Skip to content

עזרה בדרך שלו

27 במרץ 2011

הגעתי לצוללת בחמישי בלילה, בגשם שוטף, ואחרי קפיצה לקניון ממול כדי לקנות בטריות למצלמה ששוב שכחתי להטעין מראש, נכנסתי לאולם והפתעה קטנה קידמה את פניי – אין כיסאות. איפה היה כתוב שזו הופעת עמידה, ואיך זה מסתדר בכלל עם נעם רותם? כל ההופעות שלו בהן נכחתי עד כה היו הופעות ישיבה, ולא הצלחתי לדמיין סיטואציה אחרת. נו, מילא.
אבל כשנכנסו לאולם כמה ילדים בני 9-10 והתחילו לשחק "פינוקיו" על הרחבה הריקה, הערב הזה כבר התחיל ללכת לכיוונים מוזרים משיכולתי לצפות מראש, שלא לדבר על לדמיין.

חששתי לפני ההופעה הזו. ההופעות הקודמות של נעם היו לי כל כך שבריריות, כל כך כואבות, כל כך מלאות פחד, שלא הייתי בטוחה שזה מה שאני צריכה עכשיו – מכל הנ"ל יש לי מספיק בזמן האחרון גם בלי לשמוע שיר אחד שלו בלייב. ובכן, התבדיתי ובגדול, והרחבה הריקה מכיסאות הייתה הראשונה לרמוז על כך שדמעות לא יהיו בערב הזה.

אחרי איחור מאד בלתי אופנתי, עלה בחור עם גיטרה אקוסטית לבמה, והיי – זה לא היה נעם רותם. הוא פתח את הפה והתחיל לשיר, ואחרי חצי דקה בערך כבר לא ממש עניין אותי שזה לא נעם רותם, ורציתי לדעת מי זה כן (הוא הציג את עצמו רק לפני שירד מהבמה). אני לא נוהגת ללכת להופעות של אמנים שאינני מכירה, ודווקא בגלל זה מופע פותח מוצלח זו תמיד הפתעה נעימה. יואב שושני התגלה כאחד כזה, עם קול שבור ואקוסטית יפה וזמרת ליווי מצוינת ושירים קטנים ומרגשים, שמאד הזכירו לי את הסגנון של ההוא שלשמו התכנסנו. בינתיים הגעתי לאלבום שלו בבנדקאמפ, ומשהו שם בשירה לא לגמרי מסתדר לי, אבל עצם זה שהבנאדם הצליח לתפוס לי את האוזן בעודי מחכה לנעם רותם שיבוא כבר, ועוד אחרי איחור מעצבן – בהחלט מעיד עליו כמה דברים טובים (המלצה שלי: כנסו לבנדקאמפ ותקשיבו ל"יש לך שיר").

ובעוד המופע הפותח היה דומה יחסית באווירתו להופעות הקודמות של נעם, שקט ועצוב וכואב כזה, ההופעה עצמה היה שונה לחלוטין. בשלב כלשהו שמתי לב שנעם אפילו לא טרח להביא איתו גיטרה אקוסטית. גם הפנדר האדומה שהייתה מזוהה איתו שנים נזנחה סופית לטובת גיבסון יפהפיה ובועטת. הבחור בא במטרה ממוקדת לתת בראש, וכך היה.

איך הוא שר שם באחד הסינגלים החדשים שחורכים את הרדיו? "מי שזורע רוח, קוצר סערה". אז אם עד עכשיו אלו היו סערות רגשיות של דם, יזע ודמעות, הפעם הייתה זו סערה מוזיקלית של שתי גיטרות-באס-תופים, ורוקנרול ישר לפנים.

השיר הלפני אחרון בהופעה היה "גיבור גיטרה" בעיבוד אדיר, ולאורך כל הערב היה נראה שנעם הגשים סוף סוף את החלום ההוא – להופיע עם גיטרה חשמלית ולעשות רעש. החששות שלפני התגלו כבלתי רלוונטיים. המבוגר המודאג שהצטייר לי מהפעמים הקודמות והשירים השבריריים (כמו "רק בשביל הילדים", שלצערי מסתבר שלא ייכלל בדיסק החדש שיוצא בשבוע הבא), הפך בבת אחת לילד מתלהב שרוקד עם הגיטרה וצועק את כל הכאב והשברים שלו תחת מעטה רוקיסטי משובח.

ולא חסרו שם צעקות. כבר ב"קראת לי קין" המדובר והנהדר, שהיה בסך הכל השיר השני, הרגשתי שעור התוף שלי הולך לחפש מחסה אי שם בפנים האוזן. יכול להיות שזה היה כי חרף מופע העמידה – אני ישבתי. על קצה הבמה, זאת אומרת, כשגבי נשען על אחד הרמקולים. היה רועש שם, הבמה רעדה מהדפיקות של הבייס דראם, ויש מצב שאדם שפלן ירק עליי פעם או פעמיים, אבל למי אכפת – זה היה חתיכת ספוט מצוין.

תשעה שירים חדשים נשמעו בערב הזה, את רובם לא הכרתי, אבל שלא כמו שמיעה של שירים חדשים בדרך כלל – במקרה שלו לא כל כך הפריע לי שלא ידעתי את המילים. הציפייה לדיסק שעומד להפציע גדולה מאד, והביצועים בהופעה הזו – כמו גם הסינגלים שיצאו – רק חיזקו אותה. במיוחד בלט ביופיו "אל סוף היום" שהגיע לקראת סיום, והוצג בתור "שיר לבנות בקהל" (אחרי ש"איתו לנצח" הקצת מיותר הוקדש לבנים). הכתיבה של נעם כל כך פשוטה, השפה יומיומית לגמרי, שאתה תוהה לעצמך איך זה שלא כתבו את השירים האלה כבר לפניו. ולא כתבו. הוא מאיר פינות שהיו שם כל הזמן, רק שאף פעם לא שמתי לב אליהן, ואת כל זה הוא עושה כשהקול שלו והגיטרה מנסרים את הלב וקורעים בו קרעים קטנים, שיהיה לשירים קל יותר להיכנס.

גם השירים הישנים לא קופחו. "קול פנימי", למשל, זכה לביצוע יפהפה – רק נעם ואדם שפלן בדואט גיטרות. השיר שבתוך כל העצב והסופניוּת של "עזרה בדרך" היה האופטימי יחסית, נשמע פתאום עצוב ובולט בשקט ובמהורהרות שלו.

ולהבדיל – "חרב דמוקלס", שלאחרונה נעשתה לו גרסא עברית נוספת וחיוורת למדי, זכה לביצוע מטורף לחלוטין, עם הבאסים של אביחי טוכמן שעד עכשיו דופקים לי במוח. וכשהמבט שלי נדד מעט הצידה, גיליתי שם ליד הבמה את אותה חבורת ילדים ממקודם, עומדים ושרים באדיקות מילה אחרי מילה. אין לי דרך לתאר איזה מחזה סוריאליסטי זה: מועדון הופעות אפלולי, קרוב לחצות, וילד קטן בפרצוף רציני ממלמל "ראיתי אנשים מתים מסמים ותאונות". שעה אחר כך, ונעם הזמין אל הבמה את "ילדי כיתה ג'2" לשיר איתו את "עזרה בדרך". הם, אגב, גילו בקיאות מרשימה במילים – יותר מנעם עצמו, יש לציין. אוי, כמה הזוי שזה היה.

"חום אנושי", האלבום הראשון, זכה לייצוג גם אם לא נרחב: "גיבור גיטרה" שכבר הוזכר, "ארץ אחרת" המעולה, ושיר הנושא שסגר את ההופעה. לקרח תשע היה ייצוג זהה מבחינת כמות השירים: "איתו לנצח", כאמור, שבאמת היה אפשר לוותר עליו, "סרטים" החביב, והפוגה נחמדה בדמות "אסף אמדורסקי" (ההוא שאחראי לגרסא החיוורת ל"חרב דמוקלס" פסקה אחת קודם). נשמעה בקשה מהקהל ל"החברה שלי לשעבר", ונעם הגיב בחיוך: "שלךָ אולי".
קשה עד בלתי אפשרי לקשר בין נעם רותם של קרח תשע לבין זה של "עזרה בדרך", באמת. וגם הבחור שהופיע בצוללת באותו ערב לא היה בדיוק דומה לו – וזה למרות הרעש, הריקודים עם הגיטרה והרוקנרול. הוא בכל זאת התבגר עם השנים, ואם יורשה לי – גם השתבח.

לאורך כל הערב הוא כמעט ולא הוציא מילה, רק הירבה בתנועות ידיים משעשעות שנבעו – אני מנחשת – מהתרגשות. היה ניכר שהוא נהנה. אחת הפעמים היחידות שבהן הוא פתח את הפה כדי להגיד משהו הייתה כדי לשחרר תלונה קטנה: "קשה להגיע לפה. ראינו בדרך איזה שכונה, ואמרתי שזו שכונה של אנשים שרצו להגיע לצוללת ולא הצליחו"… אבל מיד אחר כך הגיעה צעקה: "איך אני אוהב להופיע בירושלים, גאד דאמט!". פעם נוספת הייתה כדי להציג את הנגנים: אדם שפלן על הגיטרה (ואני בכלל חשבתי שהוא מנגן באס), עליו נעם אמר שבספירה של ההופעות שלהם ביחד הם הגיעו ליותר משלוש מאות, אביחי טוכמן על הבאס וההפקה, וניר וטשטיין על התופים. שלושתם היו בדיוק מה שהם היו צריכים להיות – לא סולו אחד יותר, ונתנו לנעם עצמו את מלוא הגיבוי והפוקוס.

זו לא הייתה ההופעה שציפיתי לה, זו לא הייתה ההופעה שחשבתי שתהיה, אבל היה מעולה גם ככה. חבל רק שההופעה הזו לא הגיעה אחרי צאת הדיסק, שבטח ייחרש אצלי באינטנסיביות בשבועות הקרובים, אבל אם נעם כל כך אוהב להופיע בירושלים – אני מניחה שהוא יגיע שוב מתישהו בקרוב. אם יש דבר אחד שהיה חסר לי בערב הזה זה "שיר מהקומה התשיעית", שבמקרה גם מתנוסס פה למעלה, והופעה של נעם רותם בלעדיו זה כמו שהמעבדה הופכת להיות זאפה. הגיוני, אבל לא הוגן. אז נכון, הוא בא בלי גיטרה אקוסטית, אבל היה אפשר להשאיל לכמה דקות את זו של יואב שושני, ולתת לנו במתנה את השיר שבפעם הראשונה ששמעתי אותו התחלתי לבכות. השיר עם שלוש המילים הקטנות האלה שפשוט אומרות את הכל: "תמיד יש מוזיקה".

אז ככה, עם כאב לב קטן, כש"חום אנושי" עוד מהדהד לו בראש, יצאתי אל הקור הבלתי אנושי של לילות החורף הירושלמיים. גשם שטף את הרחובות בחוץ, נעם רותם זרע לי רוח וצלצולים באוזניים, אני קצרתי כמה וכמה סערות, וכמו ששר פעם אהוד בנאי: "אחרי הסערה חלונות נפתחו".

ועכשיו אספור את הימים עד שייצא כבר הדיסק.

סטליסט:

סטליסט 

תמונות:

נעם רותםנעם רותם ואביחי טוכמןנעם רותםנעם רותםנעם רותם ואביחי טוכמןנעם רותםנעם רותםנעם רותםנעם רותם 
("ברזל ואבנים" – נעם רותם, הצוללת הצהובה, 24.3.11)

מודעות פרסומת
5 תגובות leave one →
  1. דוד permalink
    27 במרץ 2011 18:50

    סחתיין!

  2. שי permalink
    28 במרץ 2011 15:12

    אחלה פוסט, כיף לקרוא. ועכשיו אני גם מצטער שלא באתי להופעה.
    נקווה שההופעה הבאה בירושלים תהיה טובה באותה מידה..

  3. נופר permalink
    3 באפריל 2011 01:03

    הייתי בהופעה בת"א באוזןבר, נשמע בדיוק כך.
    רק בלי הילדים ועם שיר מהקומה התשיעית
    (אולי הוא קרא את הפוסט(: )
    כיף לקרוא,
    מצפה לעוד!

    • 3 באפריל 2011 02:08

      האמת היא שהוא באמת קרא את הפוסט 🙂
      שמחה בשבילכם!
      ותודה, כמובן.

Trackbacks

  1. שעות יפות של חסד והקיץ במרפסת « שִׁיר טִיוּל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: