צליל של קסם שנשכח

המקרה: התחלתי ללמוד.

תופעות לוואי:

1. הרבה שיעורי בית.
2. מעט שעות שינה.
3. סקונדות קטנות מתרוצצות לי בחלומות עם פסקול של מזמורים גרגוריאניים בחמישה רבעים.
4. פחות זמן להופעות.
5. הדחקת העובדה שיש לי בלוג.

צר לי, קוראיי הנאמנים (בהנחה שאתם קיימים). הנה אני מכה על חטאי ומשתוקקת כבר לספר לכם על ההופעה של מאיר בנאי בפסטיבל העוד, שהייתה כבר לפני שבוע וחצי אבל מי סופר.

לכאורה, מה כבר אפשר להגיד אחרי שבן שלו פוסק: אכזבה. עם זאת, מבט מהיר על התגובות לביקורת שלו מוכיח שהדעות בנוגע להופעה הזו חלוקות באופן קיצוני למדי. אז למה שלא אתרום את הזווית שלי בנוגע לכל העניין.

כשאני בהופעה, יש לי נטייה (שקצת מרגיזה אותי באופן אישי) לנסות לרגע לראות מבחוץ את המתרחש. כלומר, לא למדוד את החוויה בתור עצמי – עם היחס והרגש שלי כלפי האמן המופיע, יהיה אשר יהיה – אלא בתור אדם סו-קולד-אובייקטיבי שסתם ככה עבר פה באיזור ונכנס לשמוע.

ואז ההתרשמות שלי מההופעה עלולה להיות מפוצלת. כי בתור אדם רנדומלי, שמכיר ארבעה-חמישה "להיטים" של מאיר בנאי ושמחפש הופעה שתקפיץ אותו או לפחות שתהיה מעניינת מספיק – הייתי מתאכזבת. אבל בתור אני, שמכירה את כל הדיסקים של מאיר בנאי כמעט בעל פה, שהבטן מתהפכת לי רק מלשמוע אותו שר, ושעיבודים חדשים לשירים שאני אוהבת הם בשבילי כמו מתנות קטנות כל פעם – לא יכולתי לבקש הרבה יותר.

בתור אותו אדם רנדומלי, אספר לכם שבנאי שר הרבה שירים שבכלל לא הכרתי. ומתוך אלו שכבר הכרתי, היו שירים שהוא שר בקצב שהזכיר מארש הלוויות, או שינה את המנגינה. שהוא בקושי דיבר, ואם זה כבר קרה – אף אחד לא הבין מה הוא אמר, או למה הוא אמר את מה שאמר, ויכולת רק לנחש שזה נבע ממבוכה. רק כשהוא שאל "אתם מבוהלים?" היה די ברור שהאמירה הזו באה מתוך מידה לא קטנה של בהלה פרטית. שהנגנים לא התבלטו מי יודע מה, ולא הורגש חיבור אנושי מופלג בין הנוכחים. ושהיה די ארוך וקצת משעמם.

אבל אם אתם כבר כאן, אני מנחשת שיש לכם רצון מסוים לשמוע מה לי יש להגיד. אז בתור אני, אספר דווקא שהייתי מופתעת כמעט בלי הפסקה.

ששמחתי כל כך לראות את האולם מלא הפעם, והצטערתי קצת בשביל כל מי שלא הייתה לו סבלנות להקשיב ועזב באמצע. שההרכב הלא סטנדרטי גרם לשירים להתעורר לחיים אחרים, לרחף ולשקוע אל מימדים שלא הכרתי בהם לפני כן. שהיו לפחות חמישה שירים שלא ציפיתי לשמוע ולפחות אחד שלא שמעתי בהופעה מעולם ("והאור בחוץ"). שיעל מלאכי ניגן על גיטרה סלייד וזה היה ללא ספק אחד הסאונדים הכי יפים שנחשפתי אליהם מימיי. ממקומי בשורה 23, שזה קצת כמו לראות הופעה ביוטיוב, ניסיתי במשך דקות ארוכות להבין מאיפה יוצאים הצלילים האלה – משהו בין גיטרה חשמלית לכינור, פשוט יופי צרוף. שכששירים שהתרגלת לשמוע על גיטרה מקבלים פתאום ליווי של עוד (שהופקד בידיו של יניב טייכמן), זה כאילו הם לבשו בגדי שבת. שעיבודים הכוללים רביעיית מיתרים תמיד פותחים לי את דרכי הנשימה ומכתיבים ללב שלי קצב דפיקות מואץ, וכך היה גם הפעם בנגינתם הרגישה של חברי הרביעייה (חן שנהר וניצן קנאטי בכינורות, דניאל תנחלסון בויולה ועדיאל שמידט בצ'לו). שמשקל עצום ניתן למילים כשהן הופשטו מהחשמלית-בס-תופים המוכר, ודקרו שוב נקודות שקהו עם הימים והעייפות. שהרצף "גשם" – "כמו ציפור מעל הים" – "ירושלים" עם פסנתר ומיתרים היה אולי הדבר הכי אמיתי ומתגעגע ששמעתי בחודש האחרון. שהכותרת בראש הפוסט הזה, מתוך "כשהייתי ילד" ששמחתי כל כך שבוצע, מתארת בדיוק את מה שהרגשתי וחשבתי לאורך כל הערב.

אז מי יכריע? נדמה כי כמו בכל דבר בחיים, בהופעה דרוש איזון. איזון בין שירים מוכרים ללא מוכרים, איזון בין עיבודים סטנדרטיים לחדשניים, איזון בין קצביות לרוגע, אולי אפילו איזון בין דיבור לשתיקה. וכמובן: איזון בין הרגעים שיוציאו מכל אדם בקהל "וואו" של התרשמות והתרגשות, לבין הרגעים שיוציאו ממאזינה מלומדת כמוני "וואו" דומה.

אבל דרוש דבר נוסף, והוא נדרש דווקא מהקהל ולא מהמופיע: הקשבה. גם סבלנות לא תזיק. קהל שמגיע להופעה בלי שני הפרמטרים הבסיסיים הנ"ל, לא פלא שייצא באמצע (כלומר, בהנחה שגם את הנימוס הוא השאיר בבית). וזה נכון לא רק להופעה של מאיר בנאי, אבל במיוחד אם מדובר באמן מסוגו – שמצידו, איך לומר, לא בדיוק מתאמץ לכבוש את הקהל.

הנונשלנטיות זועקת מכל תו בפניו החתומים. יש שיגידו – אדישות. הוא לא מתחנף ולא דורש שיאהבו אותו. הוא כאן רק כדי לשיר את מה שהוא לא מצליח להגיד, לזעוק את הזעקה הכל כך נוכחת שלו, לבקש – מהבורא, מהקהל, מהמבקרים, ממי שלא יהיה – תקשיבו, תראו, אני כאן. "שיסתכלו עליי, רק עליי". הרי ההופעה נפתחה עם "שמע קולי", ונחתמה ב"תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם". אני נתתי. קיבלתי את שלי. ואני אומרת תודה.

 

סטליסט:

שמע קולי

והאור בחוץ

טוב לה וגם רע

כמה אהבה

כשהייתי ילד

אליה

אל המנוחה

שער הרחמים

כמו ציפור מעל הים

גשם

ירושלים

לך אלי

בעולם הזה

תגידי אש תגידי מים

איימי

הפרא

לב סדוק

אהבה קצרה

אצלך בעולם

("מקום בעולם" – מאיר בנאי בפסטיבל העוד, תאטרון ירושלים, 10.11.11)