Skip to content

איזה קסם של בריאה

12 באוקטובר 2011

אם הייתי מתקינה פה ליווי מוזיקלי לפוסט, הייתם קוראים עכשיו את המילים הללו כשברקע מתנגנת בלופים הפתיחה של "רגעי קסם" מתוך "רסיסי לילה" של אהוד בנאי. ההקשה העדינה, הגיטרה שנכנסת ואז קולות הרקע העמוקים שמעיפים אותך בשנייה למימד אחר של הקיום. וזה לא רק כי בהופעה הזאת סוף סוף זכיתי לשמוע בלייב את השיר הזה, שהוא הפייבוריט שלי מהאלבום האחרון ואחד האהובים עליי באופן כללי. אלא כי זאת בדיוק הופעה של אהוד בנאי – נסיקה פתאומית מעלה-מעלה, עד למקום שבו קסם הוא מציאות והמציאות היא קסם.

בפוסט על ההופעה בקיבוץ הזורע לפני כמה חודשים לא פירגנתי לו לגמרי, כך שאני מרגישה קצת חייבת, במיוחד לאור העובדה שבין לבין הוא הגיע בקיץ ליריד חוצות היוצר בירושלים להופעה שהייתה אדירה בכל קנה מידה (לאורך הפוסט הזה משובצים קטעי וידיאו מתוכה). נראה לי שהיו שם איזה עשרת אלפים איש. ואם לא החוק העירוני שמונע מהופעות בחוץ להימשך אחרי 23:00, ההופעה הזו הייתה הופכת להדרן מתמשך עד השעות הקטנות של הלילה. כולם כל כך נהנו שם, שאין לי שום ספק בכך.

אז, בהופעה ההיא בהזורע, הרגשתי שזה היה – איך אומר צדי צרפתי? – ליד. וזה דווקא משמח אותי לגלות שיש הופעות פחות טובות, כי אז ההופעות הטובות באמת – ורובן כאלה – מקבלות תוקף נוסף וחיזוק. הקסם קיים והוא יכול לקרות אפילו בזאפה תל אביב, אולי המקום הכי פחות מתאים להופעות בין הירדן לים. אפילו כשבכלל לא מתכוננים נפשית ואפילו לא מתכוונים להגיע להופעה, והכל קורה ארבע שעות לפני פתיחת דלתות בתחלופות אסאמאסים לחוצות תוך כדי עבודה, ופתאום מגיע הערב ואני מוצאת את עצמי באולם חשוך, מחכה שאהוד בנאי יעלה לבמה.

וזה מפתיע איך כביכול הכל היה עשוי מאותם החומרים, ובכל זאת החוויה הייתה שונה לגמרי, או אולי רק בצבעים עזים יותר. הסולואים וההרפתקאות המוזיקליות שכל כך חסרו לי בהופעה ההיא – חזרו ובמלוא המרץ: פה אהוד ונושי פז בדו קרב גיטרות, פה ערן פורת מבליח בסולו תופים נהדר, פה אלעד כהן מרביץ עבודת דרבוקה משגעת. והחיוך הולך וגדל מרגע לרגע, ולא משנה המקום, ולא משנה איך הרגשת רגע לפני, ולא משנה אם אתה מת מרעב והגב שלך כואב מהכיסאות המעפנים האלה, רק הדברים שאתה שומע ושאתה רואה פשוט מערפלים את הקיום שלך לתוך נקודה גדולה מאד של אושר. קסם.

יש לציין שכבר מספר פעמים הבטחתי לעצמי שכף רגלי לא תדרוך בזאפה (דווקא הסניף הירושלמי החדש סביר יחסית לאחיו התל אביבי). מעבר לעובדה שזו הייתה כנראה הפעם הראשונה בחיי שהעברתי הופעה שלמה של אהוד בנאי בישיבה, המקום בנוי באופן כל כך מטופש שכל פעם מחדש אני תוהה מי מוכן לשלם כל כך הרבה כסף כדי לשבת ליד שולחן שהבמה בקושי נראית ממנו. גם הסאונד לא היה מדהים ואפילו אלים מעט, אבל הסתכלתי על האנשים מסביב וראיתי את ההנאה מציירת להם שביעות רצון מתמשכת על הפרצוף. גם הפעם זה לא היה קהל של פנאטים, ואת רוב הטקסטים מלמלתי באדיקות לבד, אבל התלהבות הייתה ועוד איך. נראה לי שכמה שולחנות שם בזאפה עדיין בטראומה מהדפיקות העיקשות שהם חטפו כדי שנקבל הדרן נוסף.

ואם מדברים על הטקסטים, הם בהחלט היו לי נקודה משמעותית במיוחד בהופעה הזו. איזו כמות של יצירות עצומות יש לבנאדם הזה, זה לא ייאמן. יש שירים שלמים שאתה אומר – בואנה, איזו גאונות של מילים. ויש שירים שאפילו רק משפט אחד פתאום תוקף אותך בַּדיוק שלו, בְּעומקים של כוונה. שירים שפשוט לא דוהים עם הזמן או עם מספר השמיעות, להיפך.

"יוצא לאור", למשל. שיר שכבר שמעתי בכל וריאציה אפשרית ובכל מצגת/סרט סיום מאז כיתה ו', מדהים איך הוא עדיין יכול להתחדש ככה. בעיבוד הנוכחי הוא קיבל ליין גיטרה חדש ויפה כל כך, וכל הלהקה שרה יחד עם אהוד שבפזמונים פרש את ידיו שוב ושוב כמברך את הקהל, והמאגרים של חומרי הגלם הרגשיים הולכים ומתמלאים שם בפנים עם כל דקה שעוברת, עם כל מילה, עם כל צליל, עם כל ויז'ואל מרגש שהוקרן על המסך מאחורה.

"מעשה בארבעה" זכה לביצוע מעולה והיה כיף לשמוע אותו לראשונה בהופעה, כמו גם את "רגעי קסם" שכבר הזכרתי שתפס אותי לא מוכנה בשמיעת בכורה מושלמת. מיד אחריו הגיע "פרפרי הקצב" שכל כולו שיכרון חושים מוזיקלי, עם התנפצות בהירה של רסיסי רגש אי שם לקראת הסוף. ושוב כל הלהקה הצטרפה בשירה, במיוחד גילי סמטנה שבכלל היה לי דומיננטי יותר מאי פעם, וברגע ההוא שנינו עטינו את אותה ההבעה, בחיי. התעלות סוחפת שמכריחה את העיניים להיעצם ומדהירה את פעימות הלב למקסימום. לכל אחד מהנגנים היו כמה רגעים כאלה. ב"אביא לך". ב"אבן ספיר". ב"ג'מלי פורוש" שלווה בקטעי גיטרה מעולים ובקולולולולואים חינניים של כולם. בריקודים הקטנים בין פזמון לבית, בחיוכים האוהבים שנשלחו מקצה אחד של הבמה לקצה השני.

מן הראוי לציין כי לאחרונה הצטרף לחבורה היקרה הזאת קלידן העונה לשם ביל צור, תוספת חדשה ומבורכת שבאה לידי ביטוי במיוחד בביצוע ל"עיר מקלט". השיר הזה שבמקור כל כולו גיטרה, התחיל דווקא עם סולו קלידים, שעזר להדגיש את המילים והפך את השיר על פיו כמעט. ושוב טקסט עצום כזה, ושורות שדוקרות מבפנים: "לפני שהטפטוף ייהפך למבול, אני חייב למצוא שער לא נעול"… וממרחק של ארבעים ושמונה שעות אחורה מתהדהדת לה תפילה: "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום"…

הביצוע של ההופעה הזו בה"א הידיעה היה "מהרי נא". תחילת ההדרן, אהוד עלה לבדו, ואז זכינו לשמוע ממנו את המונולוג הבא (ציטוטים לא מדויקים, כמובן): "יש אנשים שלוקח להם זמן להתבגר. אני עד גיל 30 השלמתי שעות שינה. בדיעבד זה נראה לי בסדר גמור. מה קרה, אז ישנת קצת! הרי כל חיי העירו אותי: טרום חובה, חובה, פוסט חובה, עממי, תיכון, צבא – בכלל… אף פעם לא הבנתי למה בצבא עושים השכמה בארבע בבוקר. מלחמות וצרות יש כל הזמן, אפשר גם להתחיל בעשר!… אני הייתי קם למסדר בוקר עם פרצוף של תשעה באב, י"ז בתמוז ותענית אסתר ביחד. והיה אז ברדיו שיר של קרול קינג, שהלך ככה – ותסלחו לי על המבטא הרמת-גני: You've got to get up every morning with a smile on your face, and show the world all the love in your heart. אז הסמל שלי אמר לי – בנאי, אתה לא מכיר את השיר של קרול קינג? עניתי לו – כן המפקד, מכיר המפקד, אבל היא קמה ב-11:00 המפקד!… עכשיו מה, סוף סוף נהייתי זמר ואני יכול לקום ב-11:00. אבל נו, חוזר בתשובה, קם למניין ב-6:00 בבוקר"…

אחרי העסק המאד מצחיק הזה, הגיע כאמור "מהרי נא" בסולו שהיה אמיתי ומדויק ופשוט כאילו לא שמעתיו מעולם. הקהל התעורר פתאום ולכמה רגעים אהוד פינה את המיקרופון ונתן לכולם לשיר במקומו, וזה היה כמו חיבוק מנחם, כמו אמירה שאין מה לדאוג והכל בסדר. מיד אחר כך הלהקה עלתה שוב, וגם "בלוז כנעני" זכה לביצוע מפלח בטן בכאב, עם עוד טקסט מופלא ועם הכינור החודר של ניצן-חן רזאל, שגם ליווה בשריקה במעברים. איזה יופי זה היה. שלוות עולמים…

ההופעה הסתיימה עם "הכוכב של מחוז גוש דן", "טיפ טיפה" ו"פלורנטין" שבאופן מעניין הוא דווקא לא שיר סיום מובהק. רציתי לשמוע את "עד הפעם הבאה" שראוי שכל זמר באשר הוא לפחות יזמזם אותו לעצמו בסוף כל הופעה, וגם "ממשיך לנסוע" חסר לי, ו"דוד ושאול" שבשבילי הופעה של אהוד בנאי אף פעם לא תהיה לגמרי שלמה בלעדיו. וזה לא הכל, כמובן. אבל כמו אחת השורות בשיר שהזכרתי: "תמיד נשאר עוד שיר אחד לשיר ועוד לא שרנו, עד הפעם הבאה"…

זו הייתה הופעה ראשונה לתשע"ב, סיפתח מוצלח בהחלט. ואיך אמר אהוד – זה לא ששנה אחת נחתכת והבאה מתחילה, זה פייד אאוט ופייד אין… הוא גם אמר שעד שמחת תורה אפשר להגיד שנה טובה, אז אנצל את ההזדמנות הזו ואאחל לכם באשר הינכם –
שנה טובה באמת, מלאה ברכות ואור, עם הרבה מוזיקה ושערים שייפתחו, שמחה, אהבה, התרגשות, פליאה ורגעי קסם.

סטליסט:

סטליסט

("רסיסי לילה" – אהוד בנאי, זאפה ת"א, 9.10.11)

מודעות פרסומת
2 תגובות leave one →
  1. turi permalink
    12 באוקטובר 2011 18:15

    אין כמו (ההופעות של) אהוד. למרות שהייתי רק באחת…
    כל פעם שאני שומע את "פרפרי הקצב" אני פשוט עף עם המוסיקה.
    רציתי גם להגיד שאני בכלל, מאוד אוהב את האלבום החדש, עם כל האזנה אני יותר אוהב אותו. זה כנראה משהו שמאפיין את האלבומים של אהוד.

    תודה על הפוסטים המקסימים,
    וחג שמח!

  2. 20 באוקטובר 2011 17:59

    רשימה שממש מצליחה להביא מהקסם של ההופעה. ברסיסי לילה מנצנצים.

    אני מחכה בכליון עיניים, אוזניים, אף ופה להופעה שלו בנובמבר הקרוב בפתח תקוה. כולם מוזמנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: