כך זה הצטייר בילדותנו

את מספר הלהקות שאני אוהבת אפשר לספור על אצבע אחת. כוורת. תמיד הייתה לי פינה חמה בלב למשינה, וגם כנסיית השכל נמצאת בפלייליסט, ובכל זאת, אהבה אמיתית ללהקה – ולא לזמר או זמרת בודדים – זה רק הם. מהסיבה הפשוטה הזו, לא יצא לי לצבור חוויות של שמחה וציפייה לקראת איחוד כלשהו, הרי בפעם הקודמת שזה קרה אצלם הייתי בת שמונה ושמעתי בעיקר קסטות של הופה היי (נו, מתי הם מתאחדים?). אבל האמת היא שלא זו הסיבה שהתרגשתי כל כך.

יש איכות מיוחדת לשירים שאתה מכיר מילדות. לפעמים האיכות הזו יכולה לפגוע ביחס שלך לאותם שירים שנים אחרי, אבל לפעמים בדיוק ההיפך. במקרה שלי ושל כוורת, מדובר בשירים שאני זוכרת מנוגנים בבית, חלקם אפילו ממש מקושרים אצלי לחוויות ילדות ספציפיות. לא הייתי מסוגלת לקלוט את רוב הטקסטים שלהם, ואני זוכרת את עצמי חגה בתהיות ילדותיות סביב משפטים שלא הבנתי את ההומור הסנדרסוני המשונה שלהם, אבל כבר אז השירים האלה היו מעניינים מספיק כדי לגרום לי לשים לב, ולרצות לחזור אליהם בעצמי אחר כך. והיו את המערכונים, עם משפטים כמו "אביו ואמו היו הוריו היחידים, דבר שהשפיע עליו קשות למשך כל ימי חייו". את זה דווקא הבנתי כבר אז.

ובסביבות הבת מצווה, עם רכישת הדיסקים היזומה הראשונה שלי, האלבום המשולש של "כוורת בפארק" היה אחד הראשונים שהעניק לי את חוויית החרישה על דיסקים עד ידיעתם בעל פה. מצחיק לחשוב שקניתי את האלבום הזה בסך הכל ארבע שנים אחרי שהוא הוקלט באיחוד של 1998. כבר אז כוורת היו נראים לי כשייכים לתקופת עבר מופלאה ונשכחת, ולא העזתי לחלום שאהיה בהופעה שלהם בעצמי.

אז אני חושבת שהקסם הגדול של כוורת מבחינתי, לפני ואחרי הכל, נעוץ בעובדה שהם בשבילי ילדות, וכזו שלשם שינוי לא בא לי לשכוח או להתחמק מקיומה. וכשבין חברות העלינו שוב ושוב את השאלה ההיפותטית כמה נהיה מוכנות לשלם על כרטיס לאיחוד שלהם, הסכומים עלו גבוה מאד. יש מצב שזה נבע מהעובדה הפשוטה שבכלל לא האמנו שזה באמת יקרה.

ו… בכל זאת הגענו, למרות הכל.

בסוף אפילו לא נדרש כסף כל כך רב (יחסית), אבל כן נדרשו חושים של נינג'ה. כצפוי וכידוע, האתר של בימות קרס פחות מעשר דקות אחרי תחילת המכירה, ושפחתכם הנאמנה כמעט גמרה לעצמה את האצבע בריפרשים עד שהוא יעלה שוב. הסוף ידוע מראש – כנראה שירדו לי כמה שנים מהחיים בתהליך ההזמנה המפרך, אך לבסוף המבצע הושלם בהצלחה יתרה. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה מעטפה בדואר, ובתוכה הדבר שידעתי שאצטרך להציל מהבית אם חלילה תפרוץ בו שריפה פתאומית: שלושה כרטיסים להופעת האיחוד של כוורת, 2013.

ואין זה מקרי שהפוסט הזה לא מתכוון לעסוק יותר מדי בהופעה עצמה. בן שלו המדויק כתב לפני כשלושה חודשים בעקבות היסטריית הכרטיסים:

"החודשים שלפני ההופעה, אלה שבהם אתה נערך אליה וחושב עליה ומדמיין אותה ונזכר במי שהיית כששמעת את המוזיקה הזאת לראשונה – זה הדבר האמיתי".

והוא צודק. החודשים שחלפו בין רכישת הכרטיסים לבין ההופעה עצמה היו "כוורתיים" מאד בשבילי. "כוורת בפארק" שוב התנגן בלופים בבית. בין לבין חזרתי אל שלושת האלבומים המקוריים של הלהקה, שאותם כמעט ולא שמעתי בעבר כי העדפתי את גרסאות ההופעה המוכרות לי מאלבום האיחוד. נזכרתי בשירים נהדרים שלהם, שלא ייאמן כמה מרעננים ורלוונטיים הם נשמעים גם היום, ארבעים שנה אחרי שהוקלטו. חפרתי ביוטיוב ובגוגל כדי למצוא עוד ועוד קטעי וידיאו, תוכניות רדיו, כתבות וגרסאות נדירות שהצטברו סביב הלהקה הזו, שפעלה בשטח בסך הכל כשלוש שנים. ודמיינתי, ונזכרתי, וחיכיתי, והתרגשתי מאד.

בן שלו הוסיף וכתב ש:

"גם מי שאינו מעורב רגשית בהופעה מרוויח בחודשים שלפניה. פתאום שומעים את הלהקה ברדיו, ואנשים מדברים עליה, והיא נמצאת באוויר התרבותי והופכת אותו לנעים יותר. זה מה שקורה עכשיו עם "כוורת", וזה כמובן דבר נהדר".

הציפייה והבאזז שעורר האיחוד הזה היו מוצדקים, והספיישלים והכתבות וההתרגשות הגלובאלית – שכל כך לא קורים סביב הופעות אחרות שאני הולכת אליהן – היו דבר נהדר באמת. וגם ההופעה עצמה הייתה דבר נהדר. אבל מה כבר אפשר להגיד? הרי כולם היו שם, לא? לשאלה "מה ישראלי בעיניך" יש עכשיו תשובה חדשה-ישנה. כשצעדנו ברחובות ירושלים בדרך לבריכת הסולטן, היה נדמה שכל הצועדים סביבנו הולכים גם הם להופעה. ובעלייה חזרה לאוטו, זכינו לראות רחובות מלאים באנשים מזמזמים, שרים, צוחקים, ובאופן כללי מאושרים למדי.

בהופעות שמחכים להן כל כך הרבה – וזו כנראה ההופעה שחיכיתי לה הכי הרבה אי פעם – תמיד יש חשש שגודל ההתרגשות יעיב על ההנאה ועל היכולת להיות שם בזמן אמת. ואכן, עברו כמה שירים עד שהפנמתי את המתרחש, אבל כבר מהרגע שנכנסנו למתחם ההופעה שקעתי באופוריה מוחלטת ומטופשת מאד, כולל ריקודים קטנים במקום, חיוך מאוזן לאוזן וצחקוקים לא לגמרי רצוניים. וכשהם עלו סוף סוף, אחרי הציפייה המרחפת, פתאום אלפי אנשים בבת אחת שאגו מאושר, והאוויר היה מלא בחום ובאהבה ובפשטות ובשמחה. כמו ילדים. וסנדרסון גיחך אל הקהל: "תשמעו, לא השתניתם בכלל".

שיר אחרי שיר, מהרגע שקלטתי מה קורה סביבי, פשוט לא הצלחתי להפסיק לחייך. הנוסטלגיה לגמרי יכלה להחזיק את ההופעה הזו, אבל מה לעשות שהרבה מעבר לה, כוורת פשוט נתנה הופעה מעולה. לראות אותם על הבמה, לשמוע את השירים פשוטים ומורכבים וטובים ומוכרים וחיים כל כך, את הסולואים שנותרו גאוניים, את ההרמוניות הקוליות שלא השתנו ברבע טון למרות השנים והסיגריות, ועוד בליווי של הוידיאו ארט המושקע מאחורה והשירה האדירה מכל עבר… כוורת חזרה, ובגדול. הרגשתי שהקהל לא יודע לאן להוליך את השמחה וההתרגשות, וגם אני לא ידעתי, אבל עם האהבה המטורפת שהייתה שם באוויר לא היה צריך לדעת כלום. הייתי בעננים.

ויש את הרגעים האלה שאתה נזכר בהם פתאום, שבוע אחרי.

איך בהתחלה נבהלתי לראות את הקלידים ריקים, ורק זה היה חסר לי, ואיך כשבאמצע "למרות הכל" יוני רכטר הגיח סוף סוף והתיישב, הקהל הריע והוא חייך ונופף בביישנות. איך קלפטר קרע אותנו מצחוק עם ההשתתפות החיננית שלו בסיפור המכולת, ואיך הקהל לא הצליח להפסיק למחוא כפיים בכל פעם שהוא נתן סולו מבריק כמו אז. איך הקול של אפרים שמיר נשאר צלול ועמוק למרות כל השנים, ואיך פתאום אהבתי את "היא כל כך יפה" שאף פעם לא ממש עשה לי משהו. איך פוגי הוביל את "הבלדה על ארי ודרצ'י" והחזיר לי בבת אחת את הזיכרון של הפעם הראשונה ששמעתי את הקול המשונה הזה, ואת השיר המורכב והאבסורדי שלא הבנתי אז בכלל והיום הוא אחד האהובים עליי. איך אלון והצרידות החיננית שלו הרימו את כל מי שעוד ישב עם "בא לשכונה בחור חדש". איך גידי בכתף פרוקה ובקול קרוע שר "במקום בו עמדת נשאר רק אוויר" וכולם בכו איתו. ואיך דני, הגאון הזה, שבהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם כי בעצם כל זה התחיל ממנו, אמר לקהל "תודה שגדלתם איתנו" ופשוט סיכם את הכל.

שוב ושוב במהלך ההופעה העברתי את המבט על פני הבמה מצד לצד, והרגשתי כאילו אני פוגשת חברים ותיקים. כי השלם השונה מסך חלקיו שהוא השביעייה הזו, והשירים האלה, כולם חברי ילדות.

והתחושה הכללית הזו שאתה נזכר בה פתאום, שבוע אחרי, ומתפלא מחדש. איך הם היו שם כולם, נפלאים ומדוייקים ונרגשים כאילו אף פעם לא היה בעולם הזה זמן שחולף.

ואיך ממש בסוף, ב"נחמד" שהיה השיר האחרון, התמונות הישנות של חברי הלהקה צעירים ויפים התחלפו על המסכים מאחורה והזכירו שכן, יש זמן שחולף, וכך צריך להיות. ולאהבה המוצקה שמילאה את האוויר הצטרפו תחושת השלמה וקתרזיס שכבר לא היה לי מקום להכיל אותו, ולילדה שבתוכי בטח לא היה, אבל נתתי לה יד, ולרגע הכל היה בסדר.

"והכל פתאום אחר,
מסוער יותר,
מהיר יותר,
יפה יותר,
אחר".

(כן, אין מה לעשות, בסוף מכל הכוורת הזאת אני יודעת מי הדבורה האהובה עליי)

באותו עניין, יש לומר שבמובנים רבים – מזל שכוורת התפרקה. לא בטוח שהכיוונים שהלהקה הייתה הולכת אליהם לו המשיכה לפעול היו חיוביים בהכרח (כפי שניסה להוכיח המערכון שהוקדש להם ב"ארץ נהדרת"). אבל מעבר לכך, הכישרון הרב והיצירתיות הרבה שגעשו בשבעת המופלאים האלה פשוט לא היו יכולים לבוא לידי ביטוי מספק במסגרת ההיא. וכך זכינו לפירות של כל קריירות הסולו שלהם, שהשירים מתוכן שנכללו בהופעה היו היילייטים בזה אחר זה, ומן הסתם לא היו קורים בכלל לולי הפירוק. מדהים לחשוב שלמעט מאיר פניגשטיין שהוא היחיד שהלך לכיוון אחר, כל חבר בלהקה הלא קטנה הזו תרם לא מעט נכסי צאן ברזל לפסקול הישראלי, והשאיר את חותמו באמצעות מתנות רבות לכל אוהב מוזיקה עברית באשר הוא.

ויש לומר גם שמזל שהם התאחדו עוד פעם אחת, ונתנו לי אפשרות אחרונה לסגור את הפינה הזו, ולהגשים חלום של שנים. לסמן וי, להשלים מעגלים ולהמשיך הלאה. אם יש מילה אחת שריחפה שם לאורך כל הערב הזה, מתוך השאגות והצחוק וההתרגשות והבכי ומחיאות הכפיים, זו הייתה המילה – תודה. וזו גם המילה שסובבת את כל החוויה הזו בשבילי, גם עכשיו, וכנראה לתמיד. אז – דני, גידי, יצחק, אפרים, אלון, יוני ומאיר, אתם אולי לא מכירים אותי אבל אני מכירה אתכם היטב, ורוצה לומר לכם תודה על שנים של קסם שהתנקזו לתוך ערב אחד מתוק ומושלם. יצאתי עם חיוך גדול ועם שק של סנטימנטים, ובעיקר עם זיכרון עוטף של פשטות רכה, וגעגוע לילדותנו, שהייתה יפה.

(כוורת – האיחוד האחרון, בריכת הסולטן, 20.6.13)

רגע של הולדת

במהלך שירותי הצבאי התעסקתי לא מעט בפיתוח מתודות. הייתי אחראית על כעשרים חיילות, והצורך המרכזי במתודות הללו נבע מהרצון שלי לגרום לחיילות לדבר איתי ולספר מה עובר עליהן. בנוסף, שאפתי לגוון את הפגישות בינינו, ולהפוך אותן מסתם שיחות "היי מה נשמע" לשיחות "היי תראי איזה רעיון מגניב היה לי ואיך זה מעורר אותך לדבר יותר".

אחת המתודות האהובות עליי כללה כרטיסיות ועליהן צורות פשוטות – ריבוע, עיגול, קו מקווקו, זיגזג, כוכב, איקס, וכו'. אני הצגתי שאלה, למשל, "איך היית מגדירה את החודש האחרון שלך בתפקיד?", והחיילת הייתה צריכה לבחור באחת הצורות, ולהשיב באמצעותה. מעבר ליצירתיות שנדרשה מהן כדי לענות, הדימויים שהן בחרו עזרו לי לא פעם להבין לגביהן משהו שלא הייתי מגלה בשום שיחה קונבנציונלית.

דימויים כאלה עוזרים לי גם להבין את עצמי. בדרך כלל אני לא מחפשת אותם, הם פשוט צצים מעצמם כשאני מנסה להסביר למישהו אחר או לעצמי איזו תחושה מעורפלת, או להמחיש תובנה שהסברים רגילים לא לוכדים את עומקה. כך קרה שבאיזה לילה קיצי לפני קצת פחות משנתיים, בעודי יושבת בתוך האוטו ליד הבית בעיצומה של שיחת טלפון ארוכה ונרגשת שאני כבר לא זוכרת בדיוק במה היא עסקה, הבנתי שהחיים שלי הם ספירלה.

אני בת עשרים ושלוש היום. שזה מוזר, כי אף פעם לא הייתי בת עשרים ושלוש. המספר הזה זר לי עדיין. ידעתי להיות בת עשרים ואחת. גם בת עשרים ושתיים. וכל פעם כשאני כבר לגמרי מתרגלת סוף סוף – שוב מתחלף הגיל. וכמה קשה לתפוס באמת שאני אותה אחת מאז. זו שהייתה בת שנה ובת חמש ובת שתים עשרה ובת שבע עשרה ובת עשרים – זו אני, כולן אותה אחת, למרות שמנקודת המבט שבה אני נמצאת עכשיו לא תמיד ברור לי הקשר בין כל אלו, ולו ברמה הפיזית וה"טכנית" ביותר. אני מרגישה רחוקה מהן.

ואז היא שוב עולה בעיני רוחי – הספירלה. דרך שמסתובבת סביב אותה נקודה גרעינית שלא משתנה, חוזרת שוב ושוב על אותו המסלול, עוברת באותם המקומות והנופים, רק העיגול גדל מעט בכל סיבוב. אני. אני גדלה מעט בכל סיבוב. מיום ליום, מחודש לחודש, משנה לשנה.

בשבילי זו הייתה תובנה מכריעה מאין כמוה, שעזרה לי לקבל את האני הזו שגדלה כל הזמן, בקצב שמונע ממני להפנים עד תום את סחרור החיים הבלתי פוסק הזה, ולהשלים איתו. להבין שכן, הילדונת שמתרוצצת מולי על המסך בצילום וידיאו מחגיגת סיום בגן – זו אני. והילדה בתמונות ממסיבת הבת מצווה, לובשת שמלה שלא ברור לי איך בחרתי דווקא בה – זו אני. והנערה המתבגרת שכתבה שירים מהורהרים שמביכים אותי עכשיו בשפה הבוסרית שלהם – זו גם כן אני. והתלמידה, ותלמידת התיכון, והחיילת, וזו שפתחה את הבלוג הזה לפני שנתיים וקצת, הן כולן אוחזות זו בידה של זו, ובכל סיבוב של הספירלה אני נושאת אותן איתי, בעודי מקיפה את השרשרת האנושית הזו שוב ושוב.

והכל במעגלים. אבל לא מעגלים סגורים, אלא קו אחד מתמשך שהולך ומתרחב במעגליו. מסתובב. נקודת ההתחלה ידועה וקבועה, נקודת הסיום עלומה. קו אחד ארוך ומעוגל מחבר ביניהן. ואני? אני שם, בדרך. אני בדרכי.

עוד דבר שהחיילות שלי היו שומעות ממני הרבה, זה דיבורים בשבחה של הדרך. נהגתי לומר להן שזו אחת המילים האהובות עליי בעברית – הצליל שלה מזכיר דריכה, הישארות במקום, אבל המשמעות בדיוק הפוכה. כמה מנחם לדעת שהעולם בנוי על תנועה, על התקדמות, על שינויים. זה מפחיד מאד, אבל גם מרגש. כל העולם הזה, כל הזמן, מאז נוצר ועד היום ועד בכלל, וגם אני בתוכו – הכל תמיד ממשיך לנסוע.

פעם כתבתי אחרי הופעה של אביתר:

"בדרך בדרך, כמה אפשר להיות בדרך, אני רוצה כבר להיות שם. אבל כמו במערכון הידוע, אין "שם", ובכל פסיעה אל עבר הרצוי אך בלתי ידוע אני מתרחקת ממנו ומתקרבת אליו בו זמנית. כל פעם מגיעה עד אליו, עד ל"שם", והנה לנגד עיניי הוא הופך ל"כאן", ונולד לו "שם" חדש. איזה יופי. ונכון שאני כל הזמן מוצאת את עצמי מחכה לדברים גדולים שיקרו בדרך, אבל אתמול פתאום נפל לי האסימון שוב, שבעצם מה היא הדרך עצמה אם לא דבר גדול מאד שקורה לו לאיטו. והייתי כל כולי געגוע ונחמה".

אז אני הולכת בדרך הזו, הספירלית, שבה לכל נקודה יש תמיד נקודות תואמות במעגלים שקדמו לה. והנקודות חוזרות ובאות ופוגשות בי שוב ושוב בסיבוביי, בין אם בצורת העצמי-הזו-של-אז שמתעוררת ועולה למולי ברגעים מפתיעים, מכל מיני תקופות עבר וגילאים שחלפו, וכל פעם היא קצת דומה לי וקצת אחרת. בין אם בצורת התמודדויות ושאלות שאני ניצבת מולן בחוסר אונים, ולפתע נזכרת שבעצם הייתי פה כבר קודם. בין אם בצורת אנשים שאני פוגשת, מתקרבת אליהם ואז מתרחקת ופתאום מתקרבת שוב, או שירים, שהרבה פעמים קורה איתם תהליך דומה. ובין אם בצורת החגים שחוזרים מדי שנה, ותאריכים הרי גורל למיניהם, והיום שבו נולדתי, שבכל שנה מחדש שוב מפתיע אותי במפגש איתו, ובמפגש איתי.

והיה זה אלתרמן שכתב ש"גם למראה נושן יש רגע של הולדת". לא תמיד זוכרים את הניצוץ ההתחלתי הזה, לא תמיד מזהים אותו כשהוא חוזר וניצב שוב מולך. אבל אני רוצה לזכור שאני, וכל חלק ומישור ונקודה שבי, קשורים עדיין לאותה נקודת התחלה, ממשיכים לנבוע מאותו רגע של הולדת, אז, לפני עשרים ושלושה סיבובים במעגל. ועם השנים, עם הדרך, הכל רק הולך וגדל, הולך ומתרחב. הולך ומתרחק מאותה נקודה התחלתית אבל תמיד מחובר אליה, ופוגש בה שוב ושוב.

וזו הדרך שמאז אותו רגע של הולדת נסללת איתי אל מי שאני היום, ואל מי שאהיה מחר, ובעוד שנה, ובעוד עשור. והיא עודנה נפקחת לאורך.

הוידיאו הזה צולם ממש לפני שנה (חדי העין יוכלו לזהות אותי בתוך הקהל המאושר). ברי סחרוף, מוקף מכל עבר בכישרון ובכריזמה של עצמו ושל מלוויו – גידי רז, איתמר דוארי ושי צברי, עשה לי יום הולדת שמח.

והפעם אחתום עם אותו שי צברי (טרם יצא לי להקדיש לו פוסט, למרות שכבר הייתי בהופעה נהדרת שלו. זה יקרה יום אחד). עוצמות הקול של האיש הזה מתחרות רק בעוצמות הלב שלו, ובהופעות של ברי כל הנוכחות הזו שלחה אליי שוב ושוב גלים של חום מהבמה. הרגע שבו הוא נכנס אל חיי סופית, בעוצמת רכות מופלאה, היה כששמעתי את הלחן שלו לתפילת הדרך. ואחרי כל הדיבורים על דרך, בטח ביום כזה, הדבר שהלב שלי באמת מבקש לומר הוא פשוט – תפילה.

אמן.

ממש לסיום אספר לכם ששי צברי הוא גם זה שייפתח את עונת ההופעות הנוכחית של "מוזיקה בבית", ממש בעוד שבוע. אין באמת מילים שיוכלו לתאר את המתנה הזו, את הקסם האינטימי, הפתוח והחד פעמי של ההופעות החלומיות על המרפסת. ובכל זאת ניסיתי לכתוב על ההופעה הביתית הנפלאה של נעם רותם בקיץ שעבר, ואתם מוזמנים לקרוא ולהתמלא בחשק לקחת חלק בדבר הזה, כי הקיץ שוב הגיע, ואיתו מתחדשת עונת ההופעות. אחרי שי יגיעו גם דוד לביא, ואביב גדג', וייתכנו הפתעות נוספות בהמשך. הזמינו כרטיסים מראש (כי לא תתקיים מכירה במקום), והישארו מעודכנים.

 

ויש בי מקום אחר

­­"כאבי פנטום: כשאדם מאבד איבר, יש והוא ממשיך להרגיש כאבים באיבר שכבר איננו. כלומר, המוח עדיין חווה את חוויית הכאב, באותו מקום במוח האחראי על "יד ימין", וזאת למרות שיד ימין עצמה כבר איננה. אחרי זמן מה הכאבים ייעלמו.
להקשיב לפונץ' זה לקבל כאבי פנטום של איבר שעדיין אין לך. אם תקשיב מספיק זמן, בלב מספיק פתוח, זה יתחיל לכאוב לך שם. ובאותו מקום שזה כואב, יתחיל לצמוח משהו. סוג של תשובה, של פתרון, סוג של הכרה. אחרי זמן מה תקום ותגלה שיש לפניך דלת למקום חדש. מקום שלא שיערת בנפשך שהוא קיים באמת".

                                        (עוזי וייל, כפי שמצוטט בספר "שיר חדש" של רוני שויקה)

לפני כמעט שנתיים כתבתי פוסט לרגל יום ירושלים. מצאתי תשעה שירים שקלעו בדיוק למה שהאוזניים שלי חיפשו ביום הזה, ולא הצלחתי לחשוב על שיר נוסף שישלים את העשירייה. כמה חודשים לאחר מכן, השיר הזה הגיע. קוראים לו "ירושלים", והוא השיר שהפיל לי את האסימון לגבי אביב נוימן.

רק איש ופסנתר, מה יותר פשוט מזה, ומה כבר אפשר לכתוב על ירושלים שעוד לא נכתב. ובכן, מסתבר שאפשר. השיר הזה, מלבד העובדה שעורר אצלי את בלוטת הדמעות, הוכיח לי שמאחוריו עומד מישהו שמכיר היטב את הגיאוגרפיה של הנפש. וכמו מדריך מנוסה, הוא מפליא לדייק ולהסביר את הקיים, אבל גם פותח בפניך מקומות חדשים. שבילים שלא ידעת שקיימים. בך.

את אביב כבר יצא לי לפגוש על איזו במה או שתיים לפני שנים, לא בכוונה, עם ההרכב "סמטת פחם". מהרגע הראשון היה שם משהו אמיתי, אבל גם קצת אלים, או אולי נכון יותר לומר: לא מתפשר. משהו שקצת פחדתי להכיר לעומק, אבל בד בבד הסתקרנתי ורציתי עוד. החשש מובן, הרי להצמיח מקומות חדשים בנפש זה לא קל. גם הדברים שתמצא שם עלולים להכאיב. אבל אחרי האזנות חוזרות ונשנות ל"דוד" – האלבום החדש שלו (להאזנה כאן), אין לי אלא לומר: זה משתלם.

לא כל מוזיקאי שאני שומעת באמת עושה את מה שעוזי וייל מתאר שם כל כך יפה. אלו שאני אוהבת במיוחד, בדרך כלל כן עושים את זה: מרחיבים את הנפש אל מקומות חדשים, יוצרים בתוכי את הפינה השמורה רק להם. אביב נוימן הצליח איפה שרבים נכשלים בתוך שטף המידע המוזיקלי האינסופי: הוא לא רק פוגע במקומות עמוקים וכנים – וגם זה לא מעט, אלא עושה את זה בצורה חדשה, משלו.

הוא מוביל את המאזין למסע מלא מיסתורין, כמעביר מבט חטוף על פני חלונות בקדמת הבית, בעוד את מה שמתרחש שם בפנים החדרים השונים עליך להשלים בדימיון. כמו בתמונה המתנוססת על עטיפת האלבום – הוא לא מראה את פניו, רק מזמין אותך להביט יחד בשברירי התנועה הזוהרים שנלכדו במבטו, לשמוע איך הוא טווה מהם שירים. המילים שלו תמיד מגלות קצת ומסתירות הרבה, וכמה שבא לי לצטט פה משפטים שלו שאהובים עליי במיוחד, כמעט כולם נחלשים כשמוציאים אותם מההקשר של השיר המלא. הוא יוצר שם עולמות שלמים שאורכים דקות ספורות בלבד, זה קסם. וכמו קסם אמיתי, המראות והצלילים נשארים איתך גם אחרי שהתפוגגו.

וכך, למרות שהדיסק עצמו קצר יחסית (פחות מ-40 דקות), כמעט כל האזנה גוררת איתה חצי שעה נוספת של שקט. לעבד, לחשוב, לפנות את השבילים אחרי הטורנדו. חלק מהשירים דרשו כמה וכמה האזנות עד שהצליחו לחדור פנימה, אך רובם עשו זאת מיד ובקלות. הסינגל הראשון והסוחט "אלף פעם" עם הקולות המהממים של שני ולמן המהממת, שגם מבצעת יפה יפה את "מי שהיית". "בלוז האילמים" שמתחיל עם צ'לו, מסתיים עם חצוצרה ובין שניהם מתחבא טקסט נוקב ומדויק כל כך (ובחוברת מתחבאת גם תמונה נהדרת בעמוד הזה). "אדון אוקיינוס" היפהפה שהציף לי את הלב משמיעה ראשונה. וכמובן, "התזמורת זוהרת" שמסיים את כל העסק בהתרוממות רוח גדולה.

בניגוד ל"ירושלים", שאר השירים בדיסק מעובדים ומתוזמרים, עם העשרה של כלי מיתר וכלי נשיפה. לא משהו שלא שמענו בשום מקום אחר, אבל עדיין, העיבודים מצליחים להפתיע ולרגש את האוזן. ולמרות שעושר מוזיקלי איננו הנתון הכי חשוב ביצירה, וכאמור – גם איש אחד עם פסנתר או גיטרה יכולים להצליח במקום שתזמורות סימפוניות ייכשלו, עדיין מדובר בבונוס עצום. בטח כשמדובר באלבום בכורה של יוצר חדש.

ואולי זו השורה התחתונה: האלבום הזה לא נשמע כמו אלבום בכורה. אביב נוימן שר, כותב, מנגן ומשחק בלב שלי כאילו זה מה שהוא עושה כבר שנים. ואולי זו השורה התחתונה באמת, כי הרי בית צריך להיות בית, ולא משנה אם הוא חדש או ישן, קטן או גדול, מאובזר או פשוט, הוא רק צריך לתת את התחושה הקיומית שיש לך מקום. זו יכולת מופלאה, ליצור בנפש מאזיניך מקומות חדשים, וגם להעניק להם את התחושה הבלתי ניתנת לעירעור שהאוצרות האלה היו קיימים בתוכם מאז ומתמיד. מתנה כזו מלטפת בבת אחת את כל צלקות הדרך וגורמת להן לזהור.

לפני סיום רק אספר לכם שבמוצאי השבת הקרובה (16.3) אביב ישיק את האלבום במועדון האזור (פרטים כאן). את השירים הללו שמעתי בלייב בעיקר בוריאציות אקוסטיות, כך שאני מתרגשת מאד לשמוע אותם מנוגנים עם להקה. האמת היא שאני מתרגשת מאד גם בלי קשר, כי בחודשים שחלפו מאז שמעתיו לראשונה, אביב כבר נעשה קצת חבר. אבל כשהוא יעלה על הבמה הכל יישכח. אני אעצום עיניים ושוב אהיה בירושלים שלו, אנשום את האוויר, ואתן לו לחתור בין הגלים ולהוביל. וכל שנותר לי זה להציע גם לכם את שירותיו: אם אתם צריכים מציאה, או מסע, או בית, תנו לאביב נוימן להיות המדריך שלכם לשם.

("דוד" – אביב נוימן, 2013)

* * * * * * * * * * * * * * * *

ולעניין אחר לגמרי:

בעיקרון אני נגד קידום עצמי לא רלוונטי, אבל מאחר וזה כן רלוונטי ומאחר והקידום העצמי פה הוא שולי יחסית, אני שמחה ומתכבדת להזמינכן (כן, נשים בלבד) לערב יצירה מקורית של "מזמור", בית הספר למוזיקה שאני לומדת בו. אני אשיר שיר אחד משלי, אבל עזבו את זה: אחרי ששמעתי את כל השירים שהולכים להתנגן שם – אני מרגישה לגמרי בנוח להזמין חובבות מוזיקה באשר הן, ולאו דווקא כאלה שמכירות אותי אישית, וגם לומר בפה מלא שהולך להיות ערב יפהפה ומרגש. באמת.
זה יקרה ביום שני הקרוב, 18.3, הפרטים המלאים בפלייר המצורף.

יבוא החסד, תבוא הנחמה

הרב מנחם עזב אותנו.

לכאורה אין מקומו של הפוסט הזה בבלוג העוסק במוזיקה, אבל הקשר בין הרב מנחם פרומן ז"ל למוזיקה היה ועודנו כל כך פשוט ובהיר, שאני לא מרגישה צורך להתנצל. וחוץ מזה, כבר ימים ולילות ארוכים שהאצבעות מבקשות לכתוב משהו, והלב לא מוצא את המילים. עכשיו מצאתי כמה, ואני רוצה להשמיע אותן למי שרק מוכן לפתוח את הלב שלו לדקות ספורות, ולהכניס אליו את האיש הכל כך חד פעמי הזה. אם הכרתם אותו, אינכם זקוקים לי. רבים רבים הולכים עם מועקה בלב מאז ליל שני העצוב השבוע. אם לא הכרתם אותו, אולי כבר מאוחר מדי. אבל אולי לא. אז הנה המילים שלי, אולי משהו עוד אפשר ללמוד.

ושוב הן מסרבות להיכתב. כי איך אפשר להקיף במילים אדם? ועוד אדם כמוהו, שבגופו הרזה החזיק והרקיד עוצמות חיים אדירות כאלה, שרק אחרי טנגו מתמשך ואכזרי נכנעו לסרטן. לפני כמה חודשים, בראיון מרתק ב"הארץ", הוא אמר שהוא חי חיים של תחנונים. יותר משנתיים שהוא התקיים על הנפש, הרופאים כבר מזמן הרימו ידיים. הנפש לבדה החזיקה את הגוף המותש והצעידה אותו הלאה, עד קצה הזמן, להדליק בעולם עוד ועוד אורות.

לאירועי ליל הושענא רבה בתקוע (שם צולם הוידיאו הקודם לפני חודשים ספורים) מגיעים מדי שנה אלפי אנשים. אני חושבת שבהלוויה השבוע, באותו מקום, היו אפילו יותר. כל כך הרבה פרצופים מוכרים ראיתי שם, מכל כך הרבה מקומות והקשרים, ולא הצלחתי לחשוב על עוד אדם שהיה מסוגל לקבץ אליו כזה מגוון של בודדים וציבורים. כולם באו להיפרד. באחד ההספדים נאמר שמלבד עשרת ילדיו, עוד רבים נשארו יתומים עכשיו. אני לא יכולה לומר שהוא היה הרב שלי, אבל אם יש מישהו שכמעט התקרב למלא את התפקיד הזה בשבילי, לא במובן של סמכות הלכתית אלא במובן של הנהגה רוחנית – זה היה הוא. לא תמיד הבנתי מה הוא אומר. לא תמיד הבנתי את מעשיו. מישהו אמר השבוע שהרב מנחם חי בתודעה של גאולה בזמן שהעולם שלנו עוד רחוק משם מאד. אבל בשבילי הוא היה מהאנשים שגם כשלא הבנתי את מילותיהם, המנגינה שמסביבן עשתה את שלה.

הרב מנחם היה שיר שרציתי ללמוד.

והיו, כמובן, מחיאות הכפיים. באמצעות מחווה שמשמשת בדרך כלל כהבעת הערכה לאדם אחר, נפרד ממך, הרב מנחם – בהשראת רבי נחמן מברסלב – עורר שוב ושוב תנועות של חיבור. של קירוב הפכים וצירוף ניגודים. של שלום. יד ימין ויד שמאל מתחברות במכה ובצליל. והרוח שמנשבת ביניהן במחיאת הכפיים צועקת לשלום שיבוא.

בשנים האחרונות הוא ייסד אירועי "תורה-שירה", בהם הוא לימד ומוזיקאים שרו לצידו. לכאורה הלימוד היה העיקר והנגינה ליוותה אותו, אבל לא היה ספק שמבחינת הרב מנחם התורה והשירה אחת הן, שני זרמים מעורבבים בנהר שוצף שמטרתו להמיס אט אט את האבנים בלב ובמחשבה. להוליד חופש. הוא לימד זוהר, או רבי נחמן, ושוב ושוב היה מגיע הרגע שבו הוא היה עוצר את דיבורו בבת אחת, ומסמן למוזיקאי שלצידו – יאללה. ואחרי ששיר אחד היה מתנגן, שוב הייתה מגיעה מצידו אותה התנועה שהביאה איתה שיר נוסף – וחוזר חלילה. הוא הכיר בכוחה של המוזיקה לשבור קירות שאפילו דברי אמת לא יכולים להם.

הוא היה איש של הפתעות, שסירב להיות מוגדר ותחום. הימנים חשבו שהוא שמאלני, השמאלנים חשבו שהוא ימני. חבריו היהודים הלינו על כך שהוא נפגש עם מנהיגים ערביים, הערבים לא ידעו איך לאכול את פעיל השלום שגר בהתנחלות. הוא היה דתי וכופר, איש הלכה ואיש חירות. הוא מילא בעולם הזה תפקיד ומקום שאין אחר שימלא תחתיו. משבצת שלא הייתה כמותה לפניו, וספק אם תהיה אחריו. זו הייתה משבצת בלי גבולות, בלי קווי מתאר, רק רוח וחופש.

זו קלישאה, אבל בהרבה מישורים הרב מנחם הקדים את זמנו. אהוד בנאי אמר עליו שהוא הרב של הרוקנרול הישראלי. גם במשבצת הזו נראה שאין מי שימלא את מקומו.

הרב מנחם היה עיר מקלט לחופש. רק שם יכולים הניגודים להתחבר.

יש מי שיגיד שהוא היה משוגע. אם זכור לי נכון, הוא אף העיד כך על עצמו בעצמו. אבל בינינו, יש מישהו נורמלי בעולם הזה? אנשי אמת נתפסים פעמים רבות כמשוגעים בעולם השקר, והוא היה איש אמת. השיגעון שלו נתן מקום לכל המשוגעים שביקשו אוויר לנשימה. ביום ירושלים האחרון הוא יזם אירוע תחת השם "יום ירו-שלום", בו שרו וניגנו למען ירושלים ולמען השלום ברי סחרוף, אהוד בנאי (שניהם שרו גם בהלוויה), ועוד, הרב מנחם דיבר, וגם חברו הקרוב איברהים. הבכי והצחוק שימשו שם בעירבוביה, וגם מחיאות כפיים נשמעו, כמובן, יותר מפעם אחת. את התחושה שיצאתי איתה מהערב הזה אני לא שוכחת. התקווה נכחה שם בחלל האולם כמו שלא הרגשתי אותה נוכחת בשום מקום ובשום זמן בכל שנותיי על האדמה הזו. משב רוח אדיר של תקווה, עוצמתי כל כך עד שהוא היה כמעט מוצק, אבל לא מכביד. מלטף.

כי הרב מנחם, כשמו כן אישיותו, היה מנחם גדול. אחרי שחלה הוסיף לעצמו את השמות "חי שלום", ששניהם הלמו אותו להפליא, אבל בראש ובראשונה הוא היה מנחם. כמה קל לזעזע, לפצוע, להחריד, וכמה קשה לנחם באמת. ועכשיו, בצער הפרידה הזה, כשהוא כבר לא כאן – מי יתננו נחמה?

אכן, קשה לכתוב דמעות. כששמעתי את הבשורה המרה הרגשתי שהשמיים נקרעים. ומאותו הרגע ועד עכשיו, המילים נאספות ובאמת רוצות לעזור, לתאר, לגעת, אך אל מול האינסוף האנושי הזה – גם מהן נבצר למלא את החלל שנפער. אני קוראת וקוראת ושומעת ורואה ונזכרת, אבל הבור בלי תחתית, מסרב להתמלא. ובכל זאת, מתוך כאב האובדן מתבהרת ההודיה הגדולה על מה שהספקתי לקבל ממנו. לצערי מדובר בהבזקי אור בודדים וספורים, אך הם מעט המחזיק את המרובה, וכאמור – משהו עוד אפשר ללמוד, גם עכשיו. בתוך הזיכרונות והמתנות הללו אני מבקשת להזכיר עוד תמונה אחת שלא תישכח ממני לעולם:

לפני כשלושה חודשים, בסופו של מבצע "עמוד ענן", נדדו אירועי "תורה-שירה" לקיבוץ עלומים שבעוטף עזה. הרב מנחם, יחד עם אביתר בנאי, ירדו אל הנגב המתאושש ממכת הטילים, להביא מילים ומנגינות של נחמה. וכרגיל הרב מנחם דיבר, ואביתר שר וניגן, ואז – בסוף הערב – הגיעה עת התודות. הרב מנחם הודה לכל המארגנים והעוזרים, לכל מי שסייע לאירוע להתקיים, וסיים ב"תודה למקור החיים". ואז, תוך שהוא מלווה את עצמו במחיאות כפיים אדירות – אלא מה – הוא צעק כלפי מעלה שוב ושוב לפי הקצב: "תו-דה תו-דה תו-דה תו-דה". והקרביים זעקו איתו ושלחו דמעות חמות אל העיניים, שנפקחו ונעצמו ונפקחו שוב בפליאה גדולה, למראה איש לבן וזוהר שמחלה נוראית מאיימת על חייו, והוא עומד וזועק כולו הודיה על חלקו בעולם.

"הגוף יש לו סוף, הנשמה – אין לה סוף, אין לה סוף"…

גם את הראיון המופלא ההוא הרב מנחם סיים באותה הדרך. וגם בנו יוסי אמר בהלוויה שאחרי שנגמרות כל המילים, נשארת רק עוד מילה אחת לומר, רק עוד מילה אחת שיש לה טעם וערך ומקום.

אז – הרב מנחם, תודה.

"האמת והשלום אהבו".

בשבח הדברים החולפים (שנתיים לבלוג)

 

                                                         (מתוך "בשבח הדברים החולפים"/ישראל אלירז)

מאז השחרור, כבר קצת יותר משנה וחצי, אני עובדת בחנות צילום. זה לא חדש שעניינים טכניים (לכאורה) מעוררים אצלי תהיות קיומיות בקלות, כבר התרגלתי, אבל האמת היא שעבודה בחנות כזו פשוט מזמינה את זה. לפתח תמונות של אנשים זרים ממש גורם לי להיכנס לתוך החיים שלהם, בלי שהם מודעים לכך.

הבחירה של התמונות, הפרצופים הניבטים מהן – מדי פעם פרצוף מוכר מפתיע אותי מתוך תמונה של אדם זר, הסיטואציות המצולמות שלפעמים ממש מזמינות לנחש מה קרה ומה נאמר ברגע הצילום, המקומות המוכרים לי ואלו שלא, אלפי הסצינות הקטנות שנלכדו בעדשה ומתעדות רגע שאיננו עוד.

אנשים מביאים תמונות של אירועים משפחתיים – בתור נקבה טיפוסית יש לי עניין מיוחד בתמונות חתונה. וכמעט תמיד אפשר לגלות דרך התמונות – עמוסות חיוכים ככל שיהיו – מי פחות מסתדר עם מי, מי ממש שמח ומי היה מעדיף לא להיות כאן. אפשר לזהות אם בני הזוג עצמם מאושרים ונינוחים, לוקים בבהלה פתאומית או סתם שרויים בהלם קל מהמתרחש סביבם. אפשר ללמוד על אופי האירוע שהיה, להתרשם מעט מהאוכל ומהריקודים, פה ושם אני כמעט מצליחה לשמוע את המוזיקה שהתנגנה באולם.

מגיעות אלינו תמונות גם סביב אירועים פחות שמחים (למדתי לזהות הזמנות לפיתוח של משפחות שיושבות שבעה), וסתם תמונות יומיומיות שלפעמים משעמם לעבור עליהן ולפעמים זה מסקרן כמו לראות סרט. רוב התמונות הללו מצולמות באיכות בינונית ומטה, אבל מדי פעם יש איזו הזמנה שאפשר לזהות בה ניצוצות של כישרון צילום. וכמובן, הרבה פעמים מגיעות תמונות מטיולים, רובם במקומות ששפחתכם הנאמנה – שהקשר שלה לטיולים מתחיל ונגמר בשמו של הבלוג הזה – אף פעם לא הייתה בהם (חשבנו לקבוע חוק בחנות, שמי שמביא תמונות לפיתוח מטיוליו בעולם צריך להוסיף על התשלום גם טיפ כדי לממן לנו טיול משלנו).

תמונות אינן דבר חי, אבל הן גם לא מאד רחוקות מזה. הן רסיסי חיים. הן קפואות, ולוכדות משהו שכבר איננו, אבל כל אחת מהן מספרת סיפור.

וחרף ההתפייטות הזו, חייבים להודות שהטכנולוגיה השתנתה, וחנויות צילום הולכות ונעשות פחות רלוונטיות. אנשים מצלמים הרבה יותר תמונות היום, ומפתחים הרבה פחות מהן. תמונות נאגרות באלפיהן במעמקי זיכרונות הסמארטפונים והמחשבים, וברובן ספק אם ייעשה שימוש בעתיד. בערך פעם בשבוע מגיע לחנות מישהו עם דיסק-און-קי גדוש, ומספר בהתרגשות שהנה סוף סוף אשתו החליטה לפתח תמונות מהחמש-שש-שבע שנים האחרונות, שלושה ילדים כבר נולדו להם ולאף אחד מהם אין אלבום מסודר, הגדול מתחיל לחשוד ששלושתם מאומצים בכלל (את החלק האחרון המצאתי). ואז שנינו עומדים ומעלים זיכרונות מלאי ערגה מהתקופה שבה מצלמות דיגיטליות עוד לא היו קיימות, לכל תמונה שצולמה קדם תיכנון מחושב, והסקרנות שליוותה את מסירת הפילם לפיתוח הייתה מתוקה, כזו שדור הסיפוק המיידי שגדל היום – פשוט לא מכיר.

וכמובן שהסנדלר הולך יחף, למרות שהוא יכול לתפור לעצמו נעליים ממש בזול. גם לי יש אלפי תמונות מפוזרות בכל מיני תיקיות, מחכות שאגאל אותן משיממונן הממוחשב. עוד כמה מאות שכבר פיתחתי בזכות התקף אמביציה פתאומי, מחכות ליום שבו אשנס מותניים ואסדר אותן באלבומים. אני לא מתחייבת שזה יקרה בעשור הקרוב.

אז למה בכלל מצלמים? בשביל מה? את רוב התמונות הללו אף אחד לא רואה. העניין פה מורכב יותר, כי עושה רושם שאיש לא חושב על כך ברגע הצילום. כלומר, כנראה שהצילום עצמו משרת צורך אנושי כלשהו, שלא תלוי בהכרח בתוצרים.

"אי אפשר לבוא בטענות למי שרצה להעמיק לתוך כל רגע חולף, ללמוד את סודותיו, לצעוק כנגד האובדן, השינוי והתנועה".

          (מתוך "בתו של שומר הזיכרון"/קים אדוארדס)

יש משהו טראגי בכך שקיומנו תלוי במרחב של זמן, כזה שנע בהתמדה קדימה ולא עוצר ולו לרגע כדי לחשוב. דברים משמעותיים קורים לנו בעולם, רגעים קטנים-גדולים כל כך, או חזקים כל כך, או הרי גורל כל כך, או סתם יפים במיוחד. ובחלוף שבריר של שנייה, הם אינם שם יותר. רישום כזה או אחר שלהם אולי יישאר בזיכרון, אולי אפילו יתועד בדרכים כאלו ואחרות, אבל אותו הרגע בדיוק כפי שהיה – לעולם לא ישוב.

אני מאמינה גדולה בדרך, בהתקדמות, בתהליך, אבל אין ספק שיש מימד מעציב בעובדת היותו של העולם הזה כל כך חולף בהתמדה, כאשר ההתמחות הבולטת ביותר שלו היא באובדן, בשינוי ובתנועה. ולא משנה כמה הרגע הזה פלאי – טבעו תמיד נותר פגיע.

אני חושבת שזו הסיבה המרכזית והבלתי מודעת לדחף האנושי לצלם כל כך הרבה, גם אם אחר כך לא יהיה לתמונות הללו שום ערך. אני חושבת שזה השורש של אובססיית התיעוד שלי, ואני די בטוחה שזו אחת הסיבות שמביאות אותי לכתוב על הופעות.

כשפתחתי את הבלוג הזה, וזה קרה לפני שנתיים בדיוק, כתבתי ש"מוזיקה היא תנועה. היא מתקיימת רק במרחב הזמן, ואי אפשר להקפיא אותה. היא דבר חי". ואכן, יש גם יופי גדול שטמון בשבריריות הזו, בדברים שלא יכולים לקרות אלמלא יחלפו מיד לאחר מכן. שיר לא יוכל להתנגן אם כל צליל יעמוד במקומו ויסרב לנוע הלאה. וגם החיים תלויים בקונפליקט הקיומי והמתעתע הזה: כל דבר שקורה חייב לחלוף כדי לפנות מקום לדבר הבא.

"הדברים החולפים מעידים שהחולף אינו חדל להיות".

          (שוב ישראל אלירז)

קורה לי לא מעט באמצע הופעה, שאני חושבת: לו רק הרגע הזה היה יכול להימשך לנצח. או לפחות עד שבוע הבא. מניסיון העבר – זה לא קורה אף פעם, ולא משנה כמה רציתי. ובכל זאת, התיסכול על כך הוא יחסית פעוט, כי בד בבד אני מזכירה לעצמי שיבואו עוד כל כך הרבה רגעים יפים וחולפים כאלה, שחבל להיתקע ברגע היפה הזה, ואולי אפילו טוב שהוא חולף. כמו חבר אהוב שבא לבקר, הוא מחבק ומפזר מתנות קטנות, ואז ממשיך בדרכו ומפנה מקום לאלו שמחכים ממש מעבר לדלת. ובכל זאת, הרי במובן כלשהו, במרחב אחר שלא תלוי בזמן – הוא אינו חדל להיות.

"תני לרגע שיחלוף, העבר עוד לפנינו".

          ("מונסון"/ברי סחרוף, מילים: מיכה שטרית)

ויש עוד קונפליקט ספציפי שנעוץ בחוויית הדברים החולפים, והוא קשור לאובססיית הצילום האנושית שהזכרתי קודם. אם להתייחס לנושא המרכזי שבו עוסק הבלוג הזה מאז היווסדו – הופעות – ובכן, יש כל מיני דרכים לחוות אותן. בשנים האחרונות הולכים ומתרבים האנשים שרואים הופעה שלמה בצילום וידיאו דרך מסך הפלאפון שלהם. יוצא לי לראות לא מעט צלמי סטילס מוכשרים שתוך כדי ההופעה עסוקים יותר מדי בהגדרות המצלמה שלהם כדי להפיק את התמונה המושלמת, וספק אם הם מצליחים להיות שם בכלל ולהרגיש משהו מההופעה עצמה. ויש גם תופעות שמעלות חיוך: כבר כמה פעמים ראיתי בחור אחד שיושב בהופעות ומצייר. כל זה מעלה את השאלה – עד כמה להיות ברגע עצמו, ועד כמה להיות עסוק בלתעד את הרגע, בהנחה ששני הרצונות הללו עלולים להיות סותרים?

בצילום וידיאו אני חוטאת פה ושם, אבל מנסה לא להרגיש בזה – מניחה את המצלמה על השולחן או על הברכיים ומשתדלת להתעלם מקיומה. תמונות הייתי מצלמת פעם, אולי לא במקרה זה לא ממש קרה כבר המון זמן. ולצייר אני לא יודעת. אבל יש דבר אחר שאני עושה בהופעות: כותבת.

אני כותבת כדי לזכור, כדי לוודא שלא אשכח. בסיקורים הראשונים שיצאו תחת ידיי, אי שם בגיל 16, לא נזקקתי לעזרים חיצוניים. חזרתי הביתה, וההופעה כולה – על כל הניואנסים הקטנים שהיו בה – עוד הייתה חקוקה בזיכרוני היטב. זה כבר לא המצב, לצערי. אם לא אכתוב – אשכח. ובכל זאת, אני נזהרת מאד מהאפשרות שהכתיבה תפגום לי בהופעה. אם התיעוד יבוא על חשבון חוויית הרגע עצמו, יצא שכרי בהפסדי. כשהצלילים עוטפים אותי, אני לא רוצה להיות עסוקה מבלי משים בלנסח את מה שאכתוב עליהם למחרת.

לפעמים אני בכלל לא מתכוונת מראש לכתוב על ההופעה, ולכן לא רושמת תזכורות, והבוקר שאחרי מוצא אותי מלאת רגשות וחוויות שפשוט כותבים את עצמם החוצה, בלי מאמץ מיוחד. אבל זה קורה לעיתים רחוקות.

אז קניתי לי פנקס קטן, ואני כותבת בו איזכורים מרומזים לדברים שקרו או נאמרו, פורקת מחשבות שעולות בי תוך כדי, מציינת שירים שהיו יפים במיוחד. עבודת הפיענוח אחר כך משעשעת (ככה זה כשמשרבטים בחושך ובלי להסתכל על הדף), אבל באופן פרדוקסלי משהו, עצם קיומו של התיעוד הזה מאפשר לי להשתחרר מהצורך האובססיבי לזכור במהלך ההופעה את כל מה שקורה בה. אני כותבת תזכורת קטנה – וזה שם. אפשר לתת לרגע להיות ולחלוף, בידיעה שיישאר לו זכר, ואוכל לשוב אליו אחר כך. החולף אינו חדל להיות.

אני משאירה לעצמי סימנים. וזה גם מה שהבלוג הזה, והכתיבה בכלל, נותנים לי. פירורי לחם ביער. סימני דרך מתועדים שאני משרטטת בשביל מי שתיכף אהיה, כדי שיהיה לה – לי – לאן לחזור. כדי שאף פעם לא נלך לאיבוד.

והרגעים הגדולים באמת קורים כשאני מפנה את מבטי הצידה לרגע, ומגלה שבשביל הזה אני לא צועדת לבד.

שנתיים חלפו מאז שהבלוג הזה נפתח. את כל התודות כבר כתבתי בשנה שעברה, אז רק אומר שוב שהחוויה הזו, של לכתוב לגמרי בשבילי ולגלות שההד מגיע עד לאנשים אחרים, זו מתנה גדולה כל פעם מחדש. מספר הצפיות בשנה הזו היה כמעט זהה לזה של שנה שעברה, מה שמראה שלמרות שכתבתי הרבה פחות – בדרכים כאלו ואחרות אנשים הגיעו לכאן, וקראו, וזה מרגש. אפילו אם הם הגיעו לכאן בטעות רק כי הם חיפשו בגוגל "שיטות איך לא להתרגש בהופעה בשירה", "תינוק מזיז את הראש מצד לצד", "אפרת גוש לא נחמדה", "יובל שרלו + מאיר אריאל", "ברכת יום הולדת לגיסתי" או "הבשורה של אהוד בנאי להורדה" (הכל אמיתי, כמובן).

תראו מה זה, פוסט שלם ואפילו לא שיר אחד. אז הנה:

כל רגע מותח מיתר על הלב
עכשיו בשקט אפשר להרפות
מה שקצת יישכח, יתעמעם, יתפורר
דפיקת לב על מיתר תדע לאחות.

           (זה שלי)

אז תודה גדולה לכם ולאל, ושהשנה הבאה תביא איתה עוד הרבה דברים חולפים ויפים. לכולנו.

בברכת… תמיד יש מוזיקה, וכמובן – יום הולדת שמח!

מיכל