Skip to content

המראות ונחיתות

29 ביוני 2011

זו ללא ספק בעיה. "רונה קינן – המראות ונחיתות" היא הכותרת שמתנוססת בראש הקובץ הזה כבר כמה ימים, ובכל פעם שאני מנסה להתחיל לכתוב משהו, השיר לוחץ פליי במוח שלי ולא משחרר. תיק תק תיק תק… אבל העבודה צריכה להיעשות. ההופעה הזו שכבר שבוע מתרוצצת לי בפנים כמו מטוס שיכור – צריכה כבר לנחות ולמצוא את מקומה במילים, לפחות עד שאואיל בטובי לסור לחנות הדיסקים הקרובה ולקנות את האלבום הזה (אחרי הסדרה המיני-דוקומנטרית שליוותה את העבודה עליו ועשתה לי מלא חשק). "המראות ונחיתות", אכן. המראות מבמת הצוללת הישר אל השמיים. נחיתות חירום בתוך הלב.

הגעתי שוב לצוללת, אחרי חוויה מוצלחת 24 שעות קודם לכן, ובליבי חששות. נכחתי כבר בכמה וכמה הופעות של הגברת קינן, אבל איכשהו זו שהכי נצרבה לי בזיכרון התקיימה גם היא בצוללת, לפני איזה שנתיים וחצי, והייתה טראומטית משהו. התיישבתי אז, מבלי להתכוון, קרוב מדי לחבורת נשים שאני בטוחה שבחייהן הפרטיים הן חביבות, אך את ההופעה הן חירבו לי לגמרי. הן שרו עם רונה כל מילה, כל צליל, כל מעבר בגיטרה, ואני בטוחה שאם הן היו יודעות מראש מתי היא תשתעל הן היו מצטרפות גם לזה. ישבתי שני מטר מהבמה ובקושי שמעתי את רונה באוזן אחת.

החששות התפוגגו הפעם, למרבה המזל. כשרונה קינן עלתה על הבמה, לבושה במה שנראה כמו מדים של משטרת ארצות הברית, הקהל – המגוון להפליא – קיבל אותה בחום ובכבוד רב. שירה בציבור נרשמה רק בשלב מאוחר יחסית, בפזמון של "עיניים זרות". וגם אז זה קרה בכזו עדינות ויופי, שהייתה תחושה של חיבוק קולקטיבי גדול, ולא – חלילה – של זילות רגש. מי לא מזדהה עם המילים הכל-אנושיות האלה – "אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה שאי אפשר", ועוד כשהשיר נפתח בדואט קשוב של קונטרבאס וגיטרה אקוסטית… מיתרי הקול מרגישים בבית.

קפצתי הרבה יותר מדי קדימה. ההופעה נפתחה עם "בתוך אגם קפוא" מתוך האלבום "עיניים זרות" ו"שיר הנוצות" מתוך "שירים ליואל" האלמותי. התחלה רגועה יחסית, שקטה, ואז הגיע "המראות ונחיתות" החדש ופתח מבערים. הפסנתר של אסף תלמודי דפק באוזניים הרבה יותר מדי חזק, רונה התחילה את השיר עם האקוסטית וסיימה אותו בדואט חשמליות משגע עם ערן ויץ, וה"תיק תק תיק תק" הזה, כאמור, עם התופים של יובל שפריר אי שם מאחורה, לא עזב אותי עד לרגע זה ממש.

הקו האפל המשיך עם "הקול שקורא לי" בעיבוד תהומות, ואני השתדלתי מאד שלא לפזול אל יהוא ירון בצד ימין של הבמה. לראשונה ראיתיו בלייב ואני מוכנה לאשר – הוא באמת מפחיד. בצד שמאל המתין לי תלמודי עם הקוקו המשעשע ופרצופים קברטיים שגם הם לא התכוונו לעשות לי חלומות טובים בלילה, אז פשוט חזרתי להתמקד בעומדת במרכז הבמה. ולא שזה קשה, הבחורה מהפנטת. הזוג הבהחלט מבוגר להפתיע שישב מאחוריי התרגשו בינם לבין עצמם על הקול היפה שלה, והם צודקים, אבל זה לא רק זה. השירים, הגיטרה שעשתה עבודה יפה מאד בידיה, הביטחון והמקצועיות שבהם היא הנהיגה את הלהקה, העליזות הרבה שהיא הפגינה בין שיר למשנהו, הפרפורמרית התיאטרלית שיצאה ממנה פתאום בחלק מהשירים – כל אלה גרמו לכך שלא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.

"במערכת הדם", למשל, היה כזה. מפגן מתוח של צווחות ואנחות שאפילו הסי-פארט שאני כל כך אוהבת לא הצליח לשחרר. ועם כמה שהשיר הזה נמצא אי שם בתחתית הרשימה של שירוגרפיית רונה מבחינתי, היה בלתי אפשרי שלא להיסחף לתוך המחול המטורף הזה. "Prison by the sea" שימח אותי כל כך והיה כיף של ביצוע. "הפרש המהורהר", אחד השירים החדשים, בכלל היה חגיגה. רונה אחזה את המיקרופון ביד א-לה שלמה ארצי, רקדה והתרוצצה על הבמה הקטנה, שרה פעם לתלמודי שעבר בינתיים לאקורדיון ופעם לויץ שפני הפוקר שלו נותרו חתומות חרף המחזה, והכל עם תנועות ידיים חדות וגדולות והרבה שחרור בימתי שלא הייתי רגילה לראות אצלה.

חמישה שירים חדשים נשמעו בערב הזה. יש משהו מיוחד בלשמוע שירים חדשים ובלתי מוכרים בלייב, למרות שהתפלאתי שההופעה לא נקבעה לאחרי צאת הדיסק. בפעם הראשונה שהגעתי להופעה של רונה הכרתי רק את הדיסק השני, ושמתי לב איך השירים מתוך הדיסק הראשון – שהיו לי אז כחדשים – ידעו לגעת בי אחרת. השירה המדויקת והרהוטה של רונה עוזרת לשירים הנשמעים לראשונה להתחיל לכבוש להם מקום בפנים, לסמן טריטוריה מילולית ומוזיקלית כאחד. את "המראות ונחיתות" ו"הפרש המהורהר" כבר הכרתי קצת, אבל "מה שהלך לי לאיבוד" היה נוכחות חדשה ומבורכת, וגם "מעשנים בשרשרת" (אין לי מושג אם אלו השמות הסופיים) מלא החמלה הכל כך אופיינית לרונה, חמלה שמופנית הפעם לכל המעשנים בשרשרת, כוססי הציפורניים, מנדנדי הברכיים, ובאופן כללי – אנשים עם בעיות. ומי איננו כזה? הרעיון הזכיר לי קצת את "עזרה בדרך" של נעם רותם, שגם הוא בסופו של דבר פונה לרוב אוכלוסיית העולם. "תוגה שיכורה" היה האחרון שבוצע מהחדשים, וההכנות אליו כללו את רונה שלקחה בהתחלה את הגיטרה הלא נכונה, תלמודי שזרק משהו לתוך הפסנתר וגרם לכמה מהקלידים להישמע כמו תיבת נגינה, וויץ שאחז כוס וניגן איתה על החשמלית שלו. בסוף יצא ביצוע מצוין.

בכלל, הנגנים היו נהדרים. הסאונד המשותף שלהם היה מהודק ומדויק, והם הצליחו לתת לי תחושת דריכות תמידית כמעט, ותהייה מתמשכת של "מעניין מה יקרה עכשיו". כשהם השתחוו בסוף זה היה נראה כמו אוסף אקלקטי לחלוטין של אנשים, ורונה בתווך, אבל מבחינה מוזיקלית הם היו באותו ראש וזה היה מורגש. הם נתנו לרונה את התמיכה המוזיקלית הראויה, ונתנו גם לעצמם להתפרע, לצנוח צניחה חופשית אל תוך כל שיר ולהגיד את מה שיש להם להגיד על השירים דרך הצלילים עצמם (נראה לי שיהוא בלע כמה בדרך).

בשלב כלשהו נשמעו כמה בקשות שירים מהקהל, ולא נענו (רונה: "יפה המשחק הזה, אבל הוא לא מצליח"). ביניהם "בדרך הביתה" שהלוואי והיא הייתה שרה (בגזרת הקאברים זכינו רק ל"רגע" של יזהר אשדות), וגם בחור שהתעקש במיוחד על "ולס!", הלא הוא "Waltz" שגם אותו הייתי שמחה לשמוע אבל רונה טענה שאף אחד שם לא יודע לנגן את זה חוץ ממנה. ואז התווסף ביצוע נוסף לרשימת השיגעונות של ההופעה הזו. "גלויה" הושר בשני מיקרופונים לסירוגין, אחד שעליו רונה שרה כל ההופעה, והשני – בעל סאונד מגאפוני מטריד שהפך את הקול הצלול של רונה למשהו שיותר קרוב למוכר ארטיקים בחוף. יצירתיות זה נחמד, עיבודים חדשים זה מעולה, אבל לא בדיוק הבנתי מה זה היה אמור לשרת.

מזל שמיד אחריו בא "עשר שניות" בקצב מואט ונהדר, ואז, ממש לפני הירידה להדרן… "המעיין הזוהר". "שיר אחרון", הקדימה רונה, ובתגובה להתמרמרות הקהל הוסיפה: "פתאום ראיתי ששיר אחרון, אני גם לא שמתי לב". ואיזה שיר זה. זעזוע לב מנוסח היטב, עם אחד הטקסטים הכי יפים שנכתבו בשנים האחרונות בעברית, כיסוחים מאסיביים של ויץ ושפריר, כמה החסרות פעימה מצידי ואנחת רווחה גדולה לסיום. מזל שהם ירדו והייתה איזו דקה להסדיר נשימה.

ההדרן כלל את "תוגה שיכורה" כאמור ("תודה על הסבלנות לשמוע שירים חדשים"), ואז עוד שני שירים שונים בתכלית ונפלאים באותה המידה. "הריקוד המוזר של הלב" המתוק ביופי של ביצוע חרף חסרונו של גידי גוב, עם הקפדה על "וּמריר הכאב" בניגוד למקור, כמה פאוזות מפתיעות וקצת "הדברים שאותי משמחים" מהאקורדיוניסט המרקד לסיום. ואז, השיר שאין הופעה של רונה בלעדיו, ומה היא חושבת לעצמה שהיא מסיימת דווקא איתו, לוקחת את דוד לביא בסיבוב (עם כל הכבוד המתבקש), והכל ייקפא פתאום, איזו תאורה הולמת, התחיל שקט שקט והגיע לצעקות שקרעו לי את הלב, חסל סדר הקדמות – "מבול". ואין לי עוד מה להוסיף על זה. מה כבר אפשר להגיד אחרי המבול…

וסוף סוף נחיתה רכה מהרגיל אל קרקע המציאות. עולם קצת חדש ומלא חיים, חיים כאלה שנראים יותר יפים פתאום, ונקיים להרגיע, עם השירים עדיין ברקע, מוכנים לקחת אותי לסיבוב נוסף בכל רגע שארצה. עם הרונה הזאת שגם היא הייתה לי חדשה קצת, בטוחה בעצמה, מוזיקלית להדהים, שולחת כל מילה אל החלל בקולה היפהפה בידיעה שיש מי שמחכה בצד השני, ובתוך כל ההמראות והנחיתות נותנת תחושה עמוקה ובטוחה של בית. בדיוק מה שכל פעם מחדש מוזיקה גורמת לי להרגיש. הכי בבית בעולם.

סטליסט:
סטליסט

("המראות ונחיתות" – רונה קינן, הצוללת הצהובה, 23.6.11)

מודעות פרסומת
4 תגובות leave one →
  1. אפרת permalink
    29 ביוני 2011 19:08

    משהו משהו.
    תמיד כיף להיות בהופעות שאת כותבת עליהן, זה משאיר זכרון ואפשר לשחזר איך הרגשתי גם חודשים אחרי…
    כתבת נפלא.
    חייבת להוסיף שהגרסה שלה ל"רגע" היתה כזו שמצדיקה את עצם קיום המושג קאבר.
    משיר בכייני לצריבה של כאב ויופי.

  2. אבישי permalink
    30 ביוני 2011 02:08

    או. לראשונה אני יכול להזדהות עם "הרגשתי כמעט כאילו הייתי שם."
    יופי של תמצות, יופי של טיזינג. תודה.

  3. מיתר permalink
    4 ביולי 2011 14:28

    אני תמיד אוהבת לקרוא אותך ואהבתי את זה במיוחד.
    (חוץ מאת החלק על יהוא. את וכל מיני אנשים שחושבים כמוך חייבים להפסיק לדבר ככה עליו. משהו לא ברור קורה איתכם.)

  4. 15 באוגוסט 2012 20:48

    פוסט יפהפה. הצלחת לתאר את הכל כל כך טוב, כאילו הייתי שם בעצמי (הלוואי…). וזו הזדמנות לכתוב שגיליתי את הבלוג שלך ממש עכשיו ואני מרגישה שאת כותבת בדיוק מה שאני הייתי כותבת. תודה לך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: