Skip to content

הבא בתור הוא אמיתי

14 באוגוסט 2011

יש לי המון זמן פנוי לאחרונה. השתחררתי, ובאורח פלא הסתבר לי שכשאין צבא – פתאום יש זמן. יותר מדי זמן. לרגל המאורע ועקב הזמן הפנוי התחלתי לתור אחר אהבה מוזיקלית חדשה. רכשתי קופונים לטאוור רקורדס (מתי כבר התו השמיני יואילו לעשות כמוהם?), פצחתי בחיפושים וביקשתי המלצות, שעד כה העלו בעיקר דברים שכל מיני אנשים סביבי אוהבים, ואני – לא.

בעניין זה אולי כדאי להוסיף שאני אדם טוטאלי באופיי. ברוב המקרים, כשזמר כלשהו כבר נכנס לפלייליסט האישי שלי – זה קורה בכל הכוח, כולל רכישת אלבומים, חרישה מאסיבית של יוטיוב ומרחבי אינטרנט נוספים בחיפוש אחר דברים מעניינים, התקשרות רגשית עמוקה, וכמובן – הופעות. אולי בגלל זה אופקיי נשארים מצומצמים יחסית (אפילו נעם רותם, אחרי קריאה בבלוג, אמר לי שאני צריכה להרחיב אותם. "זה אני והבנאים, אה?").

אז עכשיו הייתי בהופעה של ברי סחרוף. עכשיו הבנתי שאולי האהבה החדשה שחיפשתי היא בעצם ישנה למדי. ועכשיו אני מפנה מקום – באוזניים, על המדפים, ובלב.

מוזר להגיע להופעה בלי לדעת מה יהיה, איך יהיה, כמה זמן יהיה, בלי שהמוח שלי ייטרח לייצר מראש רשימה של שירים לחכות להם. מה שכן, אם כבר הופעה ראשונה – חאן השיירות הוא לגמרי המקום המושלם לחוות אותה בצורה מקסימלית. קצת חור – טוב, ממש חור – אבל איזה יופי של רוח מדברית, ושקט, וירח, ותחושה כאילו כל העולם לא קיים יותר, וזה רק אתם והשמיים.

שני פלג עלתה למופע פותח, שאסכם אותו ב… לא הטעם שלי. לחמם את ברי סחרוף זה חתיכת דבר, ובדיוק כשתהיתי איך היא הגיעה למעמד – היא אמרה שבאלבום האחרון היא עשתה לו קולות. כיף לה. ואז היא ירדה, והתחיל אפקט סאונד רפטטיבי-עד-מחרפן של דפיקות לב שהרעיד את האדמה במשך רבע השעה הבאה. המפיקה פיזרה בקבוקי מים ומגבות(!) בנקודות אסטרטגיות על הבמה, ואנחנו ניסינו לתפוס מקום טוב בין הפנאטים בשורות הקדמיות, אלה שהשכילו לעמוד שם עוד בזמן המופע הפותח. איך שר אהוד בנאי? "זאת לא המסיבה שלנו", וככה זה הרגיש. הסתבר שהחבר'ה מקדימה שועלי הופעות-של-ברי ותיקים, ונוסעים אחריו לכל מקום, וכולם מכירים את כולם, וכולם מחכים לברי. טוב, לפחות זה היה נכון גם לגביי.

מבעד לתלתלים של הבחור הגבוה מלפניי ראיתי את ברי ואת שאר חברי ההרכב (העצום, ועל כך בהמשך) עולים לבמה. ההופעה התחילה כמו "אתה נמצא כאן" – האלבום החדש, עם "הלוחש במכוניות" המוזר והמהפנט כל כך, שהיה בשבילי כמו תפילה גדולה ולא לגמרי ברורה – שייפתח השער, שההופעה הזו תהיה כל מה שהיא צריכה ויכולה להיות – בלי שידעתי מה בדיוק לבקש.

והיא הייתה. עם השירים שהכרתי ועם אלה שלא, עם המוזיקליות הרחבה והמתוזמרת להפליא, עם ברי שסוף סוף קיבלתי מנה ראויה ממנו, ועם השמחה הגדולה על כך שכל הערב הזה קרה, ושהייתי שם כדי לראות את זה. השומקום, התפאורה, הירח, זה היה כאילו זרקו אותנו באמצע המדבר להקים ישראל אחרת (סילחו לי, אני עוד עם שאריות "נוילנד" במוח).

היה לא קל לעמוד בשורות הראשונות, ועד "תחת אש" – שכלל עינטוזים חינניים מצד ברי, וגם את אייל יונתי הבקליינר החמוד בתבל שהצטרף לשירה – עוד החזקנו מעמד שם מקדימה. אבל בשלב הזה כבר נתקלתי בקושי לנשום באופן סדיר, שלא לדבר על לראות את הבמה כמו שצריך, כך ששמנו נפשנו בכפנו, חצינו בשתיקה את נקודת האל-חזור ועברנו אחורה. השיר הבא התחיל, וחברתי להופעה אמרה שהתרחקנו שיר אחד מוקדם מדי. זה היה "מונסון", ו – יא, איזה יופי, השיר הזה היה כמו זיכרון קדום מגלגול אחר, עם האקורדיון של אסף תלמודי והתחושה של עומקים בהירים, של צלילה בלב ים, של משהו שכבר ידעתי פעם ושכחתי, בקיצור – לופים יום שלם למחרת ההופעה, ו"האחר" נוסף אחר כבוד לרשימת הקניות.

זה המשיך עם "רוח חדשה" שהוקדש לאנשי האוהלים ברחבי הארץ וכלל דואט כלי נשיפה מסחרר, ו"לב שלם" עם כאלה גיטרות שבא לבכות (רמז: חשק לבכות במערכה הראשונה יבוא לידי מימוש במערכה השלישית). עוד זכינו לשמוע קטע שהיה נשמע כמו כליזמר צועני, אם יש דבר כזה, בהובלת האחים תלמודי הנהדרים – אסף על האקורדיון, כאמור, ואייל שזיגזג בין הסקסופון לקלרינט (וסליחה על חוסר הרלוונטיות לנושא, אבל הבחור חייב לעשות משהו בנוגע לשיער שלו). שניהם, יחד עם שי צברי הווקאליסט שהוא בכלל תופעה בפני עצמו, גם טרחו רבות על שילהוב הקהל, בתנועות ידיים נמרצות ובקפיצות על הבמה, היה כיף להסתכל עליהם.

"הזיות" סגר את השלב הראשון של ההופעה, וגרם לי לחשוב על כך שאם כבר שירים שלא מכירים – עדיף כאלה מהסוג האיטי יחסית, כך שאפשר להקשיב למילים. בשירים הרועשים היה קצת מתסכל שלא הכרתי את המילים מספיק כדי להיות מסוגלת לצעוק אותן ביחד עם כולם. אבל עדיף מאוחר מלעולם לא, וזה עוד יגיע. בכל אופן, מה שקרה זה שפתאום ברי הזמין לבמה את שלומי שבן. בכל השעות והימים שלפני ההופעה כמעט ולא זכרתי את העובדה שהנ"ל מתארח, וגם במהלך ההופעה עצמה הספקתי לשכוח את זה בערך עשר פעמים. ככה זה כשברי סחרוף עומד לך בגודל טבעי מול הפרצוף.

שלומי עלה ואחרי החיבוק עם ברי לא ראיתי אותו כמעט, הוא ישב נמוך ליד הפסנתר והסתירו לי, אבל איך שמחתי כש"האזרח האחד" התחיל להתנגן. עדיין מפתיע אותי שאני אוהבת את שלומי שבן, וזה אחד מהשירים היחידים שלו שהייתי מסכימה לשמוע עוד לפני שהוא הפיל אותי ברשת. ברי כמעט ולא שר, למרבה הצער, רק עשה קולות, אבל העיבוד הלהקתי היה מצוין, במיוחד לאור העובדה שאני רגילה לשמוע את השירים של שלומי בעיבודי פסנתר מינימליים.

המחשבה שעלתה לי עם סיום השיר הייתה: "אוקיי, עכשיו זה יהיה שיר של ברי, מעניין איזה", ו… אז התחיל "כלום זה לא סתם". הפתיחה כל כך מוכרת לי שזיהיתי אותו מהצליל הראשון, כמה שמעתי אותו בחודשים האחרונים, וכבר הצהרתי מספר פעמים קבל עם ועדה כי אם אי פעם מישהו ישיר לי את השיר הזה – אני שלו. אני אוהבת את השיר הזה עד כדי כך שרק בשביל לשמוע אותו בהופעה הייתי מוכנה לנסוע עד חאן השיירות, ופשוט מצאתי את עצמי מתפללת ששלומי לא ישיר. שישאיר את זה לברי, רק שלא ישיר, בבקשה בבקשה שלא ישיר. אמרתי את זה בקול. השותפה שלי, בחוכמתה העדינה, אמרה לי משהו כמו "די, תקשיבי". אז הקשבתי. והתחלתי לבכות.

דמעות שזולגות בהופעות זו תופעה שמוכרת לי, גם התייפחויות קטנות מדי פעם אינן מקרה נדיר. אבל מה שזה היה… פשוט שטף של בכי, חזק, מופתע, מבקש, לא ידעתי אם אני בוכה מאכזבה ששלומי שר או מהתרגשות מהשיר או מהלילה המדברי הזה שעשה לי עירבולים בנשמה, אבל בערך שנייה אחר כך השאלה הזו הפסיק להטריד אותי, כי וואו, כמה פשוט ונקי ובהיר שיר אחד יכול להיות. מזמן לא חוויתי רגעים כאלה, של התפרקות כל מה שמחזיק אותי שלמה, בכיתי את עצמי לדעת והשיר הזה היה כל כך יפה. שלומי שר את זה עדין דווקא, עם הפסנתר, ואיך שמחתי שבבית השני ברי החליף אותו, נותן למילים תוקף מחודש. אז בכיתי עוד. ועוד. יודעת כבר בעת היות החוויה – שאלו רגעים שלא אשכח. לא בכל יום פורץ פתאום שטף של מים באמצע המדבר…

בעודי מתאוששת, שלומי ניגש לקדמת הבמה ואחז באורגנית הקסיו הקטנטנה שלו. ההבדל בינו לבין ברי בלט מיד – הוא מרבה לדבר, משחק עם הקהל וקצת מתחנף. "מגדל הפזמון" – או "מגדל הפעמון" לפי הסטליסט – היה השיר הבא, רוב הלהקה ירדה וברי ליווה בגיטרה. "שאלתי את ברי סחרוף כמה בודד זה עוד יהיה", שר שלומי, מחליף את שמוליק קראוס שמופיע במילים המקוריות (שהן בעצם תרגום ללאונרד כהן ששר על האנק וויליאמס), "ברי סחרוף לא ממש עונה, אבל שמעתי אותו מנגן המון".

וכמה טוב הוא מנגן. ולא רק הוא. כבר אמרתי שמקיף אותו הרכב ענקי – תשעה אנשים, וכל אחד מהם כל כך טוב במה שהוא עושה, שזו פשוט חגיגה לאוזניים. את האחים תלמודי ואת שי צברי הזכרתי, אז נוסיף את בנו הנדלר ואורן לוטנברג – שאחראים גם על העיבודים המושלמים באלבום האחרון – על באס וחשמלית בהתאמה, את ניר מנצור ואיתמר דוארי שהיוו חטיבת קצב ופרקשן מצוינת, את גרשון וויספירר שניגן על איזה כלי פריטה מגניב לגמרי ועל חצוצרה, ואת גידי רז שחוץ מזה שהוא נראה כמו השיבוט המתולתל של הנדלר, גם חיזק בגיטרות ושיחק בכישרון עם סמפלרים למיניהם. כאמור, מרוב שההרכב גדול ומגוון – חלק מהנגנים יכלו להרשות לעצמם הפוגות פה ושם, אבל גם כשכולם ניגנו זה לא היה עמוס מדי מוזיקלית, אלא עשיר, גדול, מגוון, מדויק, מרחיב לב ולא משעמם לרגע.

ואם דיברנו על הלהקה, אז בשלב זה הם עלו שוב, וברי הקדים ואמר שזה שיר שהם מנגנים בפעם הראשונה בהופעה – "הדרך לערד". סוג של מתבקש. אמנם חאן השיירות לא נמצא בדיוק בדרך לערד, אבל בואו נודה בעובדות: אם יש דרך שמובילה לערד – היא בטח עושה את זה בטעות. העיבוד היה מהמם, הרבה יותר יפה מבדיסק, ואת שלומי לא ממש הרגשתי.

וכאילו כדי לפצות על כך שלא הרגשתי אותו, או ההיפך מלפצות, השיר המשותף האחרון בשלב זה היה "אל תדברי על אריק". למה? למה דווקא זה? בדיוק השיר שמזכיר לי כמה מוזר שאני אוהבת את שלומי שבן. העיבוד היה מגניב דווקא, ושלומי רקד והתפרע. שוב בלט השוני שלו מול ברי, ואני קצת חיכיתי שהוא יילך.

וכדי, אה, לפצות על זה, השיר הבא היה "מה לך יחידה". בשבילי הוא שיר איפוס שכזה, עם זיכרונות מאד ספציפיים, שיר שמרגיע ומרפא, ובנוסף לכל הוא גם היווה תזכורת יחידאית להופעות המעולות של "אדומי השפתות". העיבוד היה קצת ליד, אבל איזה שיר. בהמשך היו בעיקר להיטים, אם אפשר לקרוא להם ככה, היה כיף ואושר גדול ועיבודים מקפיצים ומרגשים, בחיי שב"כמה יוסי" רק היה חסר שיעופו כמה זיקוקים בסוף. וברי הזה, שהוא לא איזה זמר גדול מי יודע מה, אבל אפילו כשהוא שר צירוף מילים בנאלי כמו "להיות או לא להיות" (את הקליפ המילולי כבר ראיתם?), "כמה שאני אוהב אותך" או "היום יומולדת" זה מרגיש כמו חידוש גדול.

מעבר לשירים הוא בקושי דיבר, רק הקדיש פה ושם שירים לכל מיני אנשים מבית השאנטי. לא הרגשתי חוסר. הבנאדם שופע כריזמה בימתית בכמויות מסחריות, והוא לא צריך להוציא מילה בשביל שייראו את זה. הוא אפילו לא חייב לשיר, אני די בטוחה שגם אם הוא סתם היה עומד שם זה היה כמעט מספיק. כבר היה מי שרצה להריץ את אהוד בנאי לראשות הממשלה (למה הוא מוזכר פה כל כך הרבה פעמים), ונראה לי שאם הייתה מושתתת מונרכיה בארצנו הקטנטונת – ברי סחרוף היה מועמד ודאי לחבוש את כתר המלכות.

לענייננו, ההופעה המשיכה והזמן עבר מהר להפתיע, ופתאום הגיע ההדרן. ברי הזמין את שלומי שבן בשנית, "לעשות שיר של בוב דילן", וירד מהבמה בעצמו. שלומי עלה לבדו ושר דווקא את "כולם אומרים", וברי בתגובה: "היה מת, דילן, לשיר שיר כזה". ואז הגיע השיר האחרון שלהם ביחד, שהסתבר כמה דקות מאוחר יותר כשיר האחרון בכלל – חרף הצהרת ה"אל תדאגו, יש לנו זמן, אין פה שכנים" של ברי קודם לכן. בערך ארבע פעמים במהלך ההופעה חשבתי "הא, הנה מתחיל 'עיר מקלט'" – טוב, מסתבר שאין כל כך הרבה אקורדים בעולם – ודווקא זה ממש לא היה נשמע כמו "עיר מקלט", ובכלל, מה שלומי קשור? אז כן, זה היה קאבר לקאבר, והיה קצת מוזר לשמוע את שלומי שר את זה, והתחשק לי שאהוד יצוץ שם פתאום ויתפוס פיקוד, אבל בסופו של דבר הביצוע היה מעולה. הוא נגמר, כמובן, בצלילי "התקווה", ניר מנצור נעמד ליד התופים בדום מתוח, ומעמד הכרזת המדינה האלטרנטיבית הסתיים.

כן, הסתיים. ברי ירד. ולא חזר יותר. מבט בסטליסט החבוט שיונתי נתן לי (תודה!) אישש את העובדה שההופעה נגמרה מוקדם מהצפוי, וכללה ויתור על שירים כמו "עוד חוזר הניגון", "אין קץ לילדות" ושלישיית מופלאים מ"אתה נמצא כאן" – "האחד", "ארץ הפלאות" ושיר הנושא. אף פעם לא ראיתי בנאדם שנהנה מהופעה של עצמו כמו ברי, וגם הקהל היה בעניין, כך שלא ברור לי למה הוא לא המשיך.

לא שיש סיבה להתלונן, שעתיים וחצי נפלאות עברו ביעף, ואין כמו לצאת מהופעה עם טעם של עוד, עם הרבה חומר להשלים ועם ניצנים של אהבה חדשה. כבר כתבתי פעם שכל מוזיקאי ממלא אצלי צורך אחר, ואיזה כיף שמותר לאהוב כל כך הרבה, וזה יותר שווה מספורט כי כולם מנצחים. אנשים שמבינים בברי סחרוף יותר ממני טוענים שהוא משתבח עם הגיל, והאלבום האחרון שלו הוא באמת אחד הטובים ששמעתי בחיי, כך שאני תוהה בסקרנות לאן זה עוד יגיע.

וברי כמו משיב לי מהרמקולים בשיר החיים הזה שמעלה עוד שמץ דמעה: "לא תשבע העין לראות", ו"ביום בהיר אפשר לראות עד אינסוף"…

תמונות:
ברי
ברי
ברי
ברי
ברי
ברי
בנו הנדלר
אייל תלמודי. אז מה אמרנו על השיער? 

סטליסט:
 
סטליסט


("אתה נמצא כאן" – ברי סחרוף מארח את שלומי שבן, חאן השיירות, 11.8.11)

מודעות פרסומת
6 תגובות leave one →
  1. האחות הגדולה permalink
    14 באוגוסט 2011 08:59

    מיכלי איזה פוסט מרגש ויפה, ואיזה יופי שאת מרחיבה את הפלייליסט, ברי אכן שווה את זה, וכן, השנים עושות לו כל כך טוב,
    להתבגר זה טוב, לאפשר לעוד יוצרים להיכנס לך ללב ולפלייליסט זה נהדר!
    והתמונות – פשוט להתעלף, אין דברים כאלה! וואו
    תהני מהימים שיש לך, כלום זה לא סתם…
    שיהיה שבוע טוב

  2. Snapdragon permalink
    14 באוגוסט 2011 10:38

    ריגשת. ואיזה כיף של סיקור! מהסוג שעושה חשק אבל בו בזמן שמח שמישהו – כלשהו – חווה את זה, גם אם לא אתה בעצמך.
    ואדרבה כשזו את (:

  3. בן permalink
    14 באוגוסט 2011 18:14

    כרגיל נהניתי לקרוא… שני דברים:
    1. מה זה קופונים של טאוור רקורדס? וליתר דיוק – איפה?
    2. כחלק מהחיפושים שמעת את צח דרורי?

    • 15 באוגוסט 2011 00:27

      אהלן, ותודה
      קופונים לטאוור רקורדס מופיעים מדי פעם באתרי קופונים למיניהם – לאחרונה ב"באליגם". שווה לעקוב.
      וצח דרורי היה שם עוד הרבה לפני החיפושים. סיפור של שנה וקצת.
      🙂

  4. אלירז permalink
    15 באוגוסט 2011 00:48

    אור אחד גדול

    ואיזה מלך נעם רותם

Trackbacks

  1. אהבה במדבר המלוח « שִׁיר טִיוּל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: