Skip to content

הם התיישבו ליד פסנתר, חלק ב'

9 בדצמבר 2011

פסטיבל הפסנתר, מערכה שנייה: מרחבים

בשלישייה דניאל זמיר-שי גבסו-ניתאי הרשקוביץ זכיתי לחזות בסוכות האחרון, באירוע חוצות שאירגנה עיריית ירושלים. עקב היותו של האירוע, ובכן, בחוץ, ובערב קריר למדי, הקהל כלל בעיקר אנשים שנקלעו למקום בטעות. במיוחד הפריעה נוכחותן של כמה מעריצות פקאצות (מסתבר שלשי גבסו עוד נותרו כאלה תשע שנים אחרי "כוכב נולד"), שלרגע לא טרחו להיות בשקט ולהקשיב. אה, הם גם צרחו לו שישיר "מנורות צבעוניות". בסדר. ובכל זאת היו שם ביצועים יפים מאד והשילוב היה מוצלח, כך ששמחתי מאד על ההזדמנות לחזות בו שוב, הפעם עם קהל קשוב ועם מספיק זיכרון במצלמה.

בוקר שישי בסוזן דלל, התל אביביוּת שולטת באוויר. ההופעה התחילה בהפתעה קטנה בשביל מי שפוקד מספיק הופעות של דניאל (להלן: אני), קטע בשם "שש שמיניות" שמופיע באלבום "אמן" כדואט עם אבישי כהן החצוצרן, ולא בוצע בהופעות כבר שנים. כיף גדול. יש להופעות האלה נטייה לנסוק מיד מההתחלה, כבר מהצליל וחצי הראשונים מצב הרוח שלי מתעופף לו אל מחוזות חדשים, לא משנה מה עבר עליי באותו יום וכמה מעט ישנתי בלילה.

הלאה ל"חמש מדרגות בנשמה" האהוב עליי, עם סולו פסנתר מקסים של ניתאי הרשקוביץ, שהזכיר לי שזה פסטיבל הפסנתר אחרי הכל. הצמד זמיר-הרשקוביץ הופיע ממש לא מזמן באותו האולם, רק שאז היה זה דווקא תחת הכותרת של פסטיבל הנשפנים, כך שהיה קל להתבלבל. אבל אחד מהדברים שאני יכולה להגיד על דניאל בלי שמץ של מליצה, זה שהוא נותן לנגנים שאיתו את כל המרחב והכבוד האפשריים. כך שפסטיבל או לא, הבחור על הפסנתר קיבל את כל מה שהוא היה צריך כדי לפרוח ולהוציא תחת ידיו סולואים נפלאים בזה אחר זה, תוך הפגנת פרצופים מאומצים וזמזומים חמודים במקביל לנגינה.

ב"33" שוב דניאל והסקסופון תפסו פיקוד, וגם לסולואים שלו לא חסר דבר כדי לחרפן את הדעת דקה אחרי דקה. בחיי, האצבעות שלי תופפו על הברך ללא הפסקה, ולא הצליחו לעמוד בקצב שלו אפילו בלי כפתורי סקסופון תחתיהן. הקטע האחרון בחלק הזה היה "השר הממונה" היפה כל כך, שהתחיל רק בפסנתר, ועבר לסקסופון עם תמיכה פסנתרית מלאה, יופי של ביצוע, התרגשתי לגמרי.

שי גבסו עלה, והתחיל בסיפור קטן שהמחיש הרבה. הוא סיפר שעד לפני כמה שנים הוא בכלל לא שמע ולא אהב ג'אז. כשהיה עם הלהקה שלו בניו יורק, הם שיכנעו אותו ללכת לאיזו הופעה, הוא לא זוכר מי זה היה ואיפה, אלא רק את ההרגשה שהוא לא מבין מה קורה. "הכל היה נשמע לי כמו שיר אחד מאד ארוך. היו רגעים מסוימים שכולם מחאו כפיים, ולא הצלחתי להבין מתי, ולמה. הרגשתי שיש שם סיפור, ואני לא שומע את הסיפור". הוא חייך והוסיף שעכשיו הוא שמע את ההופעה מאחורי הקלעים, והוא ידע איפה למחוא כפיים. מזכיר מאד את מה שעבר עליי כשהדיסקים של דניאל התחילו להתנגן אצלי, וכמה זמן עבר עד שהצלחתי לשמוע בהם את הסיפור, ואיך מהרגע ששומעים אותו כבר אי אפשר להתעלם.

החלק הזה של ההופעה כלל שלושה שירים של גבסו: "במקומי", "שמור על האמונה" ו"מרחבים" למילותיו של הרב קוק, שלא עזב אותי אחר כך כל השבת. השירים, עטופים בפריטה שקטה בגיטרה אקוסטית, סולואים בסקסופון שכל שיר היה רוצה לקבל כמוהם, ופסנתר שייצב ויצר את התשתית לכל זה, היו מקסימים מאד. גבסו שר, ודניאל שר איתו, וניתאי עשה קולות, ונהניתי מכל רגע. יש לי פינה חמה בפנים בשביל גבסו, אחד מבוגרי התוכנית היחידים שהצליחו לשבות את ליבי. הוא פרץ הישר לפריים טיים של המדינה בדיוק כשהייתי בגיל המתאים לדברים כאלה, ויצא לי לנכוח בכמה וכמה הופעות שלו אי אז בימים. הוא פרפורמר ברמה חסרת פרופורציה להיסטוריה המוזיקלית הלא מאד ארוכה שלו, יש לו קול נהדר, לא מעט שירים טובים, והרבה אומץ. תמיד יש לי תחושה שעוד עשור בערך, הוא יתבגר עוד ויבשיל עוד ויהיה מוזיקאי מהמיוחדים שנראו כאן.

היה כיף לראות מה קורה כשמוזיקה קלה פוגשת ג'אז, כיף שרק התעצם עם "שיר געגוע לכאן" בביצוע משותף. הקהל זיהה את השיר בהתלהבות רבה וליווה במחיאות כפיים קצובות, היה שמח, ואני מתחילה לעבוד על רשימה של ההרכבים השונים בהם ראיתי את השיר הזה מבוצע.

גבסו ירד, והגיע ביצוע מעולה-איך-זה-קורה-כל-פעם-מחדש של "שיר השומר", דניאל וניתאי התחרו ביניהם מי ייתן סולו יותר מגניב, ושניהם ניצחו. ושוב נזכרתי במה שנאמר קודם, על כמה שמוזיקה אינסטרומנטלית באמת מספרת סיפור, והיא יודעת לרגש, ולהצחיק, ולרתק, ואיך אני שמחה שאני מצליחה לשמוע את קווי העלילה צצים מבין הצלילים.

ההדרן כלל שיר אחד בלבד: "מישהו גדול" של גבסו, עם מילים של המשוררת חנה גולדברג ולחן מדהים של דודי לוי, ומדובר באחד השירים הכי יפים ונוגעים ברפרטואר הרגשי שלי. "יד רכה תבוא אליי, שותקת שם ומרגיעה", שרו כולם ביחד בפזמון. לא ידעתי אם יותר לחייך או יותר לדמוע, זה היה מרגש מאד. וככה זה נגמר.

ההופעה התחילה באיחור והייתה קצרה למדי, מבט בסטליסט מוכיח שחמישה קטעים שתוכננו לא בוצעו בפועל, כולל הביצוע המשותף ההיסטרי ל"ציף ציף מעל הרציף". מה לעשות, תל אביב בשישי בצהריים זה לא בדיוק המקום והזמן המתאימים להופעה מלאת הדרנים של חסיד חב"ד ירושלמי. בדיעבד גם חשבתי לעצמי שהם היו יכולים לקחת את השילוב הזה קצת יותר רחוק, ולתת לגבסו לשיר ולאלתר על קטעים של דניאל, ולא רק ההיפך. אבל אני לא באמת מתלוננת, הייתה יופי של קבלת שבת, תנו לי שעה ורבע עם סקסופון כזה, פסנתר כזה ושלושה קולות כאלה מדי יום שישי, והשבת כבר תיראה אחרת.

איך אמר גבסו, את המוזיקה של דניאל זמיר אי אפשר לסכם כ"ג'אז". הבנאדם הוא ז'אנר בפני עצמו, וההופעות שלו, פעם אחר פעם, פותחות בפניי עולם של עומקים מוזיקליים, ושירים שמדברים בלי מילים. שירים שיודעים לספר סיפור רק במנגינה, וככה מבין הצלילים, בלי אות אחת שתצמצם, נשמע שוב ושוב אותו השיר, "שיר געגוע לכאן, שיר שמכוון".

סטליסט:

(דניאל זמיר מארח את שי גבסו בפסטיבל הפסנתר, סוזן דלל, 25.11.11)

מודעות פרסומת
No comments yet

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: