Skip to content

הם התיישבו ליד פסנתר, חלק א'

7 בדצמבר 2011

פסטיבל הפסנתר: פרולוג

פסטיבל הפסנתר… איזה חלום. מדי שנה נהגתי להזיל ריר על התוכנייה המושקעת, על שיתופי הפעולה המיוחדים ועל ההופעות החד פעמיות שהיא כוללת, ולהיאנח "הו, לו רק הייתי תל אביבית" (כלומר, למשך ימי הפסטיבל בלבד, וברגע שיסתיים אעלה על קו 480 בחזרה לעיר הקודש).

והנה קרה הדבר. בהינף יד (ששלפה הרבה כסף מהארנק) – נרכשו כרטיסים לשלוש ההופעות ההכרחיות מבחינתי, למרות שהליינאפ כלל אירועים מעניינים רבים, שהייתי שמחה להגיע אליהם לו רק היה נבחר כבר הפילנטרופ שיממן את פעילותי המבורכת. ואני מצאתי את עצמי ביפו סיטי יותר מדי פעמים בשבוע אחד, ערב ובוקר וערב, בחיוך גדול ובעיניים בורקות מתרבותיות מוזיקלית. התגשמות חלום בשלוש מערכות.

פסטיבל הפסנתר, מערכה ראשונה: אהוד בנאי והמיתרים

בכל פעם שאני יוצאת מהופעה שכללה רביעיית מיתרים, אני תוהה איך לא כל המוזיקאים עושים הופעות כאלה כל הזמן. כלומר, ברור שגם זה היה ממצה את עצמו באיזשהו שלב, אבל הקסם העדין של הכינורות, הצ'לו ואפילו הויולה (סתם) עוטפים את השירים בכל כך הרבה רכות ועונג, שלרגע בא לך רק מזה, עוד ועוד.

ולא סתם לא הזכרתי את הפסנתר. התרגשתי לראות שאהוד יופיע בפסטיבל השנה לראשונה, מאחר ורק לאחרונה נוסף להרכב הקבוע שלו קלידן, ופסנתר מעולם לא היה מרכיב דומיננטי ביצירתו. רק שמה לעשות, הוא גם לא היה מרכיב דומיננטי בהופעה. כל המחמאות שבעולם מגיעות לעמי רייס על העיבודים הנפלאים שהוא יצר להופעה הזו, אבל בגזרת הפסנתרנות לא נותר לו הרבה ספייס לעשות רושם. לא שזה הפריע לי במיוחד, אבל בהמשך לפסקה הקודמת, אולי הגיעה העת לייסד גם פסטיבל מיתרים.

ההתחלה הייתה דווקא פסנתרית למדי, עם "אביא לך" שנפתח ונחתם בצלילי פסנתר עדינים, והפה שלי התחיל לתרגל את היפערותו לרווחה. השירים שאני מכירה ישר והפוך ומלווים אותי ברגעים רבים של הזדהות מזוקקת, לבשו פתאום צלילים חדשים שכאילו הרחיקו אותם ממני מעט, והוצבו על בימה מהודרת לבחינה מהצד. השירים נותרו גדולים, בעיניי, והרגש כלפיהם לא השתנה, אבל הם נגעו הפעם בנקודות אחרות.

"בלוז כנעני" הפך לפוגה אירופאית נוגה ויפהפיה, "הופעת מילואים" הופשט מהבס-תופים שלו והתנחם בכינורות חדים שהדהירו אותו הלאה. המיתרים תיפקדו בחלק מהשירים כממלאי מקום של חטיבת הקצב החסרה, בחלקם החליפו את הגיטרה בנגינת הריף המרכזי והמוכר, ובחלקם נתנו לגיטרה ולפסנתר תמיכה הרמונית ומילאו כל חלל פנוי בהדהודים קלאסיים. היו שירים שלקח לי דקה לזהות, וכל זיהוי כזה היה מלווה בהחסרת פעימה מרוב יופי.

"הרבה אנשים שואלים אותי איך היה בהודו, איפה היית בהודו. אז אני אומר שלא הייתי בהודו. ואז הבנאדם אומר לי – מה פתאום, הייתי בגסט האוס בורנאסי וסיפרו לי שאהוד בנאי כתב את "נגעת בצמרות העצים" על המרפסת הזאת". הודו או לא, הביצוע לשיר הזה היה מהפנט, המערבולת של המיתרים הייתה מדויקת כל כך למיסטיות המסוימת של המילים וסחפה את אהוד לתנועות ניצוח רחבות ולשירה אחרת, זמרית יותר, וזו הייתה פשוט תפילה מלטפת של איש אחד בעולם, ש"מבקש, אם אפשר, להיות רק עוד פעם ברגע של חסד קשוב אל הלב".

"דוד ושאול" שהוא כנראה השיר האהוב עליי של אהוד ולאחרונה נפקד מההופעות הרגילות, חזר במלוא הכוח בביצוע מרקיע שחקים. אני בטוחה שדוד המלך הסתכל מלמעלה בחיוך, תפס את הכינור שלו והתחיל לנגן. האולם קושט בעלי תלתן וניחוחות איריים ב"הכוכב של מחוז גוש דן" המקפץ עם הכינורות של חן שנהר וניצן קנאטי (חדי העין ישימו לב לשמות של הכנרים ולקשר שלהם לכנר מסוים אחר) והויולה של גליה חי, וההרכב הזה היה לבוש כל כך טבעי לשיר. הפסנתר חזר לתפוס פיקוד ב"אבן ספיר", שאהוד ביצע נטול גיטרה, כמו מספר סיפורים, לא לגמרי יודע מה לעשות עם הידיים שמנסות לצייר את המילים בתנועות מגושמות וחינניות, והעלה בי חיוכים רבים.

האנטי קליימקסים בהופעה הזו היו מעטים מאד, כמעט כל שיר היה מפליא בחידושו וביופיו. ואולי מפתיע לגלות ששירים כמו "עיר מקלט" יכולים להפוך לך את הבטן גם בלי תופים וגיטרות חשמליות, שהעוצמה הרוקנרולית שלהם יכולה להתבטא גם ברוך, ולהשאיר אותך חסר נשימה כשהשיר מסתיים בחדות מדויקת. כל זה כשאתה ישוב בכיסא מרופד, והכל תרבותי עד סבתאות, ואנשים משתעלים רק בין שיר לשיר. כמעט הכי רחוק מהופעה של אהוד בנאי שיכול להיות, אבל נדמה לי שיש לו עכשיו בשורה חדשה להביא אל אולמות הקונצרטים.

השיאים המשיכו להיבנות, עם הפתעה בדמות "החתונה" מתוך "מאמי" ושירה ענוגה של מאיה בלזיצמן הצ'לנית המהממת (הידעתם שגם אהוד התחיל כצ'לן בגיל צעיר?), "עגל הזהב" שהיה חגיגת מיתרים מסחררת, ו"אודה לאל" שהרחיב את הלב. כל הביצועים מהודקים, מתואמים ומדויקים, מתוכננים עד הפרט האחרון. אהוד עצמו לא היה בעמדת ההנהגה והפיקוד השמורה לו מההופעות שלו. שועל ההופעות למוד הניסיון והשנים לקח צעד אחורה ונתן לנגנים הצעירים להוביל אותו, כאומר – אלו השירים, התייחסו אליהם כמיטב הבנתכם. מה שנקרא Do your thing. כתוצאה מכך הוקרנה מהבמה נוחות גדולה והערכה הדדית, חיוכים הוחלפו בין חברי הרביעייה לבין עמי רייס שניצח על כל העסק לבין אהוד, וכולם היו נראים מרוצים מאד מההצגה המפוארת והמתוכננת לפרטים שהם יצרו ביחד.

בעלייה להדרן אהוד הרים את המיקרופון ונעמד סוף סוף, בטענה שהרופא אמר לו לא לשבת יותר מדי. "עד הפעם הבאה", שיר ההדרן המדויק ביותר שנכתב אי פעם, בוצע בדואט עדין של פסנתר וגיטרה, ולחגיגת הסיום עם "אסתר" כבר הצטרפו שוב המיתרים, והלב של העולם נפתח.

בחצות וחצי עמד להתחיל באולם סיבוב נוסף של אהוד, כך שאין זה פלא שההופעה הייתה קצרה למדי. במיוחד ביחס להופעות הרגילות שלו שנבנות לאט כי יש זמן, ונמשכות תמיד נצח קסום ואינסופי. מה גם שכל העיבודים היו חדשים לגמרי, ולקח לאוזן זמן להבין ולהתרגל ולזהות, אבל לכל אורך הדרך היא אהבה את מה שהכינו לה. הופעה חד פעמית היא כמו פרפר (ואגב, "פרפרי הקצב" היה יכול להיות מדהים בהרכב כזה), נפלאה ויפה וצבעונית ומרגשת, אבל חייה קצרים. לו רק יוולד מזה סיבוב הופעות, או דיסק, הרי ממילא הפסנתר היה רק חצי תירוץ. ותודתי נתונה לאהוד על המוכנות לשלח את שיריו למחוזות לא מוכרים, לחברי הרביעייה על הצלילים ועל הדיוק, ולעמי רייס שאני שומרת לו חסד מאז "אוטוביוגרפיה", על הרפתקה מרגשת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של המוזיקה.

סטליסט:
אביא לך
מלנכולי
בלוז כנעני
נגעת בצמרות העצים
איש ציפור
הופעת מילואים
דוד ושאול
הכוכב של מחוז גוש דן
אבן ספיר
מהרי נא
עיר מקלט
עבודה שחורה
היום
החתונה (מתוך מאמי)
עגל הזהב
אודה לאל

עד הפעם הבאה
אסתר

( אהוד בנאי בפסטיבל הפסנתר, סוזן דלל, 23.11.11)

מודעות פרסומת
No comments yet

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: