקוראים כאן לפעמים – במיוחד.

תודה גדולה לתומר ולמשפחה שלי, לחברים ולחברות ולכל מי שמסביב, וכמובן, לחבורת ההופעות היקרה (אתם יודעים מי אתם).

תודה לעופר מ"סיפור כיסוי" הנהדר על ההשראה לפוסט.

ותודה אחרונה לכל מי שקרא וקורא בבלוג, באופן קבוע או חד פעמי, למגיבים ולאלו שלא, וגם למי ששולח מייל מרגש ואני אף פעם לא מצליחה למצוא מילים מספיק טובות כדי לענות לו כמו שהייתי רוצה. אין לי דרך לתאר כמה מיוחד ויקר בשבילי לגלות שדברים שאני כותבת לעצמי, בשביל עצמי, על חוויות אישיות ומשמעותיות לי, יכולים להיות מעניינים או מרגשים בשביל אנשים אחרים. ממש לא מזמן מספר הצפיות בבלוג הגיע ל-10,000. אפילו אם אניח שהרבה מהאנשים הגיעו בטעות (כולל כאלה שחיפשו בגוגל "אולם תיאטרון סיור וירטואלי", "תרנגול כפרות סרט להורדה", "צעקה עם עיניים משולשות", "אריק איינשטיין צירופים בולטים ביצירותיו", "יובל התנשאי לי" ו"בנות הזוג של אביתר בעבר". הכל אמיתי), עוד כמה מאות בטח רק הציצו ויצאו מיד, ומובן שכניסות רבות שייכות למשפחה ולחברים, אבל אחרי כל זה – עדיין מדובר בכמות די מסחררת של אנשים שביקרו כאן. איזה כיף. באמת.

ובעצם, תודה אחרונה לאל.

תמיד יש מוזיקה. מזל שלנו, הא?
לעוד שנים רבות וטובות, יום הולדת שמח!

מיכל