Skip to content

הם התיישבו ליד פסנתר, חלק ג'

12 בדצמבר 2011

פסטיבל הפסנתר, מערכה שלישית: עראק ופסנתר בתאטרון רוסי

לכאורה אפשר לסכם זאת כך: הייתי בהופעה של אביב גפן ושרדתי כדי לספר. אפילו היו לי שם רגעים יפים מאד, והתרגשתי מדברים שבדרך כלל מעוררים אצלי דחייה, או לכל הפחות ציניות (ועוד צריך לחקור למה בהופעה זה פתאום קורה, ואיך כל מנגנוני ההגנה והביקורת שלך נידונים כמעט תמיד להתפוגג להם אל מול הצלילים החיים כל כך).

אבל אי אפשר באמת לסכם זאת כך, כי אביתר בנאי היה שם. וכשהוא שם, התמונה משתנה בשבילי. תמיד. אבל את ההשתתפות שלו בערב הזה אני עוד לא יודעת לתאר או להכיל. הכל היה כל כך חדש ומוזר, שכמעט ולא הכרתי אותו. אבל עוד נגיע לזה.

מהרגע שהתפרסם שיתוף הפעולה התמוה הנ"ל (אחרי טיזינג ממושך מצד היח"צ של פסטיבל הפסנתר), לא יכולתי שלא לתהות מאיפה החיבור הפתאומי הזה הגיע. אביתר לא ידוע כמשתף פעולה גדול. אם הוא כבר מארח/מתארח זה קורה בעיקר עם חברים שלו מה"תעשייה", ולא נראה שאביב גפן נכנס לקטגוריה הזו. הקומוניקט טרח להזכיר ששניהם נולדו באותה השנה. יופי. ב-1973 נולדו גם טל ברמן, אופיר אקוניס וגיא זוארץ. הם לא התארחו בהופעה.

נרות גדולים מילאו את קידמת הבמה באולם נגה. השרו אווירה ספק חגיגית ספק מורבידית. מה הולך להתרחש פה, סיאנס?
על הבמה שתי גיטרות ושני פסנתרים. חשמליים. אנחנו בפסטיבל הפסנתר, ראבק. מה פשר ההתפשרות הזאת.
שלומי שבן קיבל קהל בקהל.
מבט כללי מסביב עשה רושם שבאולם יש יותר כיסויי ראש משהיו בהופעה של אביב גפן אי פעם. ולרגע הלב התרחב אל מול כמויות האנשים שנמצאים כאן, אבל היה נראה שהפקאצות מימיננו עומדות להתעלף כל רגע, מה שקצת קילקל את תחושת הסולידריות הפתאומית.

האור כבה בהדרגתיות מחרפנת ולקח נצח קטן עד שהתחילו באמת. נשימה עמוקה, ובואו נראה מה יקרה.

אביב גפן עלה על הבמה. הוא פצח ב"שלכת" ולקח לי רגע או שניים לקלוט שזה אביב גפן באמת, ולא חיקוי בארץ נהדרת. היה בזה כוח, דווקא. מתוך הקול המחוספס והעיניים המאופרות משהו אמיתי הצליח לבצבץ ולהגיע עד אליי.

הוא המשיך עם "מלאך" ו"נוסטלגיה" החדש, ואז ערן מיטלמן הצטרף לביצוע יפה של "מקסיקו". מי היה מאמין שהקול-נייר-זכוכית של אביב גפן יכול להשתלב עם קול אחר לכדי משהו שאפשר לכנותו הרמוניה. ההפתעה הזו עתידה לחזור על עצמה ביתר תוקף כשהאורח יעלה לבמה, אבל עד אז יש עוד זמן.

"הילדים" שאפילו לא צילצל לי מוכר גרם לי לחשוב על כך שאני חסרת כל יכולת להעריך ביצועים נדירים בהופעה כזו, אין לי מושג איזה שירים הוא מבצע תדיר ואיזה שירים אמורים להכניס לי בעיטת הפתעה. היה לי קצת חבל על זה. בכלל השירים נשמעו קצרים נורא, ולא הספקתי להקשיב ולנסות לאחוז ברגש העולה מהם.

גם לא עזר שהוא דיבר הרבה, והרבה על עצמו. אה, ועל בלאקפילד ואולמות מלאים בחו"ל. יופי. "Hello" שלהם לא עשה לי כלום, אבל אז הוא אמר שהוא רוצה לשיר שיר שעיצב אותו כמוזיקאי, או לפחות לנסות, והקאבר ל-"I talk to the wind" של קינג קרימזון פתח אצלי משהו, והוציא ממנו רכות שאולי נבעה דווקא מהעובדה שזה לא שיר שלו.

ואז הוא עבר לפרונט. ישבנו בשורה הראשונה וזה היה הרבה יותר מדי קרוב. ובכל זאת "לילות לבנים" המשיך את הקו של קודמו, והצליח לדייק שם איזה רגש למרות התיאטרליות המוגזמת בעיניי.

הוא אחז בגיטרה וסיפר על החבר שלו שנהרג בתאונת דרכים, ו"אבדון" כבר צימרר לי את הצורה. "השיר שלנו" מיד אחריו הוכיח לי שכנראה לכל מי שגדל פה בניינטיז יש כמה רגעי אביב גפן צרובים בביוגרפיה המוזיקלית הפרטית שלו.

חרף השיאים המסוימים, "קנאה" ו"קוצים" עברו בתהייה האם עבדו עלינו עם האירוח, כי יאללה, ואביב שוב דיבר על עצמו ועל הבן שלו בלי הרבה עדינות, הכל היה חשוף אבל לא הרגיש לגמרי אמיתי. "ועם הזמן" בביצוע מלא תנועות ועוויתות לא שיפר את המצב, וסוף סוף עלו עובדי הבמה להציב עוד מיקרופון מקדימה. אבל אביתר עוד לא בא. אביב חזר אל הפסנתר והתווים הראשונים של "תתחנני אליי" תפסו אותי לא מוכנה. מה זה זה. כעבור דקה הסתבר לי שלא היה שום צורך להתכונן, כי הביצוע לא עשה לי כלום. אני לא יודעת מה היה השיר הזה, אבל "תתחנני אליי" זה בטח לא היה.

והנה אביתר עלה, ספק מבוייש ספק מבוהל, ניגש בהתחלה אל הגיטרה של אביב ואז הסתובב והרים את שלו, לא אמר מילה והתחיל לשיר את "חלולים". לא יכולים להיות בעולם שני קולות יותר שונים. הוא עטף את השיר השורט הזה בכזו עדינות שזה היה כמעט לא אמין, והוא היה נראה לי זר ורחוק.

לופ תופים נשמע מתוך הפסנתר החשמלי של מיטלמן ואביתר שר את "חלומות גדולים" שלא הכרתי. הוא סינן את המילים בחצי פה, ושוב הגירודים נמהלו בעדינות שהפעם הצליחה לשרוט אותי ממש, ונראה לי שזה שיר שהוא היה יכול לכתוב בימים אחרים. "היו לי פעם חלומות כל כך גדולייייים", הוא משך את הקול למעלה בפלצט. חייך מדי פעם מסיבה לא ברורה, אולי מהמוזרות של הסיטואציה, דפק ברגליים כל שתי שניות ובסוף השיר התקרב אל אביב עם הגיטרה, וקשר עין ראשון נוצר ביניהם. לא נראה שנולד בחזרות איזה חיבור אנושי מזהיר, חרף העובדה שבסוף ההופעה אביב יציג אותו כ"החבר החדש שלי". והעיניים עדיין לא האמינו לעצמן, השניים האלה על אותה במה, כמו שריטות ציפורניים בלב פועם.

"תחרות כלבים" בביצוע המשותף ששבה את ליבי בצילומים מהחזרות – קצת עבר ליד. אביתר היה עם הגב אל אביב, לא הסתדר עם המיקרופון ביד, פיספס צלילים על הגלוקנשפיל החינני. ובכל זאת, כמו בחזרות, הקול של אביב משך את השיר הזה איזה שני תהומות למטה, והעמיק את המקום שלו בדנ"א שלי, מילא אותו בדברים אחרים.

חיבוק וחילופי עמדות, אביב חזר קדימה ואביתר התיישב ליד הפסנתר, והתקף לב קטן בדרך. "תאטרון רוסי". מה זה זה. השיר הכי מבוקש בהופעות של אביתר, שכבר הפך לסוג של בדיחה (פעם מישהו הגדיל לעשות וביקש "אז תשיר "תאטרון רוסי" בגרסא כשרה"), השיר שאף אחד לא חשב שעוד יכול להיות מבוצע מתישהו, והנה. אשכרה "תאטרון רוסי" בתאטרון רוסי. הקהל לא ידע מה לעשות עם עצמו, וליווה במחיאות כפיים קצובות שלא היו קשורות לשיר בשום צורה. אביתר היה מרוכז בפסנתר במאתיים אחוז, ניגן כמו היו חייו תלויים בזה, הד באגינג ופרצופים מיוסרים והכל, והפה קפוץ חזק וכאילו מחזיק את המילים שלא יתפרצו לו החוצה פתאום. "שתיקה רועמת" – redefined. השיר, בגרסא דהויה אך עדיין שחורה משחור של עצמו, בנגינה מדויקת וסוערת להפליא, הסתיים בדפיקה צורמת על הפסנתר, ואני פשוט לא האמנתי שזה קרה הרגע. באיזשהו מקום מעבר להלם, התעוררה לה שמחה מסוימת על העניין, על שאביתר עומד מאחורי השיר הזה (או רק יושב מאחוריו, על הפסנתר), והודאות בכך שמבחינתו יש לשיר הזה מקום בעולם עדיין, גם אם "טכנית" הוא לא יכול לשיר אותו בעצמו.

שוב התחלפות במקומות, ואביב דיבר בעדינות אופיינית על יציאת אלבום הבכורה של אביתר: "אמרתי לעצמי – שיט, איזה מוכשר, רק שלא יאהבו את זה". בדיבור הראשון שלו לערב זה שלא הרגיש לי לגמרי מזויף, הוא הוסיף עוד שהוא באמת שמח על החיבור, ויש הרבה אהבה על הבמה, והנה – דתי וחילוני, ואפשר להסתדר. לו רק בזה היה מדובר… בהמשך ישיר לכך אביתר אמר משהו על ההשראה האלוקית שיש בשירים של אביב, ולראשונה הואיל באמת להישיר מבט אל הקהל, ובירך ב"ערב טוב".

"סוף העולם" בקול שלו עירבל לי את הבטן, נשבר שם בסופי השורות, ושוב חיוך לא ברור ורקיעות ברגליים. אביב החליף אותו בשירה, ובפזמון הם שרו ביחד, ושוב העיניים נפערו אל מול הקשת האינסופית שנמתחה בין החיספוס של אביב בקצה האחד, והנקיות של אביתר בקצה השני, ולא ברור איך יכול להיות שיש קו שעובר בין שניהם בכלל. החושך של אביב חשוך יותר מכל חושך שאביתר השמיע לי אי פעם. אביתר המשיך, וכשהוא שר "בסוף ימצאו אותך מת, יכתבו שהיית שותק" הקול שלו שוב התפרק וגם אני. והבנתי פתאום שהוא זר לי פשוט כי זה אביתר שמעולם לא הכרתי מקרוב, אביתר של פעם. לא חדש. ישן. ושוב רק שלוש מילים. מה. זה. זה.

והוא הלך. איך אפשר להמשיך מכאן, תהיתי. הגיטרה שלו נשארה על הבמה והבטיחה שהוא עוד יחזור, בניגוד למנהגו לסמן וי על חלקו ולהתחפף, וגם ככה סוף ההופעה כבר נראה באופק. אביב המשיך עם "האם להיות בך מאוהב" ו"יומן מסע" שדווקא הוא הביא לי את הדמעות, מי יודע למה. והגיע ההדרן.

אביתר עלה לבד לקול תשואות הקהל, התיישב על הפסנתר, "ננסה". "אור הירח" התחיל להתנגן והקהל באקסטזה. והופה, "האור שמלווה אותו צורח" הפך בממזריות אביתרית ל"האור שמרפא אותו זורח", עם חיוך עירני והמהומים, ובסוף הוא השחיל גם "זה רק אור הירח, אין עוד מלבדו". לא הבנתי למה, ואפילו היה לי קצת חבל.

אביב הצטרף שוב ושניהם התיישבו בפרונט עם הגיטרות, אביב אמר ש"יש קרב משפחות בין בנאי לבין גפן, מי יותר שווה. ואמרתי לאביתר היום שהם ניצחו, אבל רק בגלל הכמות". חיוך מפוייס קטן מצא לו דרך אל שפתיי, אביתר התחיל לפרוט את "עד מחר" אבל מיד התנצל והתחיל מחדש בסולם נמוך יותר. הביצוע היה לא מלוטש אבל הצליח לגעת למרות שאביב שר רוב הזמן, ואביתר שר בקולות שניים כל כך יפה, עד ל"יש פרצה בגדר" בקול המוכר אך מונמך שדרך על נקודות חדשות, ושוב פזמון אחרון ביחד ומשהו בי הודה מאד על מה שקרה שם, גם בלי לדעת לגמרי למה.

הם ירדו וחזרו רק כדי להשתחוות שוב בפני הקהל המשתאה, ועובד במה חרוץ כבר התחיל לכבות את הנרות שדיממו על הבמה כל הערב. תם הטקס.

הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה – האם אני שמחה שבאתי. זה לא היה מובן מאליו והתלבטויות היו כמעט עד הרגע האחרון. ובכן – כן, לגמרי כן. הרגשתי שקרה בערב הזה משהו שאני אבין אולי רק עוד הרבה זמן, משהו שהוליד לי תשובות מעורפלות בזמן שאת השאלות עצמן עוד לא הצלחתי לנסח.

אם היה אפשר לזקק את כל מה שאביתר בשבילי לכדי מושג ערטילאי-אך-מדויק אחד, אז תשאלו ואני אגיד שבשבילי הוא אמת. הציק לי שלא ידעתי אם היא שהובילה אותו אל שיתוף הפעולה הקיצוני הזה, אבל לא הצלחתי להבין מה עוד היה יכול להוביל אותו, והרגשתי אותה שם בערב הזה, אמיתית כתמיד. עטופה בהרבה דברים, קצת זרה, אבל שם. מוכיחה לי שלפעמים אפשר למצוא נקודות קטנות מעצמך חבויות במחוזות לא מוכרים, ושאולי צריך לנסוע רחוק רק כדי לחזור הביתה. שעולמות עמוקים מספיק תמיד ימצאו נקודת מפגש, שכאב הוא כאב וזעקה היא זעקה גם אם הם נדמים לי כזרים, ששריטות על הלב יכולות לעורר אותו מתרדמתו, וגם, איך אמר המשורר, הרי זה רק הלב שכואב, וכלום לא עצוב, הכל כרגיל, ואיזה לילה יפה לחלום חלומות יפים.

סטליסט:
שלכת
מלאך
נוסטלגיה
מקסיקו
הילדים
Hello
I talk to the wind
לילות לבנים
אבדון
השיר שלנו
קנאה
קוצים
ועם הזמן
תתחנני אליי
חלולים
ח
לומות גדולים
תחרות כלבים
תיאטרון רוסי
סוף העולם
האם להיות בך מאוהב
יומן מסע

אור הירח
עד מחר

(אביב גפן מארח את אביתר בנאי בפסטיבל הפסנתר, תאטרון נגה, 27.11.11)

פסטיבל הפסנתר, אפילוג:

(עד הפעם הבאה)

מודעות פרסומת
3 תגובות leave one →
  1. בן permalink
    12 בדצמבר 2011 07:59

    לא מאמין שהוא עשה את תיאטרון רוסי

  2. אדר permalink
    15 בינואר 2012 14:42

    אני מאוד מאוד נהניתי לקרוא את מה שכתבת ובאופן כללי את כותבת מקסים!האם ראית את הפרק הראשון של הסדרה האלבומים בערוץ 8 על אביתר בנאי?בתור מעריצה כ"כ מושבעת אני בטוח שכן ואם לא,אני ממליץ בחום.האם את אוהבת את אלג'יר ואת אביב גדג' בפרט?אם כן את בטח יודעת שהוא חזר להופיע ממש ביום חמישי האחרון ואשמח לקרוא את רשמייך מההופעות שלו:)

    • 16 בינואר 2012 19:26

      תודה רבה!
      אמנם מעריצה מושבעת זו הגדרה שפחות מתחשק לי לאמץ, אבל כמובן שראיתי את הפרק. אני עוד בשלבי עיבוד…
      אלג'יר בכלל ואביב גדג' בפרט לא כל כך מצאו דרך אל ליבי. ייתכן שזה בגלל שחסמתי את דרכם לשם. אינסטינקט.
      תמשיך לקרוא 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: