Skip to content

וביניהם

21 במרץ 2011

לפני הכל

ושוב, באופן קצת בלתי הוגן, שתי הופעות מתקבצות להן לפוסט אחד. פוסט שגם הוא מגיע אחרי ימים ארוכים שמילותיי נאלמו, נעלמו, השתתקו אל מול העולם הזה שנחשף במלוא פוטנציאל הכאב שקיים בו. פתאום הכל נראה קטנוני, לא חשוב, ומה הטעם בכלל לדבר על מוזיקה כשעולמות קטנים וגדולים קורסים בזה אחר זה. אבל, איך לומר את זה באמת, בלי לחטוא בחוסר רגישות – פשוט מתחוור לי שאין ברירה אחרת. מדי בוקר בפוקחנו עיניים אנחנו נידונים לחיים, גם כשכותרות העיתונים מדברות מוות. אז זה יהיה עוד פוסט על מוזיקה, שהיא תמיד מקום לברוח אליו וממנו לצמוח, עם תפילה חרישית וכנה לקצת טוב שיגיע כבר, למשב רוח דקיק של תקווה.

הוא עומד שם ושר

לא נעים לראות אולם חצי ריק. התיישבתי על הכיסא בתאטרון ירושלים ומיד הרגשתי קצת אשמה, כמו שהמורה תמיד תכעס דווקא על אלה שהגיעו בזמן. והתעוררה שוב המחשבה שכבר הייתה לי פעם או פעמיים בהופעה של מאיר בנאי – אנשים פשוט לא יודעים מה הם מפסידים.

כי עם כל תחושות האשמה וחוסר הנעימות, כשמאיר בנאי עלה לבמה עם מגבעת שחורה שמגלה רק את הסנטר, ואז פתח את הפה שהתחבא לו שם והתחיל לשיר – הכל נשכח. הבנאדם ניחן בווקאליות שלא מהעולם הזה. הסאונד המעולה של אולם התאטרון נתן דרור לצלילות הופכת הבטן הזאת, ואני קיוויתי שהקהל המועט יחסית יהיה מספיק עירני כדי להישמע כמו 400 איש שמריעים ורק רוצים שהוא ימשיך לשיר.

הוא התחיל עם "חלומות אחרים", ככה לבד על גיטרה אקוסטית, במילותיו הבלתי מתחכמות והנוגעות כל כך. אחד הדברים שיפים במאיר זה שהוא לא מתיימר להיות מה שהוא לא. במלוא הפשטות הוא הגיש את שיריו בזה אחר זה, כאומר – הא לכם, זה אני וזה מה יש. בין השירים הראשונים בהופעה היה "ליצן רחוב", שיצא כסינגל מתוך אלבום ההופעה האקוסטי החדש. ביצוע קטן ומרגש עם השילוב האלמותי של אקוסטית-מפוחית, ומאיר, כמו הליצן בשיר, "שר את השיר שחיבר, השיר על מוות ואהבה, ועל אדם שבפנים הוא בוער".

בהמשך הוא זיגזג בין שלוש גיטרות נוספות – אקוסטית שנייה, חשמלית, ואחת בלתי מזוהה עם סאונד ספרדי וחורים מחשידים פעורים בחלקה העליון. לצורך החילופים ביניהן, אגב, הוא מחזיק בבחור בשם יואב, שעלה אחת לכמה שירים על הבמה כדי לסייע לו בהורדת גיטרה זו ולבישת(?) אחרת. איך מגיעים לעבודה הזו?! נראה לי שמצאתי את ייעודי בחיים.

"שמע קולי", למשל, בוצע על החשמלית, ופתאום נפל לי אסימון קטן – אני בכלל לא רגילה לשמוע שירים על חשמלית בלי להקה ברקע. מאיר הרשה לעצמו להשתעשע עם הגיטרה, לשנות את המנגינה, לרקוד קצת, ועל השירה שלו כבר דיברתי – היה ביצוע אדיר.

"מצטערים שהקדמנו", כך הוא התייחס בתחילת ההופעה לאיחור הבלתי אופנתי שקדם לה, ובכך בערך תמו דיבוריו היזומים לערב זה. אה, סליחה, הוא גם אמר "מה שלומכם? אני בסדר", והשחיל מתישהו איזה רבע סיפור על הבן שלו והערה צינית על האולם המרוקן, וזהו, חסל סדר דיבורים. אממה, הייתה מישהי בקהל שכנראה החליטה לדובב אותו בעצמה. מדובר באישה – די חצופה, אם יורשה לי – שלא הפסיקה לפטפט כל ההופעה, ובשלב זה אף הגדילה לעשות וניצלה רגע של שקט כדי לשאול: "סליחה, איפה התזמורת? אתה תופיע לבד?…". ואכן, הפרסומים הבטיחו הופעה מיוחדת עם רביעיית מיתרים, ובכל זאת – לא נראה לך קצת מביך להתערב ככה במהלך ההופעה? ייאמר לזכותו של מאיר שהוא לא לקח קשה, ואמר: "כן. לבד לבד. בקושי אני באתי"…

מיד לאחר מכן בוצע "לך אלי" המרגש תמיד, שהתקבל במחיאות כפיים מעודדות של כל שאר הנוכחים בקהל, שיר תפילה עם מילים שנכתבו אי שם במאה ה-12 – עובדה שלא הייתה מורגשת כלל. כולם שרו איתו את ה"אההה" של המעבר, ורגע הופעתי מרעיד לב במיוחד נרשם.

מאיר עבר לפסנתר לטובת "בשם האהבה" שלא נכתב בסטליסט, ומיד אחריו "ירושלים" ה*הכנס מילת תואר שמשמעותה סערה פנימית ועיניים נוזלות*, "גשם" ה.. כנ"ל, "וביניהם" שהיה הפוגה חצי קומית, ואז, סוף סוף… הוזמנה רביעיית המיתרים לבמה.

אין כמו רביעיית מיתרים כדי לשדרג הופעה באופן ודאי. השירים, באשר הם, מקבלים טאץ' קלאסי שמנער אותם מכל מה שחשבת עליהם קודם כמאזין, ומגיש לך אותם על מצע מחודש של רגש עתיק יומין. וכשבחור כישרוני כמו צח דרורי מופקד על העיבודים, לא צריך הרבה יותר מזוג אוזניים להקשיב, עיניים לעצום, ופה שיוכל להיפער לרווחה מה-וואו הזה.

כן, כשהם התחילו לנגן את "כמו ציפור מעל הים" רק מחשבה אחת חלפה לי בראש, והיא לא הייתה ורבאלית במיוחד: "וואו, זה כל כך יפה". אין מילים לתאר את הדבר הזה. פשוט יופי מוזיקלי טהור שהמחשבה הבאה שהוא העלה הייתה – למה לכל כך מעט? לא, באמת, מאיר – אם כבר סחבת ארבעה חבר'ה מוכשרים כאלה ושכרת את שירותיו של מר דרורי המוכשר לא פחות כדי לכתוב להם עיבודים – למה רק חמישה שירים? אמנם מאיר טען לאחר מכן שזה לא פשוט כמו שזה נראה, ומדובר ב"שבועות של אימונים", אבל בחיי שהמאמץ משתלם, ומה לא הייתי נותנת כדי לשמוע הופעה שלמה שלו בהרכב כזה.

אז זכינו עוד לשמוע את "שער הרחמים" ו"אליה" בשילוב חשמלית ומיתרים (מאיר: "איזה כיף להגיד לתזמורת כינורות 'one-two-three' – היום כולם רוקנרול!"). לאחר מכן בהדרן הגיע גם "אצלך בעולם" הנצחי בפסנתר ומיתרים (הנה הוא כאן בחזרות למופע), ו"כמו אגם רוגע" – שיר הנושא של הדיסק והמופע – שהיה… אה, כבר השתמשתי במינוח "וואו"? עם גיטרה אקוסטית אחת, צ'לו שפצח בדואט קטן איתה, שני כינורות וויולה שהצטרפו בהמשך והקול של מאיר שהחזיק את כל העסק – נו, לא יודעת איך להגדיר את זה. רק זאת אומר: נדמה לי שלראשונה בחיי מצאתי את עצמי מתנשמת מרוב יופי.

ההופעה הסתיימה שוב עם מאיר לבד, בביצוע ל"אהבה קצרה" שביקשה קצת לפני כן מישהי בקהל (מאיר: "לא צריך לבקש את השיר הזה, זה בחוזה עם האולם"). סיום פתאומי משהו, שהיה נדמה בהתחלה כי נבע מהאכזבה מהקהל, אבל מבט בסטליסט אחרי ההופעה גילה שכך היה מתוכנן מלכתחילה. ההופעה הסתיימה, ואני נותרתי עם שתי תחושות סותרות. מצד אחד חוסר הנעימות של ההתחלה – ושל האירוע המביך באמצע – עוד אחזו בי. ומצד שני – וייתכן שהמילה הזו כבר נכתבה כאן פעם או פעמיים – וואו.

לקראת סדרת המופעים המיוחדת, נעשתה כתבת פרומו על מאיר (שידורה נדחה בשבוע עקב האירועים, והיא שודרה במוצ"ש האחרון). שם הוא מודה, בסיועה הרגיש של סיון רהב-מאיר, שבעצם המקצוע הזה לא ממש בשבילו, ושהוא גם בכלל לא אוהב להתראיין ולא מבין את הסיטואציה (מזכיר דברים דומים שאמר האח הצעיר בראיון לאותה פרסונה טלוויזיונית לא מזמן). שנייה לפני שנגמר הראיון, נשאל מאיר – הפעם בקצת פחות רגישות – "איפה מאיר בנאי?". או במילים אחרות, מה שאני שאלתי מהרגע שהתחילו לצוץ הפרסומים על דיסק ההופעה שיצא עכשיו – מה עם חומר חדש? אז מאיר עונה שם בכתבה, שהוא עוד לא מצא דרך לכתוב ממקום דתי לא קיטשי. נראה שלא נוח לו עם עצם השאלה, אבל בסוף הוא מבטיח שיש למה לחכות. אז אני אחכה. ואקווה שאותו אלבום עתידי ילווה במסע הופעות אינטנסיבי (עם רביעיית מיתרים?), כזה שימלא אולמות. מגיע לו, באמת שמגיע לו. ואתם יודעים מה, עזבו אותו – פשוט חבל לכל מי שמפסיד.

הסטליסט:סטליסט 
ותמונות:

מאיר בנאי מאיר בנאי מאיר בנאי מאיר בנאי 
("כמו אגם רוגע" – מאיר בנאי, תאטרון ירושלים, 8.3.11)


תשירי אסתר לעולם

הסיקור הזה יהיה קצר יחסית, מבטיחה. אני יודעת שאני כותבת נורא ארוך בדרך כלל, אבל הפעם פשוט אין יותר מדי מה להגיד. אולי כי זאת לא הייתה יותר מדי הופעה.

כבר יצא לי להיות בהופעה של אתי אנקרי שבה במשך ארבעים דקות היא שרה חמישה שירים. תעשו את החשבון לבד. ידעתי שיש לה נטייה להאריך בסיפורים שבין השירים, לספר סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ולשכוח קצת את המטרה שלשמה התכנסנו. בסדר, התרגלתי. רק ש.. איך לומר, הפעם היא התעלתה על עצמה.

ההופעה נפתחה בלעדיה, רק ארז מונק על הפרקשן ואלי צרויה עם אצבעותיו המטריפות שגרמו לגיטרה התמימה שבידיו להישמע כמו בוזוקי. ואז היא עלתה, א.א, ומהדקה הראשונה שלה על הבמה היה נראה שהיא קצת לא בפוקוס – לקח לה איזה חצי שיר לקלוט שהגיטרה שעליה היא מנגנת לא מחוברת להגברה. אבל זה עוד מילא. לכבוד פסח ("מי כבר התחיל את הניקיונות? לא יפה להגיד את זה!") היא שרה את "יציאת מצרים" הנהדר, ובאחד המעברים התחילה לעשות חיקויים של העם ההולך במדבר – זה התחיל מ"מהה מהה" של הכבשים, עבר ב"קוקוריקו" של התרנגולות והסתיים ב"אמא, מתי מגיעים?" של בני ישראל הקטנים, כנראה. והופ – איך היא אמרה שתי דקות אחר כך – "פירקתי את ההופעה". מה שקרה זה שרצף החיקויים שלה עצמה גרם לה לפרוץ בצחוק פרוע, שלא הצליח להירגע, והדביק גם את הנגנים. הצחוק היה טבעי ואמיתי לגמרי, ושיחרר אותה מהנוקשות המסוימת שהיא משדרת לפעמים בהופעות, כך שהיה בזה משהו כיף. אבל לקרוא למה שהתרחש שם "הופעה" יהיה קצת מרחיק לכת. בהופעות, בסוף השיר הזה יש קטע שבו מונק הפרקשניסט מדגים שלל מקצבים באמצעות הפה שלו. רק שאפעס, קצת קשה לעשות את זה כשאותו הפה עסוק בלהיקרע מצחוק. בשלב כלשהו הוא הצליח להשתלט על עצמו, וכמחווה – השחיל גם הוא בסוף איזה "מהה" קטן, ששוב עורר את הצחוק ועצר את ההופעה עד יעבור גיחוך.

"כפי שראיתם, אנחנו מקפידים על רשמיות", חייכה הגברת אנקרי כמה שירים אחר כך. הצחוק הפרוע הזה באמת שיחרר אותה, והיא נפתחה ושיחקה עם הקהל, אבל מה זה עוזר כשההופעה מסתכמת בכל כך מעט שירים? וגם הסיפורים שלה, והסדנאות שהיא מעבירה את הקהל תוך כדי, הכל יפה ונחמד ודי מצחיק רוב הזמן, אבל יש רגעים שפשוט בא לך להגיד לה – תשירי אסתר, תשירי…

גם האירוח של אלברט עמר לא בדיוק עזר, סליחה – אמרתי אירוח? היא פשוט פינתה לו את הבמה פעמיים(!) לכמה שירים משלו, שהיו חביבים אולי כשלעצמם אבל מיותרים לגמרי ברצף ההופעה. ולחשוב שכל כמה דקות שלו על הבמה באו על חשבון עוד שיר שהצטערתי לעזוב את ההופעה בלעדיו…

"כנראה יש תפנית בקריירה", היא אמרה לקראת הסוף בהתייחסה למופע הסטנדאפ שהתרחש שם, מגחכת על הגיטרה שיצאה מכיוון – ולא רק היא. כל כך הרבה שירים רציתי לשמוע, עם הקול המופלא שלה שמילא את האולם הקטנטן לרגעים ועם היכולת שלה לגרום ללב להיפתח מול מילים שנותרות בלתי מובנות עדיין. יצאתי רק עם צחוק גדול, מרופד בעוד ועוד אכזבות קטנות. לא שזה רע לצחוק, אבל זה לא ממש מה שחיפשתי בערב הזה. היא סיימה עם "יפה נוף" כשחומות ירושלים נשקפות מהחלון שמאחוריה, העיטור על הקיר בצד מזכיר את עטיפת האלבום האחרון משירי רבי יהודה הלוי, וחוסר הסיפוק שלי מההופעה מסרב לעזוב. לפני אחד השירים היא שאלה "רוצים משהו מאלבום חדש שעוד לא יצא?", ואז אמרה "סתם". ואני – לא סתם – מחכה לאלבום הבא שלה, ולהופעה הבאה שאגיע אליה, בתקווה שכמו ביחס לבחור ממקודם – יש באמת למה לחכות.

תמונות:

אתי אנקרי אתי אנקרי אלי צרויה אלי צרויה אתי אנקרי 
("לב היוצר" – אתי אנקרי, בית הקונפדרציה, 10.3.11)

מודעות פרסומת
3 תגובות leave one →
  1. 21 במרץ 2011 05:55

    יכול להיות שהיינו באותה הופעה? כלומר, זו של אנקרי… בקיצור, מסכים בהחלט. ואני, עד שאני מגיע לאיזו הופעה.

    ויופי של תמונות!

    • מרב permalink
      21 במרץ 2011 19:32

      מחכה לסיקור על ההופעה של קובי ולתמונות!!

  2. 19 באוגוסט 2011 10:35

    בלוג מאוד נחמד ובמיוחד על זמר שאני מאוד אוהב.

    אם את עורכת את פורום אביתר בנאי אז הגיע הזמן שגם למאיר יהיה (או יתחדש אחרי שנסגר).
    לגבי מה שכתבת על ההופעה ,אני בכלל חושב שהדיסק הנוכחי הוא מאוד יפה אבל גם אין בו חידוש משמעותי כין שאלה אותם שירים והביצוע שלהם החדש מאפיל על הביצוע המקורי כמו בליצן רחוב.
    אני עדיין לא מבין את הסיבה שמאיר לא כותב שירים משלו, "ממקום דתי לא קיטשי"
    אז שלא יכתוב ממקום דתי, שיכתוב מהמצב שהוא עומד כרגע מה יקרה אז?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: