איך שיר (טיול) נולד

"זה אני מנגן לך, מנגן לך ניגון.
זה אני שלוקח אותך לטיול."
(מאיר בנאי)

ברוכים הבאים ל"שיר טיול" – הבלוג החדש שלי.

לפני שאציג את עצמי, אנסה להסביר בקצרה מה הקשר בין שיר לטיול בכלל.

האמת, לא אני הגיתי את צירוף המילים הזה. אביתר בנאי עשה זאת לפניי, באלבומו השני שיצא בשנת 1999 ונקרא בדיוק כך. והרשו לי לנצל את ההזדמנות כדי לנבא ואף להתריע: עושה רושם כי הבנאי הנ"ל עומד לככב בבלוג הזה, וזו גם לא הפעם האחרונה שאזכיר אותו בפוסט הפתיחה. אין זה מקרה ששם אחד מאלבומיו נבחר כשמו של הבלוג.

אז מדוע, בעצם, בחרתי לתת את הכותרת הזו לבלוג שלי?
ובכן, פרט לעובדה ששאר שמות האלבומים של אביתר לא היו מוצלחים במיוחד למטרה זו (אני צוחקת), שתי המילים הללו מצליחות לכווץ בתוכן חלק משמעותי מתפיסת החיים המתפתחת שלי בנוגע למוזיקה.

יש לציין: אינני טיילנית גדולה. יותר טוב לי בבית. רוב הטיולים הגדולים שלי בשנים האחרונות תוכננו סביב הופעה במקום מרוחק, כזה שהיה בעייתי לחזור ממנו באותו הערב (מצפה רמון, מישהו?). טיולים בעולם המוזיקה הם הסוג החביב עליי, ולמעשה, המוזיקה היא סוג של בית שהולך איתי תמיד, בראש. יעיל משהו לילדת בית קונטרול-פריקית שכמוני.

ובכל זאת, למה "שיר טיול"?
זה די פשוט, בעצם. מוזיקה היא תנועה. היא מתקיימת רק במרחב הזמן, ואי אפשר להקפיא אותה. היא דבר חי.

ב"ילקוט שמעוני" מופיע מדרש מרגש על הפסוק "שמש בגבעון דום" (יהושע י' י"ב), שמנסה להסביר מדוע כשרצה יהושע לעצור את תנועת השמש, הוא אמר "דום" ולא "עצור". ההסבר המובא שם הוא שיהושע ציווה על השמש "דום" מלשון דממה, וכך גרם לה לעצור. השמש שרה שיר הלל תמידי לבורא עולם, ורק על ידי השתקתה אפשר לעצור אותה, כל זמן שהיא שרה – יש בה כוח לנוע. כוח השירה הוא כוח התנועה.

אני מאמינה שמוזיקה, או לפחות מוזיקה מהסוג הטוב – מטרתה להעביר אותנו תהליך כלשהו. מטרתה שנצא אחרים, בכל צורה שהיא ולכל כיוון אפשרי, כל עוד ההקשבה שדרשנו מעצמנו השאירה בנו איזה חותם. מוזיקה טובה באמת, בשבילי, היא לא סתם משהו שמתנגן ברקע בזמן שאני עסוקה בחיים עצמם. היא הכוח המניע והמחייה. ועל זה אמר ר' נחמן מברסלב: "טוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון".

ובעצם, יש הוכחה פשוטה וטבעית לעניין הזה: עד כמה שידוע לי, מוזיקה היא האמנות היחידה שגורמת לאדם לזוז. מי מאיתנו לא מצא את עצמו שומע שיר ומתחיל למחוא כפיים, רוקע ברגליו לפי הקצב או סתם מזיז את הראש מצד לצד גם מבלי לשים לב? אפילו תינוקות עושים את זה.

מוזיקה-תנועה.
שיר-טיול.

גם התמונה שמתנוססת בראש הבלוג קשורה לצמד המילים הזה. כמובן, אביתר בנאי מופיע בה (הבטחתי, קיימתי), אבל זה לא רק זה. התמונה הזו מורכבת משתי תמונות שצילמתי בהפרש של כמה שנים טובות: בימנית אלו הרי אילת כפי שצולמו בטיול שנתי כלשהו, אי שם בימי בית הספר היסודי, שלב בחיי בו שמעתי מוזיקה מהסוג שאני לא בטוחה שאני מוכנה לחשוף כבר בפוסט הראשון שלי. בשמאלית – כאמור, אביתר בנאי כפי שצולם בהופעה כלשהי, לפני שנים אחדות. החיבור המפתיע ביניהן התגלה במקרה, וריגש אותי מאד בטבעיותו. ושוב: שיר-טיול.

ועוד הסבר קטן אני חייבת, לגבי המילים "תמיד יש מוזיקה" שמופיעות שם למעלה. זהו ציטוט מתוך "שיר מהקומה התשיעית" של נעם רותם, במקרה אחד השירים האהובים עליי בעולם, ובשלוש מילים פשוטות הוא אומר את כל מה שניסיתי להגיד עד עכשיו על מהותו של הבלוג הזה מבחינתי.

ועכשיו אציג את עצמי.

נעים מאד, מיכל. כרגע – חיילת. שומעת מוזיקה כבר די הרבה שנים וגם כותבת עליה לא מעט, ובכל זאת ההחלטה לפתוח בלוג לא לגמרי טבעית לי. יש בזה משהו יומרני, כך נראה לי. במיוחד לאור העובדה שאינני מחשיבה את עצמי מבינה גדולה בתחום. מרגישה, כן. חווה. חושבת. לא יותר מזה. וזה מה שיכלול הבלוג הזה: רגשות – והרבה מהם, חוויות ומחשבות. נדמה כי ממילא הדור הזה שלנו מחפש כאלה יותר משהוא מחפש אמת אובייקטיבית (יש כזו בכלל? יש כזו במוזיקה? – נושא לפוסט עתידי). וכמו הבטחתי לגבי אביתר בנאי שיככב, כך אני מבטיחה גם שיותר מדי אובייקטיביות לא תהיה כאן. כאמור – המוזיקה שאני שומעת היא בשבילי הרבה מעבר למילים ומנגינות. היא חלק ממחזור הדם. ולא הוגן לדרוש ממני להיות אובייקטיבית כלפי דבר שהוא חלק ממני, נכון?

הפוסט הזה הוא סוג של הצהרת כוונות. אני מקווה שיבואו עוד רבים אחריו, ושהמילים הקטנות שלי ימצאו את דרכן אל כל מי שיכול להפיק מהן משהו, יגרמו לאיזה שיר להתנגן בראש, יולידו טיול פנימי קטן.

ועכשיו, עם שיר בלב – כתמיד – הנה באה התנועה… "פרסם".