מזמורים לפורים

יש הופעות כאלה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר אותן.
משעה וחצי לפני – כשליבי התחנן בפני הילדים בבית כנסת שיפסיקו לזרוק נפצים כדי שקריאת המגילה תסתיים בזמן, בכל זאת, יש הופעה הערב והשעון מתקתק?
מההתחלה – כשסוף סוף עלו על במת הצוללת שישה גברברים מחופשים בדרגות קושי שונות של זיהוי, ופצחו בפיוט תוניסאי מבית סבא שזרק אותי הישר אל תוך ההופעה הזו בלי שום צורך בבניית מתח?
מהסוף – כשאחרי שני הדרנים ומחיאות כפיים עקשניות עלה קובי אוז לשיר נוסף, אמנם לא בחירה מוצלחת לטעמי (היה עדיף ללכת על משהו מוכר יותר), אבל זה לא שינה הרבה כשכל מה שרציתי היה שהוא ייתן לנו עוד קמצוץ מהטוב הזה?
מכמה שעות אחרי ההופעה – כשהסתובבתי בבית בשעה פסיכית של כמעט זריחה, עדיין מלאת אנדרנלין, לא רוצה ללכת לישון מהפחד שכל השמחה הזאת לא תקום איתי בבוקר?

זו הייתה הופעה של שלם שעלה על סך חלקיו, מסוג החוויות שכשמנסים לתאר סצינות מתוכן נתקלים שוב ושוב במחסום המילים המעיק, שלא מאפשר להמחיש את חיוּת הדברים באמת. זה הפער התמידי בין החוויה שהייתה לבין הזיכרון שנשאר, שלא מצליח להסביר איך שיר כזה ועוד חיוך אחר ועוד תחושה כזו יחד עם הקווץ' המאד מסוים הזה בלב, מתחברים ביחד לשעתיים שהצער היחיד שהן הולידו היה על כך שהן לא יחזרו שוב לעולם.

החד-פעמיות זעקה מכל רגע בהופעה הזו. החל מהתחפושות הפורימיות של המופיעים – קובי עצמו עם חולצת גולגלות ורטייה משה-דיינית שהפכה בהמשך לכיפה קטנטנה לעת מצוא, דרך השירים הנפלאים והשילוב ביניהם: קצת "מזמורי נבוכים", קצת "מזמורים נוספים" – אלבום ההמשך שייצא בשבוע הבא, קצת שירי טיפקס נשכחים, קצת שירים של האורחים המכובדים… וכמובן – האורחים עצמם, והשילובים הבהחלט חד-פעמיים שהם יצרו בנוכחותם.

קובי אוז ולהקתו יכולים להחזיק שעתיים של הופעה מצוין, במו עיניי ראיתי. ובכל זאת, כיף שצץ על הבמה פתאום איזה דניאל זמיר (שלא טרח להתחפש – אלא אם כן זה שהוא ויתר על כיפת ה"עד מתי" שלו זה נחשב?). "שיר געגוע לכאן" הוא מסוג הדברים שתמיד כיף לשמוע, ו"התחנה הישנה" בקולו של זמיר היה מפתיע ונהדר גם כשבקושי שמעו אותו שר, בביצוע שהתעצם עם פזמון שלם בשירה סוחפת של הקהל וסולו סקסופון כמו שרק הוא יודע. הלוואי והיה מצטרף לכל ההופעה.

גם אלון אולארצ'יק המזדקן בחינניות (עם וסט מוזהב כתחפושת מינימלית) זו תוספת לא רעה, במיוחד כשמורגשת ההערצה של קובי כלפי הנ"ל, המפיק של שני אלבומי טיפקס הראשונים. הם שרו יחד מחרוזת ניינטיז מטורפת שבלי להרגיש נמשכה יותר מ-12 דקות (הנה היא כאן באיכות מינימלית, אבל אפשר להתרשם מהאווירה הפורימית ששררה הן על הבמה והן בקהל). המחרוזת כללה כמה מהשירים היותר להיטיים של אולארצ'יק, שבכתבת הפרומו למופע הגדיר אותם המשורר בשתי מילים: "זה דבילי". מי אמר "בן בסט בן בסט" ולא קיבל? אכן דבילי. אבל מה רע? פורים, אחרי הכל.

בין האורח הראשון לשני בוצעו כמה שירים כפי שהם מבוצעים בהופעה (המצוינת!) של "מזמורי נבוכים" – בהרכב רביעייה אקוסטי, בלי אורן ג'ורנו על התופים ואיתן גידרון על הבס שהצטרפו הפעם כחטיבת קצב. זו הייתה הפוגה נכונה ומרגשת, שכללה שניים מהשירים הבולטים בהופעה כולה – "אלוהי" היפה מהרדיו שלא מצליח להימאס עליי, ו"אגדה" ("על שפת ים כנרת") בעיבוד לארבעה קולות שנגע ארוכות בשמיימיות (השיר כלול גם ב"מזמורים נוספים" שכבר שוחרר לחבריו של קובי בפייסבוק).

בכלל, הרביעייה הזו היא משהו מיוחד. כבר כתבתי פעם על להקות שכיף לראות בהופעה כי פשוט מרגישים שכיף להם להופיע ביחד, וזה בדיוק הסיפור במקרה שלהם. זכה קובי אוז וכבר שנתיים הוא חורש את הארץ כשהוא מוקף בחבורה מופלאה שכזו. ג'וני קורן, שהתהדר במראה קיבוצניקי משכנע עם כובע טמבל ושפם אדירים שעמד ליפול בכל רגע נתון (ובחלק מהשירים גם אקורדיון להשלמת הלוק), היה חמוד נורא בפיזוזיו ובפרצופיו, וריגש בתפקידי הקלידים. אדם מדר, האיש עם הכי הרבה שמחת חיים שראיתי מימיי וטרם נמצא על פני הפלנטה כלי שהוא לא יודע לנגן עליו, לא פרס את כל יכולותיו המוזיקליות והתיאטרליות בערב הזה, אבל גם כשהוא בחמישים אחוז תפוקה הוא יכול לפרנס אנרגיות וסולואים של שלושה נגנים ממוצעים ביחד. וההפתעה הגדולה של הערב הייתה רועי צעדי על הגיטרות, שאני לא יודעת אם זו תחפושת השייח'(?) שהסתירה את כולו או הגיטרה החשמלית שהוא אחז רוב הזמן, אבל משהו בהופעה הזו שיחרר אותו לשפוך כישרון וסטאר-קוואליטי בכמויות. כשהוא שר בביישנות-מה את "שוועת עניים" (אחרי שקובי הכריח אותו להוריד את הזקן המלאכותי שכיסה את פרצופו), השיר קיבל פתאום צבע שקצת דהה אחרי ששמעתיו כל כך הרבה פעמים בגרסת האלבום.

לא הייתי מתנגדת לכמה קטעי קישור, שהמופע המדובר של "מזמורי נבוכים" מלא בהם. לא שהורגש חוסר כלשהו, ובכל זאת, מי שלא ראה את קובי אוז מחקה את החתולות שלו – ובכן, כדאי לו להגיע לאחת ההופעות האלה בקרוב. ולא שהמילים לא היו במרכז גם ככה, כי כמו במופע הנ"ל, גם הפעם היו שקופיות שהוקרנו מעל הבמה והכילו את מילות השירים ומדי פעם גם איורים כלשהם – לא ממש הסתכלתי, מה שהתרחש על הבמה היה מעניין מכדי להפסיד.

ההופעה הזו הייתה הרבה מהכל ובאמת שלא היה חסר כלום. עם תמהיל משוגע של שירים ומחרוזות (מי זכר שקיימת המצאה כזו) מכל הזמנים ומכל הסוגים. עם הפתעות כמו "אני מאמין" הסוכנותי משהו שהפך בחסות קובי ל"אני פלורליסט" עם סולו חצוצרה של אדם מדר, או השילוב המדכא-אך-מרגש בין "עננה" של טיפקס לבין "ילד מזדקן" של כוורת, שירים עצובים ויפים מהרפרטואר הבדרך כלל קצבי של שתי הלהקות. עם "חמדת ימים" המדבק שבוצע פעמיים (בפעם השנייה מתוכן בהדרן עם כל המשתתפים), שיר ששבוע אחרי ששמעת אותו עדיין תמצא את עצמך מזמזם מדי פעם "או הו בו בו בו בו בו בו בו בו". עם כמה בחורים מתודלקים בקהל שרקדו במלוא האנרגיות במעברים בין הכיסאות, מדי פעם מעיפים הישר אל הפרצוף שלי יד או רגל, אבל לא מעוררים אצלי יותר מגיחוך מזדהה. עם חבורת נגנים חמודים ומוזיקליים, מחופשים לשודד ים או לארנבת, שבמהלך הערב השילו את תחפושותיהם עקב חום הזרקורים ופשוט עשו חיים ביחד, בלי מסכות. עם קובי אוז, שעל אף שעלה להופיע עם שארית מחלה ולא היה במלוא כוחותיו, סימן וי נוסף ליד שמו ברשימת הדברים שיודעים לשמח אותי.

כן, אחרי שבוע כזה קיצוני ועצוב גלובאלית, צמד המילים "פורים שמח" היה נשמע אוקסימורוני למדי. אבל קובי אוז וחבורתו מילאו את משימתם לערב זה – ובגדול, והותירו אותי מחוייכת ושמחה באמת, ולו לכמה שעות. אני לא מצליחה לחשוב על הרבה דרכים טובות יותר לבלות את ערב פורים. או כל ערב אחר, בעצם.

סטליסט:

 
 תמונות:

     

ווידיאו – "PUSH THE BUTTON"!

(המופע החשמלי – קובי אוז מארח את דניאל זמיר ואלון אולארצ'יק, הצוללת הצהובה, 19.3.11)