Skip to content

זמיר וג'וליאנה מכים שנית (ושלישית)

24 ביוני 2011

בכמה הופעות של דניאל זמיר הייתי בשנה האחרונה? מי יודע (האמת שהתשובה יכולה להתברר אחרי פשפוש קטן בארכיון שלי, אבל אין לי כוח לספור).
למה הייתי בכל כך הרבה? כי מדובר פשוט בעונג מתמשך. אף הופעה שלו לא נראית אותו הדבר. הקטעים המוכרים מהאלבומים לובשים כל פעם תחפושות חדשות, שגורמות לאוזני המאזין לקרוא גם לעיניים לקחת חלק בחיפוש מאומץ ונרגש אחרי המלודיה המקורית. סדר הקטעים לעולם ישתנה, וגם הנגנים, והאורחים אם יש, וכולם על הבמה תמיד נהנים כל כך זה מנגינתו של זה, שגם אם תרצה לא תוכל להישאר אדיש.
ונו, מארק ג'וליאנה הגיע שוב לארץ כדי לנגן איתו. ומה לעשות שזה רק לשתי הופעות, והן בהפרש של יומיים. שלא נלך?

האמת היא שהתכוונתי ללכת רק לראשונה, נטולת האורחים מביניהן. אמנם בשנייה יונתן רזאל התעתד להתארח, ויש לי פינה מאד חמה בלב בשבילו, אבל בכל זאת – תל אביב, ומאוחר, ויקר, ו… אז התווסף לרשימת האורחים אביתר בנאי. וכל הטיעונים הרציונאליים הופכים לבלתי רלוונטיים בעליל כשזה מגיע אליו. חוץ מזה שהתעוררה איזו תקווה מהוססת לזכות לשמוע שיחזור של "עטור מצחך" בביצוע המשותף של יונתן ואביתר, ואם יש מישהו בעולם שמסוגל לגרום להם לעשות דבר כזה זה ללא ספק דניאל זמיר.
זה לא קרה. זה אפילו לא היה קרוב לקרות. אבל אני מקדימה את המאוחר.

ההופעה הראשונה התקיימה בצוללת בצהרי יום שישי, רעיון משעשע בפני עצמו. והיה כל כך חם בחוץ, שכמעט התייאשתי וחזרתי הביתה באמצע הדרך. וכמה טוב שלא.

הייתה הופעה נהדרת לגמרי, כל כך נהניתי, כאב לי הפרצוף מלחייך, רקדתי בכיסא כל הזמן ונקרעתי מצחוק לא מעט. לא יודעת להסביר מה בדיוק היה מצחיק, כמובן חוץ מהאמירות המשעשעות של דניאל ("כרגיל, אם מישהו רוצה להגיד משהו – אתם מוזמנים", "אם היה פה בקבוק קטן של מים, יכול להיות שהייתי משתמש בו לצורך שתייה" וכאלה). משהו בדינמיקה בין הנגנים, בשטויות המוזיקליות שהם פיזרו פה ושם בגאונות רבה, ובריקודים הקטנים – כל אחד וסגנונו, עד כמה שהכלי שעליו הוא מנגן מאפשר זאת, והכל פְרי סטייל לגמרי. לרגעים זה היה נראה כמו הצגה, אבל כזו שמורכבת מלפחות חמישים אחוז אילתורים, ופשוט ראו כמה שהחבר'ה על הבמה מאושרים ממה שקורה שם. אני אוהבת לראות הופעות שבהן נגני ה"ליווי" כביכול – מעניינים אותי לא פחות מהעומד במרכז, והופעות של דניאל הן תמיד כאלה. וכיף במיוחד כשזה קורה ככה בקרוב ובקטן, ואפשר לראות ולשמוע הכל מהשורה השנייה בצוללת.

רגע השיא נרשם ב"חמש מדרגות בנשמה", עם חילופי סולואים קצרים בין ניתאי הרשקוביץ על הפסנתר לבין ג'וליאנה על התופים, כשבכל סולו של ג'וליאנה – הרשקוביץ מרקד באושר על הכיסא, וג'וליאנה בפרצוף מרוכז נוטש מדי פעם את המקלות ומתחיל להכות עם המרפקים. (אפשר רגע משהו לא קשור? ניתאי הרשקוביץ חמוד רצח. זהו, הוצאתי את זה). חגי כהן מילוא על הקונטרבס סובב את הראש מצד לצד והביט עליהם בעיניים בורקות, ואז הוא ודניאל הצטרפו לבלאגן והעיפו את התקרה, הרצפה והקירות של הצוללת לכמה כיוונים לא תואמים בהכרח. וזה מסוג הרגעים ש… נו, זה פשוט כל כך טוב שבא לצרוח סטייל מירי מסיקה בכוכב נולד: "וואו, וואו, וואו!!!!".

"שיר געגוע לכאן" בוצע ממש לפני הירידה להדרן (או כדברי דניאל: "נעשה עוד שיר אחד בעזרת ה'. וכן הלאה…"). נראה לי שבמהלך השיר הוא חיפש את אשתו בקהל, וכמה פעמים שאשמע את השיר הזה, הביצוע עם אביתר מהופעת ההשקה לא ייצא לי מהראש, אבל עדיין היה כיף.
הם עלו בחזרה כשדניאל מעיף מבט חצי מודאג בשעון – בכל זאת ערב שבת, ונתנו הדרן לא מאד ארוך שאני מודה שביליתי אותו בבהייה בבחור על הפסנתר, וזה נגמר ויצאתי מאושרת.

ואז הגיע יום ראשון. הופעה ברדינג 3, שם כבר ראיתי את הזמיר פעמיים, בשתי הופעות בלתי נשכחות, ופעם שלישית… אה, לא גלידה. יותר בכיוון של קפה הפוך לפני כדי להחזיק ראש.

ההופעה הזו, למרבה הצער, הייתה נטולת ניתאי הרשקוביץ, אבל שי מאסטרו על הפסנתר בהחלט הפליא לעשות. גם בפעם הזו "חמש מדרגות בנשמה" היה משהו משהו, עם התעסקויות מחשידות של הנ"ל בבפנוכו של הפסנתר שהובילו מאוחר יותר לסולו מצוין עם קריצות משעשעות לסימפוניה מס' 40 של מוצרט. הביצוע המעולה הזה הגיע אחרי התחלה קצת עייפה להופעה, והוא בהחלט מתחיל לבסס את מקומו כאחד הקטעים של דניאל שאני הכי אוהבת. אה, והיה שם גם איזה סולו של מארק ג'וליאנה האדיר ששוב ושוב הצדיק את ההגעה שלי פעם נוספת תוך יומיים. צלילות עמוקות אל תוך קטעי תיפוף שלא מעולם הזה, חוש קצב שאין מילים לתאר, ואני נשבעת שלפחות פעמיים במהלך הערב ראיתי את אחת המצילות מנסה לברוח על נפשה.

עוד ביצוע שזכור לי במיוחד הוא "שיר השומר" (ולמרבה השמחה גם הוא מתועד – כאן וכאן) שהגיע מאוחר יותר, כולל קטע של סקסופון וקונטרבס בדואט, סולו פסנתר יפהפה, ואז שוב הסקסופון המתפתל של דניאל, ושוב התופים בסולו נוטף גאונות וג'וליאנה הזה, שיהיה בריא, אפשר לקחת אותו הביתה?

והיו אורחים, כן. אביתר בנאי אחד עלה בשלב די מוקדם, אחרי התפייטויות (המחשב הרגע שינה לי את זה אוטומטית ל"התפייסויות". חה) של דניאל על כך שאומרים רק מקצת שבחו של אדם בפניו, ועל זה שאביתר צדיק כמו נֹח, ותודה לה' שברא אותו.
והנה זה הגיע, "יש לי סיכוי" שהיה הכי צפוי שיכול להיות בפעם השנייה בעיבוד הזה, אבל כאמור, כשזה מגיע לאביתר שום דבר לא הולך ונעשה הגיוני יותר עם הזמן. לא היה נראה שהם עשו חזרה אחת מאז הפעם ההיא, כך שהביצוע לא היה לגמרי מהוקצע, אבל האפקט היה זהה כך או כך. התנשמויות מואצות, בוקסים לבטן וראש מסוחרר. כנ"ל לגבי "תתחנני אליי", שגם הוא לא הפתיע כשהגיע מיד אחריו, וגם בו אותו תהליך: מוכנות מוחלטת למה שעומד להגיע, ואז קריסת מערכות כללית. דניאל פוגג את הכבדות בפרשנות משעשעת לשיר ("העולם מצד עצמו הוא קשוח, אבל אני בחינת אני האמיתי יכול עליו…"), אביתר עבר לגיטרה, ואז הפתיע השיר השלישי – "אבא". מה קשור? לא יודעת.
ואז הוא הלך. ככה, אחרי שלושה שירים. ומדהים איך למשך הדקות הספורות שהוא שהה על הבמה השתלטה עליי תחושה השמורה להופעות שלו ולהן בלבד, וברגע שהוא נעלם – נעלמה התחושה הזו כלעומת שבאה. היה כלא היה. טוב שהיה, כי אביתר הוא הגורם ששינה את התמונה ואלמלא הוא – לא הייתי מגיעה להופעה הזו. ובכל זאת התאכזבתי. לסחוב אותו לרדינג בשביל שלושה שירים, ובלי שהוא ויונתן רזאל ייתנו איזה רבע שיר סמלי ביחד? על "עטור מצחך" אני בכלל לא מדברת.

עוד זה מדבר וזה בא – יונתן עלה. ושוב דניאל הפליג בתיאורים, על האור העצום שהוא וכאלה, והם ביצעו את "דרור יקרא" של יונתן בעיבוד קטן ויפה. ואז יונתן שאל – "דני, אני נשאר לשיר הבא?", ולאחר שהוא קיבל רשות להישאר – הגיע "חמש עשרה" שהיה פשוט חגיגה. דניאל עטה הבעת "וואו!" מתמשכת והסתיר לי בעקשנות לכל אורכו של עוד סולו מבית ג'וליאנה, וצהלות הסקסופון מילאו את האוויר. היה כיף במיוחד לראות את השד הג'אזיסטי שהתפרץ מיונתן פתאום, כשהוא הרביץ לפסנתר וליווה בקולות רקע, או כמו שדניאל הגדיר זאת מאוחר יותר: "ברוך ה' ביג טיים שברא אותו". הם המשיכו לשיר של יונתן שטרם הוקלט, ונחשב חדש למרות ששמעתי אותו כבר מספר פעמים. שיר יפהפה במיוחד, שנדמה לי שעליו דניאל אמר ש"נשמע הרבה כמותו, אך לא אותו". יונתן שר קצת באנגלית, אולי כמחווה לג'וליאנה כדי שיבין על מה מדובר, היה ביצוע מרגש מאד ועוד סיבה טובה הצטרפה לרשימת ה"למה אני שמחה שבאתי למרות הכל".

אחרי התנצלויות "סליחה שהטרחנו אתכם לכאן" מצד דניאל (סלחתי), ההדרן התחיל ב-"שיר געגוע לכאן" עם יונתן, שהיה יכול להיות נהדר אם לא העובדה המוזרה שהשותף המקורי לשיר עמד על אותה במה שעה קלה קודם. מילא. "והיא שעמדה" היה בחירה תמוהה לשיר סיום, או שאולי זה רק כי קצת נמאס לשמוע אותו כבר, וערב מוזר להפליא אך מהנה למדי הגיע אל קיצו.

ואז, כשהלכתי לתור אחר סטליסט מודפס כמנהגי, גיליתי שאין. לא הופתעתי במיוחד, כי באמת היה מדובר בהופעה לא מגובשת לגמרי, שעם קצת יותר תיכנון מראש הייתה יכולה להרקיע שחקים, במיוחד בכל הנוגע לאירוחים. כבר ראיתי מה יכול לקרות לאמני ישראל כשהם מתארחים אצל דניאל זמיר. לא ממש הרגשתי שזה קרה הפעם, וחבל. אבל מילא, הרבה רגעים מוצלחים נרשמו, והיה שווה למרות הכל. האמת היא שפשוט תנו לי רק את דניאל זמיר ומארק ג'וליאנה ביחד כל יום ואני מבטיחה לא להתלונן יותר מדי. אז אפשר לקחת אותו הביתה?

(דניאל זמיר ומארק ג'וליאנה, הצוללת הצהובה, 10.6.11 וגם רדינג 3, 12.6.11)

מודעות פרסומת
No comments yet

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: