Skip to content

כך זה הצטייר בילדותנו

26 ביוני 2013

את מספר הלהקות שאני אוהבת אפשר לספור על אצבע אחת. כוורת. תמיד הייתה לי פינה חמה בלב למשינה, וגם כנסיית השכל נמצאת בפלייליסט, ובכל זאת, אהבה אמיתית ללהקה – ולא לזמר או זמרת בודדים – זה רק הם. מהסיבה הפשוטה הזו, לא יצא לי לצבור חוויות של שמחה וציפייה לקראת איחוד כלשהו, הרי בפעם הקודמת שזה קרה אצלם הייתי בת שמונה ושמעתי בעיקר קסטות של הופה היי (נו, מתי הם מתאחדים?). אבל האמת היא שלא זו הסיבה שהתרגשתי כל כך.

יש איכות מיוחדת לשירים שאתה מכיר מילדות. לפעמים האיכות צילום: אילן בשורהזו יכולה לפגוע ביחס שלך לאותם שירים שנים אחרי, אבל לפעמים בדיוק ההיפך. במקרה שלי ושל כוורת, מדובר בשירים שאני זוכרת מנוגנים בבית, חלקם אפילו ממש מקושרים אצלי לחוויות ילדות ספציפיות. לא הייתי מסוגלת לקלוט את רוב הטקסטים שלהם, ואני זוכרת את עצמי חגה בתהיות ילדותיות סביב משפטים שלא הבנתי את ההומור הסנדרסוני המשונה שלהם, אבל כבר אז השירים האלה היו מעניינים מספיק כדי לגרום לי לשים לב, ולרצות לחזור אליהם בעצמי אחר כך. והיו את המערכונים, עם משפטים כמו "אביו ואמו היו הוריו היחידים, דבר שהשפיע עליו קשות למשך כל ימי חייו". את זה דווקא הבנתי כבר אז.

ובסביבות הבת מצווה, עם רכישת הדיסקים היזומה הראשונה שלי, האלבום המשולש של "כוורת בפארק" היה אחד הראשונים שהעניק לי את חוויית החרישה על דיסקים עד ידיעתם בעל פה. מצחיק לחשוב שקניתי את האלבום הזה בסך הכל ארבע שנים אחרי שהוא הוקלט באיחוד של 1998. כבר אז כוורת היו נראים לי כשייכים לתקופת עבר מופלאה ונשכחת, ולא העזתי לחלום שאהיה בהופעה שלהם בעצמי.

אז אני חושבת שהקסם הגדול של כוורת מבחינתי, לפני ואחרי הכל, נעוץ בעובדה שהם בשבילי ילדות, וכזו שלשם שינוי לא בא לי לשכוח או להתחמק מקיומה. וכשבין חברות העלינו שוב ושוב את השאלה ההיפותטית כמה נהיה מוכנות לשלם על כרטיס לאיחוד שלהם, הסכומים עלו גבוה מאד. יש מצב שזה נבע מהעובדה הפשוטה שבכלל לא האמנו שזה באמת יקרה.

ו… בכל זאת הגענו, למרות הכל.

בסוף אפילו לא נדרש כסף כל כך רב (יחסית), אבל כן נדרשו חושים של נינג'ה. כצפוי וכידוע, האתר של בימות קרס פחות מעשר דקות אחרי תחילת המכירה, ושפחתכם הנאמנה כמעט גמרה לעצמה את האצבע בריפרשים עד שהוא יעלה שוב. הסוף ידוע מראש – כנראה שירדו לי כמה שנים מהחיים בתהליך ההזמנה המפרך, אך לבסוף המבצע הושלם בהצלחה יתרה. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה מעטפה בדואר, ובתוכה הדבר שידעתי שאצטרך להציל מהבית אם חלילה תפרוץ בו שריפה פתאומית: שלושה כרטיסים להופעת האיחוד של כוורת, 2013.

ואין זה מקרי שהפוסט הזה לא מתכוון לעסוק יותר מדי בהופעה עצמה. בן שלו המדויק כתב לפני כשלושה חודשים בעקבות היסטריית הכרטיסים:

"החודשים שלפני ההופעה, אלה שבהם אתה נערך אליה וחושב עליה ומדמיין אותה ונזכר במי שהיית כששמעת את המוזיקה הזאת לראשונה – זה הדבר האמיתי".

והוא צודק. החודשים שחלפו בין רכישת הכרטיסים לבין ההופעה עצמה היו "כוורתיים" מאד בשבילי. "כוורת בפארק" שוב התנגן בלופים בבית. בין לבין חזרתי אל שלושת האלבומים המקוריים של הלהקה, שאותם כמעט ולא שמעתי בעבר כי העדפתי את גרסאות ההופעה המוכרות לי מאלבום האיחוד. נזכרתי בשירים נהדרים שלהם, שלא ייאמן כמה מרעננים ורלוונטיים הם נשמעים גם היום, ארבעים שנה אחרי שהוקלטו. חפרתי ביוטיוב ובגוגל כדי למצוא עוד ועוד קטעי וידיאו, תוכניות רדיו, כתבות וגרסאות נדירות שהצטברו סביב הלהקה הזו, שפעלה בשטח בסך הכל כשלוש שנים. ודמיינתי, ונזכרתי, וחיכיתי, והתרגשתי מאד.

בן שלו הוסיף וכתב ש:

"גם מי שאינו מעורב רגשית בהופעה מרוויח בחודשים שלפניה. פתאום שומעים את הלהקה ברדיו, ואנשים מדברים עליה, והיא נמצאת באוויר התרבותי והופכת אותו לנעים יותר. זה מה שקורה עכשיו עם "כוורת", וזה כמובן דבר נהדר".

הציפייה והבאזז שעורר האיחוד הזה היו מוצדקים, והספיישלים והכתבות וההתרגשות הגלובאלית – שכל כך לא קורים סביב הופעות אחרות שאני הולכת אליהן – היו דבר נהדר באמת. וגם ההופעה עצמה הייתה דבר נהדר. אבל מה כבר אפשר להגיד? הרי כולם היו שם, לא? לשאלה "מה ישראלי בעיניך" יש עכשיו תשובה חדשה-ישנה. כשצעדנו ברחובות ירושלים בדרך לבריכת הסולטן, היה נדמה שכל הצועדים סביבנו הולכים גם הם להופעה. ובעלייה חזרה לאוטו, זכינו לראות רחובות מלאים באנשים מזמזמים, שרים, צוחקים, ובאופן כללי מאושרים למדי.

בהופעות שמחכים להן כל כך הרבה – וזו כנראה ההופעה שחיכיתי לה הכי הרבה אי פעם – תמיד יש חשש שגודל ההתרגשות יעיב על ההנאה ועל היכולת להיות שם בזמן אמת. ואכן, עברו כמה שירים עד שהפנמתי את המתרחש, אבל כבר מהרגע שנכנסנו למתחם ההופעה שקעתי באופוריה מוחלטת ומטופשת מאד, כולל ריקודים קטנים במקום, חיוך מאוזן לאוזן וצחקוקים לא לגמרי רצוניים. וכשהם עלו סוף סוף, אחרי הציפייה המרחפת, פתאום אלפי אנשים בבת אחת שאגו מאושר, והאוויר היה מלא בחום ובאהבה ובפשטות ובשמחה. כמו ילדים. וסנדרסון גיחך אל הקהל: "תשמעו, לא השתניתם בכלל".

שיר אחרי שיר, מהרגע שקלטתי מה קורה סביבי, פשוט לא הצלחתי להפסיק לחייך. הנוסטלגיה לגמרי יכלה להחזיק את ההופעה הזו, אבל מה לעשות שהרבה מעבר לה, כוורת פשוט נתנה הופעה מעולה. לראות אותם על הבמה, לשמוע את השירים פשוטים ומורכבים וטובים ומוכרים וחיים כל כך, את הסולואים שנותרו גאוניים, את ההרמוניות הקוליות שלא השתנו ברבע טון למרות השנים והסיגריות, ועוד בליווי של הוידיאו ארט המושקע מאחורה והשירה האדירה מכל עבר… כוורת חזרה, ובגדול. הרגשתי שהקהל לא יודע לאן להוליך את השמחה וההתרגשות, וגם אני לא ידעתי, אבל עם האהבה המטורפת שהייתה שם באוויר לא היה צריך לדעת כלום. הייתי בעננים.

ויש את הרגעים האלה שאתה נזכר בהם פתאום, שבוע אחרי.

איך בהתחלה נבהלתי לראות את הקלידים ריקים, ורק זה היה חסר לי, ואיך כשבאמצע "למרות הכל" יוני רכטר הגיח סוף סוף והתיישב, הקהל הריע והוא חייך ונופף בביישנות. איך קלפטר קרע אותנו מצחוק עם ההשתתפות החיננית שלו בסיפור המכולת, ואיך הקהל לא הצליח להפסיק למחוא כפיים בכל פעם שהוא נתן סולו מבריק כמו אז. איך הקול של אפרים שמיר נשאר צלול ועמוק למרות כל השנים, ואיך פתאום אהבתי את "היא כל כך יפה" שאף פעם לא ממש עשה לי משהו. איך פוגי הוביל את "הבלדה על ארי ודרצ'י" והחזיר לי בבת אחת את הזיכרון של הפעם הראשונה ששמעתי את הקול המשונה הזה, ואת השיר המורכב והאבסורדי שלא הבנתי אז בכלל והיום הוא אחד האהובים עליי. איך אלון והצרידות החיננית שלו הרימו את כל מי שעוד ישב עם "בא לשכונה בחור חדש". איך גידי בכתף פרוקה ובקול קרוע שר "במקום בו עמדת נשאר רק אוויר" וכולם בכו איתו. ואיך דני, הגאון הזה, שבהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם כי בעצם כל זה התחיל ממנו, אמר לקהל "תודה שגדלתם איתנו" ופשוט סיכם את הכל.

שוב ושוב במהלך ההופעה העברתי את המבט על פני הבמה מצד לצד, והרגשתי כאילו אני פוגשת חברים ותיקים. כי השלם השונה מסך חלקיו שהוא השביעייה הזו, והשירים האלה, כולם חברי ילדות.

והתחושה הכללית הזו שאתה נזכר בה פתאום, שבוע אחרי, ומתפלא מחדש. איך הם היו שם כולם, נפלאים ומדוייקים ונרגשים כאילו אף פעם לא היה בעולם הזה זמן שחולף.

צעירים ויפים. כוורת

ואיך ממש בסוף, ב"נחמד" שהיה השיר האחרון, התמונות הישנות של חברי הלהקה צעירים ויפים התחלפו על המסכים מאחורה והזכירו שכן, יש זמן שחולף, וכך צריך להיות. ולאהבה המוצקה שמילאה את האוויר הצטרפו תחושת השלמה וקתרזיס שכבר לא היה לי מקום להכיל אותו, ולילדה שבתוכי בטח לא היה, אבל נתתי לה יד, ולרגע הכל היה בסדר.

"והכל פתאום אחר,
מסוער יותר,
מהיר יותר,
יפה יותר,
אחר".

(כן, אין מה לעשות, בסוף מכל הכוורת הזאת אני יודעת מי הדבורה האהובה עליי)

באותו עניין, יש לומר שבמובנים רבים – מזל שכוורת התפרקה. לא בטוח שהכיוונים שהלהקה הייתה הולכת אליהם לו המשיכה לפעול היו חיוביים בהכרח (כפי שניסה להוכיח המערכון שהוקדש להם ב"ארץ נהדרת"). אבל מעבר לכך, הכישרון הרב והיצירתיות הרבה שגעשו בשבעת המופלאים האלה פשוט לא היו יכולים לבוא לידי ביטוי מספק במסגרת ההיא. וכך זכינו לפירות של כל קריירות הסולו שלהם, שהשירים מתוכן שנכללו בהופעה היו היילייטים בזה אחר זה, ומן הסתם לא היו קורים בכלל לולי הפירוק. מדהים לחשוב שלמעט מאיר פניגשטיין שהוא היחיד שהלך לכיוון אחר, כל חבר בלהקה הלא קטנה הזו תרם לא מעט נכסי צאן ברזל לפסקול הישראלי, והשאיר את חותמו באמצעות מתנות רבות לכל אוהב מוזיקה עברית באשר הוא.

ויש לומר גם שמזל שהם התאחדו עוד פעם אחת, ונתנו לי אפשרות אחרונה לסגור את הפינה הזו, ולהגשים חלום של שנים. לסמן וי, להשלים מעגלים ולהמשיך הלאה. אם יש מילה אחת שריחפה שם לאורך כל הערב הזה, מתוך השאגות והצחוק וההתרגשות והבכי ומחיאות הכפיים, זו הייתה המילה – תודה. וזו גם המילה שסובבת את כל החוויה הזו בשבילי, גם עכשיו, וכנראה לתמיד. אז – דני, גידי, יצחק, אפרים, אלון, יוני ומאיר, אתם אולי לא מכירים אותי אבל אני מכירה אתכם היטב, ורוצה לומר לכם תודה על שנים של קסם שהתנקזו לתוך ערב אחד מתוק ומושלם. יצאתי עם חיוך גדול ועם שק של סנטימנטים, ובעיקר עם זיכרון עוטף של פשטות רכה, וגעגוע לילדותנו, שהייתה יפה.

(כוורת – האיחוד האחרון, בריכת הסולטן, 20.6.13)

מודעות פרסומת

רגע של הולדת

27 במאי 2013

במהלך שירותי הצבאי התעסקתי לא מעט בפיתוח מתודות. הייתי אחראית על כעשרים חיילות, והצורך המרכזי במתודות הללו נבע מהרצון שלי לגרום לחיילות לדבר איתי ולספר מה עובר עליהן. בנוסף, שאפתי לגוון את הפגישות בינינו, ולהפוך אותן מסתם שיחות "היי מה נשמע" לשיחות "היי תראי איזה רעיון מגניב היה לי ואיך זה מעורר אותך לדבר יותר".

אחת המתודות האהובות עליי כללה כרטיסיות ועליהן צורות פשוטות – ריבוע, עיגול, קו מקווקו, זיגזג, כוכב, איקס, וכו'. אני הצגתי שאלה, למשל, "איך היית מגדירה את החודש האחרון שלך בתפקיד?", והחיילת הייתה צריכה לבחור באחת הצורות, ולהשיב באמצעותה. מעבר ליצירתיות שנדרשה מהן כדי לענות, הדימויים שהן בחרו עזרו לי לא פעם להבין לגביהן משהו שלא הייתי מגלה בשום שיחה קונבנציונלית.

דימויים כאלה עוזרים לי גם להבין את עצמי. בדרך כלל אני לא מחפשת אותם, הם פשוט צצים מעצמם כשאני מנסה להסביר למישהו אחר או לעצמי איזו תחושה מעורפלת, או להמחיש תובנה שהסברים רגילים לא לוכדים את עומקה. כך קרה שבאיזה לילה קיצי לפני קצת פחות משנתיים, בעודי יושבת בתוך האוטו ליד הבית בעיצומה של שיחת טלפון ארוכה ונרגשת שאני כבר לא זוכרת בדיוק במה היא עסקה, הבנתי שהחיים שלי הם ספירלה.

אני בת עשרים ושלוש היום. שזה מוזר, כי אף פעם לא הייתי בת עשרים ושלוש. המספר הזה זר לי עדיין. ידעתי להיות בת עשרים ואחת. גם בת עשרים ושתיים. וכל פעם כשאני כבר לגמרי מתרגלת סוף סוף – שוב מתחלף הגיל. וכמה קשה לתפוס באמת שאני אותה אחת מאז. זו שהייתה בת שנה ובת חמש ובת שתים עשרה ובת שבע עשרה ובת עשרים – זו אני, כולן אותה אחת, למרות שמנקודת המבט שבה אני נמצאת עכשיו לא תמיד ברור לי הקשר בין כל אלו, ולו ברמה הפיזית וה"טכנית" ביותר. אני מרגישה רחוקה מהן.

ואז היא שוב עולה בעיני רוחי – הספירלה. דרך שמסתובבת סביב אותה נקודה גרעינית שלא משתנה, חוזרת שוב ושוב על אותו המסלול, עוברת באותם המקומות והנופים, רק העיגול גדל מעט בכל סיבוב. אני. אני גדלה מעט בכל סיבוב. מיום ליום, מחודש לחודש, משנה לשנה.

בשבילי זו הייתה תובנה מכריעה מאין כמוה, שעזרה לי לקבל את האני הזו שגדלה כל הזמן, בקצב שמונע ממני להפנים עד תום את סחרור החיים הבלתי פוסק הזה, ולהשלים איתו. להבין שכן, הילדונת שמתרוצצת מולי על המסך בצילום וידיאו מחגיגת סיום בגן – זו אני. והילדה בתמונות ממסיבת הבת מצווה, לובשת שמלה שלא ברור לי איך בחרתי דווקא בה – זו אני. והנערה המתבגרת שכתבה שירים מהורהרים שמביכים אותי עכשיו בשפה הבוסרית שלהם – זו גם כן אני. והתלמידה, ותלמידת התיכון, והחיילת, וזו שפתחה את הבלוג הזה לפני שנתיים וקצת, הן כולן אוחזות זו בידה של זו, ובכל סיבוב של הספירלה אני נושאת אותן איתי, בעודי מקיפה את השרשרת האנושית הזו שוב ושוב.

והכל במעגלים. אבל לא מעגלים סגורים, אלא קו אחד מתמשך שהולך ומתרחב במעגליו. מסתובב. נקודת ההתחלה ידועה וקבועה, נקודת הסיום עלומה. קו אחד ארוך ומעוגל מחבר ביניהן. ואני? אני שם, בדרך. אני בדרכי.

עוד דבר שהחיילות שלי היו שומעות ממני הרבה, זה דיבורים בשבחה של הדרך. נהגתי לומר להן שזו אחת המילים האהובות עליי בעברית – הצליל שלה מזכיר דריכה, הישארות במקום, אבל המשמעות בדיוק הפוכה. כמה מנחם לדעת שהעולם בנוי על תנועה, על התקדמות, על שינויים. זה מפחיד מאד, אבל גם מרגש. כל העולם הזה, כל הזמן, מאז נוצר ועד היום ועד בכלל, וגם אני בתוכו – הכל תמיד ממשיך לנסוע.

פעם כתבתי אחרי הופעה של אביתר:

"בדרך בדרך, כמה אפשר להיות בדרך, אני רוצה כבר להיות שם. אבל כמו במערכון הידוע, אין "שם", ובכל פסיעה אל עבר הרצוי אך בלתי ידוע אני מתרחקת ממנו ומתקרבת אליו בו זמנית. כל פעם מגיעה עד אליו, עד ל"שם", והנה לנגד עיניי הוא הופך ל"כאן", ונולד לו "שם" חדש. איזה יופי. ונכון שאני כל הזמן מוצאת את עצמי מחכה לדברים גדולים שיקרו בדרך, אבל אתמול פתאום נפל לי האסימון שוב, שבעצם מה היא הדרך עצמה אם לא דבר גדול מאד שקורה לו לאיטו. והייתי כל כולי געגוע ונחמה".

אז אני הולכת בדרך הזו, הספירלית, שבה לכל נקודה יש תמיד נקודות תואמות במעגלים שקדמו לה. והנקודות חוזרות ובאות ופוגשות בי שוב ושוב בסיבוביי, בין אם בצורת העצמי-הזו-של-אז שמתעוררת ועולה למולי ברגעים מפתיעים, מכל מיני תקופות עבר וגילאים שחלפו, וכל פעם היא קצת דומה לי וקצת אחרת. בין אם בצורת התמודדויות ושאלות שאני ניצבת מולן בחוסר אונים, ולפתע נזכרת שבעצם הייתי פה כבר קודם. בין אם בצורת אנשים שאני פוגשת, מתקרבת אליהם ואז מתרחקת ופתאום מתקרבת שוב, או שירים, שהרבה פעמים קורה איתם תהליך דומה. ובין אם בצורת החגים שחוזרים מדי שנה, ותאריכים הרי גורל למיניהם, והיום שבו נולדתי, שבכל שנה מחדש שוב מפתיע אותי במפגש איתו, ובמפגש איתי.

והיה זה אלתרמן שכתב ש"גם למראה נושן יש רגע של הולדת". לא תמיד זוכרים את הניצוץ ההתחלתי הזה, לא תמיד מזהים אותו כשהוא חוזר וניצב שוב מולך. אבל אני רוצה לזכור שאני, וכל חלק ומישור ונקודה שבי, קשורים עדיין לאותה נקודת התחלה, ממשיכים לנבוע מאותו רגע של הולדת, אז, לפני עשרים ושלושה סיבובים במעגל. ועם השנים, עם הדרך, הכל רק הולך וגדל, הולך ומתרחב. הולך ומתרחק מאותה נקודה התחלתית אבל תמיד מחובר אליה, ופוגש בה שוב ושוב.

וזו הדרך שמאז אותו רגע של הולדת נסללת איתי אל מי שאני היום, ואל מי שאהיה מחר, ובעוד שנה, ובעוד עשור. והיא עודנה נפקחת לאורך.

הוידיאו הזה צולם ממש לפני שנה (חדי העין יוכלו לזהות אותי בתוך הקהל המאושר). ברי סחרוף, מוקף מכל עבר בכישרון ובכריזמה של עצמו ושל מלוויו – גידי רז, איתמר דוארי ושי צברי, עשה לי יום הולדת שמח.

והפעם אחתום עם אותו שי צברי (טרם יצא לי להקדיש לו פוסט, למרות שכבר הייתי בהופעה נהדרת שלו. זה יקרה יום אחד). עוצמות הקול של האיש הזה מתחרות רק בעוצמות הלב שלו, ובהופעות של ברי כל הנוכחות הזו שלחה אליי שוב ושוב גלים של חום מהבמה. הרגע שבו הוא נכנס אל חיי סופית, בעוצמת רכות מופלאה, היה כששמעתי את הלחן שלו לתפילת הדרך. ואחרי כל הדיבורים על דרך, בטח ביום כזה, הדבר שהלב שלי באמת מבקש לומר הוא פשוט – תפילה.

אמן.

לחצו להגדלהממש לסיום אספר לכם ששי צברי הוא גם זה שייפתח את עונת ההופעות הנוכחית של "מוזיקה בבית", ממש בעוד שבוע. אין באמת מילים שיוכלו לתאר את המתנה הזו, את הקסם האינטימי, הפתוח והחד פעמי של ההופעות החלומיות על המרפסת. ובכל זאת ניסיתי לכתוב על ההופעה הביתית הנפלאה של נעם רותם בקיץ שעבר, ואתם מוזמנים לקרוא ולהתמלא בחשק לקחת חלק בדבר הזה, כי הקיץ שוב הגיע, ואיתו מתחדשת עונת ההופעות. אחרי שי יגיעו גם דוד לביא, ואביב גדג', וייתכנו הפתעות נוספות בהמשך. הזמינו כרטיסים מראש (כי לא תתקיים מכירה במקום), והישארו מעודכנים.

 

ויש בי מקום אחר

14 במרץ 2013

­­"כאבי פנטום: כשאדם מאבד איבר, יש והוא ממשיך להרגיש כאבים באיבר שכבר איננו. כלומר, המוח עדיין חווה את חוויית הכאב, באותו מקום במוח האחראי על "יד ימין", וזאת למרות שיד ימין עצמה כבר איננה. אחרי זמן מה הכאבים ייעלמו.
להקשיב לפונץ' זה לקבל כאבי פנטום של איבר שעדיין אין לך. אם תקשיב מספיק זמן, בלב מספיק פתוח, זה יתחיל לכאוב לך שם. ובאותו מקום שזה כואב, יתחיל לצמוח משהו. סוג של תשובה, של פתרון, סוג של הכרה. אחרי זמן מה תקום ותגלה שיש לפניך דלת למקום חדש. מקום שלא שיערת בנפשך שהוא קיים באמת".

                                        (עוזי וייל, כפי שמצוטט בספר "שיר חדש" של רוני שויקה)

לפני כמעט שנתיים כתבתי פוסט לרגל יום ירושלים. מצאתי תשעה שירים שקלעו בדיוק למה שהאוזניים שלי חיפשו ביום הזה, ולא הצלחתי לחשוב על שיר נוסף שישלים את העשירייה. כמה חודשים לאחר מכן, השיר הזה הגיע. קוראים לו "ירושלים", והוא השיר שהפיל לי את האסימון לגבי אביב נוימן.

רק איש ופסנתר, מה יותר פשוט מזה, ומה כבר אפשר לכתוב על ירושלים שעוד לא נכתב. ובכן, מסתבר שאפשר. השיר הזה, מלבד העובדה שעורר אצלי את בלוטת הדמעות, הוכיח לי שמאחוריו עומד מישהו שמכיר היטב את הגיאוגרפיה של הנפש. וכמו מדריך מנוסה, הוא מפליא לדייק ולהסביר את הקיים, אבל גם פותח בפניך מקומות חדשים. שבילים שלא ידעת שקיימים. בך.

את אביב כבר יצא לי לפגוש על איזו במה או שתיים לפני שנים, לא בכוונה, עם ההרכב "סמטת פחם". מהרגע הראשון היה שם משהו אמיתי, אבל גם קצת אלים, או אולי נכון יותר לומר: לא מתפשר. משהו שקצת פחדתי להכיר לעומק, אבל בד בבד הסתקרנתי ורציתי עוד. החשש מובן, הרי להצמיח מקומות חדשים בנפש זה לא קל. גם הדברים שתמצא שם עלולים להכאיב. אבל אחרי האזנות חוזרות ונשנות ל"דוד" – האלבום החדש שלו (להאזנה כאן), אין לי אלא לומר: זה משתלם.

לא כל מוזיקאי שאני שומעת באמת עושה את מה שעוזי וייל מתאר שם כל כך יפה. אלו שאני אוהבת במיוחד, בדרך כלל כן עושים את זה: מרחיבים את הנפש אל מקומות חדשים, יוצרים בתוכי את הפינה השמורה רק להם. אביב נוימן הצליח איפה שרבים נכשלים בתוך שטף המידע המוזיקלי האינסופי: הוא לא רק פוגע במקומות עמוקים וכנים – וגם זה לא מעט, אלא עושה את זה בצורה חדשה, משלו.

הוא מוביל את המאזין למסע מלא מיסתורין, כמעביר מבט חטוף על פני חלונות בקדמת הבית, בעוד את מה שמתרחש שם בפנים החדרים השונים עליך להשלים בדימיון. כמו בתמונה המתנוססת על עטיפת האלבום – הוא לא מראה את פניו, רק מזמין אותך להביט יחד בשברירי התנועה הזוהרים שנלכדו במבטו, לשמוע איך הוא טווה מהם שירים. המילים שלו תמיד מגלות קצת ומסתירות הרבה, וכמה שבא לי לצטט פה משפטים שלו שאהובים עליי במיוחד, כמעט כולם נחלשים כשמוציאים אותם מההקשר של השיר המלא. הוא יוצר שם עולמות שלמים שאורכים דקות ספורות בלבד, זה קסם. וכמו קסם אמיתי, המראות והצלילים נשארים איתך גם אחרי שהתפוגגו.

וכך, למרות שהדיסק עצמו קצר יחסית (פחות מ-40 דקות), כמעט כל האזנה גוררת איתה חצי שעה נוספת של שקט. לעבד, לחשוב, לפנות את השבילים אחרי הטורנדו. חלק מהשירים דרשו כמה וכמה האזנות עד שהצליחו לחדור פנימה, אך רובם עשו זאת מיד ובקלות. הסינגל הראשון והסוחט "אלף פעם" עם הקולות המהממים של שני ולמן המהממת, שגם מבצעת יפה יפה את "מי שהיית". "בלוז האילמים" שמתחיל עם צ'לו, מסתיים עם חצוצרה ובין שניהם מתחבא טקסט נוקב ומדויק כל כך (ובחוברת מתחבאת גם תמונה נהדרת בעמוד הזה). "אדון אוקיינוס" היפהפה שהציף לי את הלב משמיעה ראשונה. וכמובן, "התזמורת זוהרת" שמסיים את כל העסק בהתרוממות רוח גדולה.

בניגוד ל"ירושלים", שאר השירים בדיסק מעובדים ומתוזמרים, עם העשרה של כלי מיתר וכלי נשיפה. לא משהו שלא שמענו בשום מקום אחר, אבל עדיין, העיבודים מצליחים להפתיע ולרגש את האוזן. ולמרות שעושר מוזיקלי איננו הנתון הכי חשוב ביצירה, וכאמור – גם איש אחד עם פסנתר או גיטרה יכולים להצליח במקום שתזמורות סימפוניות ייכשלו, עדיין מדובר בבונוס עצום. בטח כשמדובר באלבום בכורה של יוצר חדש.

ואולי זו השורה התחתונה: האלבום הזה לא נשמע כמו אלבום בכורה. אביב נוימן שר, כותב, מנגן ומשחק בלב שלי כאילו זה מה שהוא עושה כבר שנים. ואולי זו השורה התחתונה באמת, כי הרי בית צריך להיות בית, ולא משנה אם הוא חדש או ישן, קטן או גדול, מאובזר או פשוט, הוא רק צריך לתת את התחושה הקיומית שיש לך מקום. זו יכולת מופלאה, ליצור בנפש מאזיניך מקומות חדשים, וגם להעניק להם את התחושה הבלתי ניתנת לעירעור שהאוצרות האלה היו קיימים בתוכם מאז ומתמיד. מתנה כזו מלטפת בבת אחת את כל צלקות הדרך וגורמת להן לזהור.

לפני סיום רק אספר לכם שבמוצאי השבת הקרובה (16.3) אביב ישיק את האלבום במועדון האזור (פרטים כאן). את השירים הללו שמעתי בלייב בעיקר בוריאציות אקוסטיות, כך שאני מתרגשת מאד לשמוע אותם מנוגנים עם להקה. האמת היא שאני מתרגשת מאד גם בלי קשר, כי בחודשים שחלפו מאז שמעתיו לראשונה, אביב כבר נעשה קצת חבר. אבל כשהוא יעלה על הבמה הכל יישכח. אני אעצום עיניים ושוב אהיה בירושלים שלו, אנשום את האוויר, ואתן לו לחתור בין הגלים ולהוביל. וכל שנותר לי זה להציע גם לכם את שירותיו: אם אתם צריכים מציאה, או מסע, או בית, תנו לאביב נוימן להיות המדריך שלכם לשם.

("דוד" – אביב נוימן, 2013)

* * * * * * * * * * * * * * * *

ולעניין אחר לגמרי:

לחצו להגדלהבעיקרון אני נגד קידום עצמי לא רלוונטי, אבל מאחר וזה כן רלוונטי ומאחר והקידום העצמי פה הוא שולי יחסית, אני שמחה ומתכבדת להזמינכן (כן, נשים בלבד) לערב יצירה מקורית של "מזמור", בית הספר למוזיקה שאני לומדת בו. אני אשיר שיר אחד משלי, אבל עזבו את זה: אחרי ששמעתי את כל השירים שהולכים להתנגן שם – אני מרגישה לגמרי בנוח להזמין חובבות מוזיקה באשר הן, ולאו דווקא כאלה שמכירות אותי אישית, וגם לומר בפה מלא שהולך להיות ערב יפהפה ומרגש. באמת.
זה יקרה ביום שני הקרוב, 18.3, הפרטים המלאים בפלייר המצורף.

יבוא החסד, תבוא הנחמה

8 במרץ 2013

צילום: אפרת ניצן

הרב מנחם עזב אותנו.

לכאורה אין מקומו של הפוסט הזה בבלוג העוסק במוזיקה, אבל הקשר בין הרב מנחם פרומן ז"ל למוזיקה היה ועודנו כל כך פשוט ובהיר, שאני לא מרגישה צורך להתנצל. וחוץ מזה, כבר ימים ולילות ארוכים שהאצבעות מבקשות לכתוב משהו, והלב לא מוצא את המילים. עכשיו מצאתי כמה, ואני רוצה להשמיע אותן למי שרק מוכן לפתוח את הלב שלו לדקות ספורות, ולהכניס אליו את האיש הכל כך חד פעמי הזה. אם הכרתם אותו, אינכם זקוקים לי. רבים רבים הולכים עם מועקה בלב מאז ליל שני העצוב השבוע. אם לא הכרתם אותו, אולי כבר מאוחר מדי. אבל אולי לא. אז הנה המילים שלי, אולי משהו עוד אפשר ללמוד.

ושוב הן מסרבות להיכתב. כי איך אפשר להקיף במילים אדם? ועוד אדם כמוהו, שבגופו הרזה החזיק והרקיד עוצמות חיים אדירות כאלה, שרק אחרי טנגו מתמשך ואכזרי נכנעו לסרטן. לפני כמה חודשים, בראיון מרתק ב"הארץ", הוא אמר שהוא חי חיים של תחנונים. יותר משנתיים שהוא התקיים על הנפש, הרופאים כבר מזמן הרימו ידיים. הנפש לבדה החזיקה את הגוף המותש והצעידה אותו הלאה, עד קצה הזמן, להדליק בעולם עוד ועוד אורות.

לאירועי ליל הושענא רבה בתקוע (שם צולם הוידיאו הקודם לפני חודשים ספורים) מגיעים מדי שנה אלפי אנשים. אני חושבת שבהלוויה השבוע, באותו מקום, היו אפילו יותר. כל כך הרבה פרצופים מוכרים ראיתי שם, מכל כך הרבה מקומות והקשרים, ולא הצלחתי לחשוב על עוד אדם שהיה מסוגל לקבץ אליו כזה מגוון של בודדים וציבורים. כולם באו להיפרד. באחד ההספדים נאמר שמלבד עשרת ילדיו, עוד רבים נשארו יתומים עכשיו. אני לא יכולה לומר שהוא היה הרב שלי, אבל אם יש מישהו שכמעט התקרב למלא את התפקיד הזה בשבילי, לא במובן של סמכות הלכתית אלא במובן של הנהגה רוחנית – זה היה הוא. לא תמיד הבנתי מה הוא אומר. לא תמיד הבנתי את מעשיו. מישהו אמר השבוע שהרב מנחם חי בתודעה של גאולה בזמן שהעולם שלנו עוד רחוק משם מאד. אבל בשבילי הוא היה מהאנשים שגם כשלא הבנתי את מילותיהם, המנגינה שמסביבן עשתה את שלה.

הרב מנחם היה שיר שרציתי ללמוד.

והיו, כמובן, מחיאות הכפיים. באמצעות מחווה שמשמשת בדרך כלל כהבעת הערכה לאדם אחר, נפרד ממך, הרב מנחם – בהשראת רבי נחמן מברסלב – עורר שוב ושוב תנועות של חיבור. של קירוב הפכים וצירוף ניגודים. של שלום. יד ימין ויד שמאל מתחברות במכה ובצליל. והרוח שמנשבת ביניהן במחיאת הכפיים צועקת לשלום שיבוא.

בשנים האחרונות הוא ייסד אירועי "תורה-שירה", בהם הוא לימד ומוזיקאים שרו לצידו. לכאורה הלימוד היה העיקר והנגינה ליוותה אותו, אבל לא היה ספק שמבחינת הרב מנחם התורה והשירה אחת הן, שני זרמים מעורבבים בנהר שוצף שמטרתו להמיס אט אט את האבנים בלב ובמחשבה. להוליד חופש. הוא לימד זוהר, או רבי נחמן, ושוב ושוב היה מגיע הרגע שבו הוא היה עוצר את דיבורו בבת אחת, ומסמן למוזיקאי שלצידו – יאללה. ואחרי ששיר אחד היה מתנגן, שוב הייתה מגיעה מצידו אותה התנועה שהביאה איתה שיר נוסף – וחוזר חלילה. הוא הכיר בכוחה של המוזיקה לשבור קירות שאפילו דברי אמת לא יכולים להם.

צילום: אפרת ניצן

הוא היה איש של הפתעות, שסירב להיות מוגדר ותחום. הימנים חשבו שהוא שמאלני, השמאלנים חשבו שהוא ימני. חבריו היהודים הלינו על כך שהוא נפגש עם מנהיגים ערביים, הערבים לא ידעו איך לאכול את פעיל השלום שגר בהתנחלות. הוא היה דתי וכופר, איש הלכה ואיש חירות. הוא מילא בעולם הזה תפקיד ומקום שאין אחר שימלא תחתיו. משבצת שלא הייתה כמותה לפניו, וספק אם תהיה אחריו. זו הייתה משבצת בלי גבולות, בלי קווי מתאר, רק רוח וחופש.

זו קלישאה, אבל בהרבה מישורים הרב מנחם הקדים את זמנו. אהוד בנאי אמר עליו שהוא הרב של הרוקנרול הישראלי. גם במשבצת הזו נראה שאין מי שימלא את מקומו.

הרב מנחם היה עיר מקלט לחופש. רק שם יכולים הניגודים להתחבר.

יש מי שיגיד שהוא היה משוגע. אם זכור לי נכון, הוא אף העיד כך על עצמו בעצמו. אבל בינינו, יש מישהו נורמלי בעולם הזה? אנשי אמת נתפסים פעמים רבות כמשוגעים בעולם השקר, והוא היה איש אמת. השיגעון שלו נתן מקום לכל המשוגעים שביקשו אוויר לנשימה. ביום ירושלים האחרון הוא יזם אירוע תחת השם "יום ירו-שלום", בו שרו וניגנו למען ירושלים ולמען השלום ברי סחרוף, אהוד בנאי (שניהם שרו גם בהלוויה), ועוד, הרב מנחם דיבר, וגם חברו הקרוב איברהים. הבכי והצחוק שימשו שם בעירבוביה, וגם מחיאות כפיים נשמעו, כמובן, יותר מפעם אחת. את התחושה שיצאתי איתה מהערב הזה אני לא שוכחת. התקווה נכחה שם בחלל האולם כמו שלא הרגשתי אותה נוכחת בשום מקום ובשום זמן בכל שנותיי על האדמה הזו. משב רוח אדיר של תקווה, עוצמתי כל כך עד שהוא היה כמעט מוצק, אבל לא מכביד. מלטף.

כי הרב מנחם, כשמו כן אישיותו, היה מנחם גדול. אחרי שחלה הוסיף לעצמו את השמות "חי שלום", ששניהם הלמו אותו להפליא, אבל בראש ובראשונה הוא היה מנחם. כמה קל לזעזע, לפצוע, להחריד, וכמה קשה לנחם באמת. ועכשיו, בצער הפרידה הזה, כשהוא כבר לא כאן – מי יתננו נחמה?

אכן, קשה לכתוב דמעות. כששמעתי את הבשורה המרה הרגשתי שהשמיים נקרעים. ומאותו הרגע ועד עכשיו, המילים נאספות ובאמת רוצות לעזור, לתאר, לגעת, אך אל מול האינסוף האנושי הזה – גם מהן נבצר למלא את החלל שנפער. אני קוראת וקוראת ושומעת ורואה ונזכרת, אבל הבור בלי תחתית, מסרב להתמלא. ובכל זאת, מתוך כאב האובדן מתבהרת ההודיה הגדולה על מה שהספקתי לקבל ממנו. לצערי מדובר בהבזקי אור בודדים וספורים, אך הם מעט המחזיק את המרובה, וכאמור – משהו עוד אפשר ללמוד, גם עכשיו. בתוך הזיכרונות והמתנות הללו אני מבקשת להזכיר עוד תמונה אחת שלא תישכח ממני לעולם:

לפני כשלושה חודשים, בסופו של מבצע "עמוד ענן", נדדו אירועי "תורה-שירה" לקיבוץ עלומים שבעוטף עזה. הרב מנחם, יחד עם אביתר בנאי, ירדו אל הנגב המתאושש ממכת הטילים, להביא מילים ומנגינות של נחמה. וכרגיל הרב מנחם דיבר, ואביתר שר וניגן, ואז – בסוף הערב – הגיעה עת התודות. הרב מנחם הודה לכל המארגנים והעוזרים, לכל מי שסייע לאירוע להתקיים, וסיים ב"תודה למקור החיים". ואז, תוך שהוא מלווה את עצמו במחיאות כפיים אדירות – אלא מה – הוא צעק כלפי מעלה שוב ושוב לפי הקצב: "תו-דה תו-דה תו-דה תו-דה". והקרביים זעקו איתו ושלחו דמעות חמות אל העיניים, שנפקחו ונעצמו ונפקחו שוב בפליאה גדולה, למראה איש לבן וזוהר שמחלה נוראית מאיימת על חייו, והוא עומד וזועק כולו הודיה על חלקו בעולם.

"הגוף יש לו סוף, הנשמה – אין לה סוף, אין לה סוף"…

גם את הראיון המופלא ההוא הרב מנחם סיים באותה הדרך. וגם בנו יוסי אמר בהלוויה שאחרי שנגמרות כל המילים, נשארת רק עוד מילה אחת לומר, רק עוד מילה אחת שיש לה טעם וערך ומקום.

אז – הרב מנחם, תודה.

"האמת והשלום אהבו".

בשבח הדברים החולפים (שנתיים לבלוג)

16 בפברואר 2013

 

                                                         (מתוך "בשבח הדברים החולפים"/ישראל אלירז)

מאז השחרור, כבר קצת יותר משנה וחצי, אני עובדת בחנות צילום. זה לא חדש שעניינים טכניים (לכאורה) מעוררים אצלי תהיות קיומיות בקלות, כבר התרגלתי, אבל האמת היא שעבודה בחנות כזו פשוט מזמינה את זה. לפתח תמונות של אנשים זרים ממש גורם לי להיכנס לתוך החיים שלהם, בלי שהם מודעים לכך.

הבחירה של התמונות, הפרצופים הניבטים מהן – מדי פעם פרצוף מוכר מפתיע אותי מתוך תמונה של אדם זר, הסיטואציות המצולמות שלפעמים ממש מזמינות לנחש מה קרה ומה נאמר ברגע הצילום, המקומות המוכרים לי ואלו שלא, אלפי הסצינות הקטנות שנלכדו בעדשה ומתעדות רגע שאיננו עוד.

אנשים מביאים תמונות של אירועים משפחתיים – בתור נקבה טיפוסית יש לי עניין מיוחד בתמונות חתונה. וכמעט תמיד אפשר לגלות דרך התמונות – עמוסות חיוכים ככל שיהיו – מי פחות מסתדר עם מי, מי ממש שמח ומי היה מעדיף לא להיות כאן. אפשר לזהות אם בני הזוג עצמם מאושרים ונינוחים, לוקים בבהלה פתאומית או סתם שרויים בהלם קל מהמתרחש סביבם. אפשר ללמוד על אופי האירוע שהיה, להתרשם מעט מהאוכל ומהריקודים, פה ושם אני כמעט מצליחה לשמוע את המוזיקה שהתנגנה באולם.

מגיעות אלינו תמונות גם סביב אירועים פחות שמחים (למדתי לזהות הזמנות לפיתוח של משפחות שיושבות שבעה), וסתם תמונות יומיומיות שלפעמים משעמם לעבור עליהן ולפעמים זה מסקרן כמו לראות סרט. רוב התמונות הללו מצולמות באיכות בינונית ומטה, אבל מדי פעם יש איזו הזמנה שאפשר לזהות בה ניצוצות של כישרון צילום. וכמובן, הרבה פעמים מגיעות תמונות מטיולים, רובם במקומות ששפחתכם הנאמנה – שהקשר שלה לטיולים מתחיל ונגמר בשמו של הבלוג הזה – אף פעם לא הייתה בהם (חשבנו לקבוע חוק בחנות, שמי שמביא תמונות לפיתוח מטיוליו בעולם צריך להוסיף על התשלום גם טיפ כדי לממן לנו טיול משלנו).

תמונות אינן דבר חי, אבל הן גם לא מאד רחוקות מזה. הן רסיסי חיים. הן קפואות, ולוכדות משהו שכבר איננו, אבל כל אחת מהן מספרת סיפור.

וחרף ההתפייטות הזו, חייבים להודות שהטכנולוגיה השתנתה, וחנויות צילום הולכות ונעשות פחות רלוונטיות. אנשים מצלמים הרבה יותר תמונות היום, ומפתחים הרבה פחות מהן. תמונות נאגרות באלפיהן במעמקי זיכרונות הסמארטפונים והמחשבים, וברובן ספק אם ייעשה שימוש בעתיד. בערך פעם בשבוע מגיע לחנות מישהו עם דיסק-און-קי גדוש, ומספר בהתרגשות שהנה סוף סוף אשתו החליטה לפתח תמונות מהחמש-שש-שבע שנים האחרונות, שלושה ילדים כבר נולדו להם ולאף אחד מהם אין אלבום מסודר, הגדול מתחיל לחשוד ששלושתם מאומצים בכלל (את החלק האחרון המצאתי). ואז שנינו עומדים ומעלים זיכרונות מלאי ערגה מהתקופה שבה מצלמות דיגיטליות עוד לא היו קיימות, לכל תמונה שצולמה קדם תיכנון מחושב, והסקרנות שליוותה את מסירת הפילם לפיתוח הייתה מתוקה, כזו שדור הסיפוק המיידי שגדל היום – פשוט לא מכיר.

וכמובן שהסנדלר הולך יחף, למרות שהוא יכול לתפור לעצמו נעליים ממש בזול. גם לי יש אלפי תמונות מפוזרות בכל מיני תיקיות, מחכות שאגאל אותן משיממונן הממוחשב. עוד כמה מאות שכבר פיתחתי בזכות התקף אמביציה פתאומי, מחכות ליום שבו אשנס מותניים ואסדר אותן באלבומים. אני לא מתחייבת שזה יקרה בעשור הקרוב.

אז למה בכלל מצלמים? בשביל מה? את רוב התמונות הללו אף אחד לא רואה. העניין פה מורכב יותר, כי עושה רושם שאיש לא חושב על כך ברגע הצילום. כלומר, כנראה שהצילום עצמו משרת צורך אנושי כלשהו, שלא תלוי בהכרח בתוצרים.

"אי אפשר לבוא בטענות למי שרצה להעמיק לתוך כל רגע חולף, ללמוד את סודותיו, לצעוק כנגד האובדן, השינוי והתנועה".

          (מתוך "בתו של שומר הזיכרון"/קים אדוארדס)

יש משהו טראגי בכך שקיומנו תלוי במרחב של זמן, כזה שנע בהתמדה קדימה ולא עוצר ולו לרגע כדי לחשוב. דברים משמעותיים קורים לנו בעולם, רגעים קטנים-גדולים כל כך, או חזקים כל כך, או הרי גורל כל כך, או סתם יפים במיוחד. ובחלוף שבריר של שנייה, הם אינם שם יותר. רישום כזה או אחר שלהם אולי יישאר בזיכרון, אולי אפילו יתועד בדרכים כאלו ואחרות, אבל אותו הרגע בדיוק כפי שהיה – לעולם לא ישוב.

אני מאמינה גדולה בדרך, בהתקדמות, בתהליך, אבל אין ספק שיש מימד מעציב בעובדת היותו של העולם הזה כל כך חולף בהתמדה, כאשר ההתמחות הבולטת ביותר שלו היא באובדן, בשינוי ובתנועה. ולא משנה כמה הרגע הזה פלאי – טבעו תמיד נותר פגיע.

אני חושבת שזו הסיבה המרכזית והבלתי מודעת לדחף האנושי לצלם כל כך הרבה, גם אם אחר כך לא יהיה לתמונות הללו שום ערך. אני חושבת שזה השורש של אובססיית התיעוד שלי, ואני די בטוחה שזו אחת הסיבות שמביאות אותי לכתוב על הופעות.

כשפתחתי את הבלוג הזה, וזה קרה לפני שנתיים בדיוק, כתבתי ש"מוזיקה היא תנועה. היא מתקיימת רק במרחב הזמן, ואי אפשר להקפיא אותה. היא דבר חי". ואכן, יש גם יופי גדול שטמון בשבריריות הזו, בדברים שלא יכולים לקרות אלמלא יחלפו מיד לאחר מכן. שיר לא יוכל להתנגן אם כל צליל יעמוד במקומו ויסרב לנוע הלאה. וגם החיים תלויים בקונפליקט הקיומי והמתעתע הזה: כל דבר שקורה חייב לחלוף כדי לפנות מקום לדבר הבא.

"הדברים החולפים מעידים שהחולף אינו חדל להיות".

          (שוב ישראל אלירז)

קורה לי לא מעט באמצע הופעה, שאני חושבת: לו רק הרגע הזה היה יכול להימשך לנצח. או לפחות עד שבוע הבא. מניסיון העבר – זה לא קורה אף פעם, ולא משנה כמה רציתי. ובכל זאת, התיסכול על כך הוא יחסית פעוט, כי בד בבד אני מזכירה לעצמי שיבואו עוד כל כך הרבה רגעים יפים וחולפים כאלה, שחבל להיתקע ברגע היפה הזה, ואולי אפילו טוב שהוא חולף. כמו חבר אהוב שבא לבקר, הוא מחבק ומפזר מתנות קטנות, ואז ממשיך בדרכו ומפנה מקום לאלו שמחכים ממש מעבר לדלת. ובכל זאת, הרי במובן כלשהו, במרחב אחר שלא תלוי בזמן – הוא אינו חדל להיות.

"תני לרגע שיחלוף, העבר עוד לפנינו".

          ("מונסון"/ברי סחרוף, מילים: מיכה שטרית)

ויש עוד קונפליקט ספציפי שנעוץ בחוויית הדברים החולפים, והוא קשור לאובססיית הצילום האנושית שהזכרתי קודם. אם להתייחס לנושא המרכזי שבו עוסק הבלוג הזה מאז היווסדו – הופעות – ובכן, יש כל מיני דרכים לחוות אותן. בשנים האחרונות הולכים ומתרבים האנשים שרואים הופעה שלמה בצילום וידיאו דרך מסך הפלאפון שלהם. יוצא לי לראות לא מעט צלמי סטילס מוכשרים שתוך כדי ההופעה עסוקים יותר מדי בהגדרות המצלמה שלהם כדי להפיק את התמונה המושלמת, וספק אם הם מצליחים להיות שם בכלל ולהרגיש משהו מההופעה עצמה. ויש גם תופעות שמעלות חיוך: כבר כמה פעמים ראיתי בחור אחד שיושב בהופעות ומצייר. כל זה מעלה את השאלה – עד כמה להיות ברגע עצמו, ועד כמה להיות עסוק בלתעד את הרגע, בהנחה ששני הרצונות הללו עלולים להיות סותרים?

בצילום וידיאו אני חוטאת פה ושם, אבל מנסה לא להרגיש בזה – מניחה את המצלמה על השולחן או על הברכיים ומשתדלת להתעלם מקיומה. תמונות הייתי מצלמת פעם, אולי לא במקרה זה לא ממש קרה כבר המון זמן. ולצייר אני לא יודעת. אבל יש דבר אחר שאני עושה בהופעות: כותבת.

אני כותבת כדי לזכור, כדי לוודא שלא אשכח. בסיקורים הראשונים שיצאו תחת ידיי, אי שם בגיל 16, לא נזקקתי לעזרים חיצוניים. חזרתי הביתה, וההופעה כולה – על כל הניואנסים הקטנים שהיו בה – עוד הייתה חקוקה בזיכרוני היטב. זה כבר לא המצב, לצערי. אם לא אכתוב – אשכח. ובכל זאת, אני נזהרת מאד מהאפשרות שהכתיבה תפגום לי בהופעה. אם התיעוד יבוא על חשבון חוויית הרגע עצמו, יצא שכרי בהפסדי. כשהצלילים עוטפים אותי, אני לא רוצה להיות עסוקה מבלי משים בלנסח את מה שאכתוב עליהם למחרת.

לפעמים אני בכלל לא מתכוונת מראש לכתוב על ההופעה, ולכן לא רושמת תזכורות, והבוקר שאחרי מוצא אותי מלאת רגשות וחוויות שפשוט כותבים את עצמם החוצה, בלי מאמץ מיוחד. אבל זה קורה לעיתים רחוקות.

אז קניתי לי פנקס קטן, ואני כותבת בו איזכורים מרומזים לדברים שקרו או נאמרו, פורקת מחשבות שעולות בי תוך כדי, מציינת שירים שהיו יפים במיוחד. עבודת הפיענוח אחר כך משעשעת (ככה זה כשמשרבטים בחושך ובלי להסתכל על הדף), אבל באופן פרדוקסלי משהו, עצם קיומו של התיעוד הזה מאפשר לי להשתחרר מהצורך האובססיבי לזכור במהלך ההופעה את כל מה שקורה בה. אני כותבת תזכורת קטנה – וזה שם. אפשר לתת לרגע להיות ולחלוף, בידיעה שיישאר לו זכר, ואוכל לשוב אליו אחר כך. החולף אינו חדל להיות.

אני משאירה לעצמי סימנים. וזה גם מה שהבלוג הזה, והכתיבה בכלל, נותנים לי. פירורי לחם ביער. סימני דרך מתועדים שאני משרטטת בשביל מי שתיכף אהיה, כדי שיהיה לה – לי – לאן לחזור. כדי שאף פעם לא נלך לאיבוד.

והרגעים הגדולים באמת קורים כשאני מפנה את מבטי הצידה לרגע, ומגלה שבשביל הזה אני לא צועדת לבד.

שנתיים חלפו מאז שהבלוג הזה נפתח. את כל התודות כבר כתבתי בשנה שעברה, אז רק אומר שוב שהחוויה הזו, של לכתוב לגמרי בשבילי ולגלות שההד מגיע עד לאנשים אחרים, זו מתנה גדולה כל פעם מחדש. מספר הצפיות בשנה הזו היה כמעט זהה לזה של שנה שעברה, מה שמראה שלמרות שכתבתי הרבה פחות – בדרכים כאלו ואחרות אנשים הגיעו לכאן, וקראו, וזה מרגש. אפילו אם הם הגיעו לכאן בטעות רק כי הם חיפשו בגוגל "שיטות איך לא להתרגש בהופעה בשירה", "תינוק מזיז את הראש מצד לצד", "אפרת גוש לא נחמדה", "יובל שרלו + מאיר אריאל", "ברכת יום הולדת לגיסתי" או "הבשורה של אהוד בנאי להורדה" (הכל אמיתי, כמובן).

תראו מה זה, פוסט שלם ואפילו לא שיר אחד. אז הנה:

כל רגע מותח מיתר על הלב
עכשיו בשקט אפשר להרפות
מה שקצת יישכח, יתעמעם, יתפורר
דפיקת לב על מיתר תדע לאחות.

           (זה שלי)

אז תודה גדולה לכם ולאל, ושהשנה הבאה תביא איתה עוד הרבה דברים חולפים ויפים. לכולנו.

בברכת… תמיד יש מוזיקה, וכמובן – יום הולדת שמח!

מיכל

זה בין הצלילים

1 בפברואר 2013

בסופו של דבר, הכל עניין של אמון. כלומר, לא הכל, אבל במקרים רבים – במוזיקה כמו בחיים – השאלה האם אתה מסוגל להאמין לבנאדם שמולך היא שאלת מפתח. האם אתה מקבל את מה שיוצא מפיו כאמת אובייקטיבית, שלו, גם אם אינך מסכים או מזדהה איתה? האם אתה מוכן להושיט קדימה יד ריקה מספקות, ולתת לו להוביל אותך לאן שירצה?

ובכן, מה כבר ביקשתי, סך הכל? רק להושיט ידי, לפתוח דלת חדשה-ישנה. ולהאמין.

לכאורה האכזבה היחסית מההופעה הזו הייתה צפויה מראש. יונתן רזאל הוציא לפני כחמש שנים אלבום בכורה מדויק ומרגש שפער לי את הלב, והופעת ההשקה שלו בתאטרון תמונע הייתה אחת ההופעות הכי מרהיבות שהייתי בהן מימיי. חמש שנים עברו, והקולות מההופעה הזו עוד מהדהדים בי מדי פעם, אני זוכרת אותה נקייה ובהירה כמעט כאילו קרתה אתמול. "בין הצלילים", האלבום השני שלו, יצא לא מזמן, ולדעתי כיצירה הוא לא קרוב די הצורך לאיכויות של קודמו. יש בו שירים יפים, אפילו יפים מאד, אבל לא מספיק מהם. אז איך אפשר לצפות שהופעת ההשקה של אלבום כזה תוכל להתעלות במשהו מעל קודמתה הזכורה כל כך?

חמש שנים שלא חוויתי אותו בסיטואציה של הופעה אמיתית, רצינית, מלאה. האמת שפגשתי בו שוב לא מעט בשנים שחלפו, בכמה הופעות אקוסטיות ואירוחים ובעיקר בחלטורות דוסיות למיניהן, שאף פעם לא עושות לאף מוזיקאי שירות טוב. אז הגעגועים והתקווה עשו את שלהם, והחלטתי להושיט את היד למרות הכל. לבוא להופעה הזו בלב פתוח ובלי ציפיות, ולראות לאן הוא ייקח אותי.

הוא עלה לבמה, וההתרגשות שזכרתי ממנו בהופעה ההיא הייתה ניכרת היטב גם הפעם, על פניו ובקולו. "תיקון הגשם" הוא פתיחה מערסלת לאלבום החדש, אבל במקרה של ההופעה העסק עבד קצת פחות טוב. מה לעשות, רציתי להאמין לו, באמת, אבל כשבמקום המיתרים שניגנו בהקלטות נשמעו מהבמה סטרינגז מלאכותיים, היה לי קשה לקבל את זה. ונו, כן, זיכרון רביעיית המיתרים שניגנה בהופעת ההשקה הקודמת טרם התעמעם. יונתן ידוע כמוזיקאי מקצועי ופרפקציוניסט, איך הוא מרשה לעצמו להסתפק בסאונד מעובד וסינתטי שכזה במקום הרוח והעץ שמפיקים כלי מיתר אמיתיים?

מילא, שתי דקות אחר כך נפסקו צביטות הפיציקטו הבלתי אמינות, והוחלפו סוף סוף בכינור אמיתי, כזה שמנגן על מיתרים פיזיים ויודע להרטיט את הלבבות בחלל האולם. עכשיו אפשר לחייך בסיפוק, ולשקוע במוזיקה.

כי הדברים שיונתן רזאל עושה, מוזיקלית, הם פשוט מהממים. מהסוג שמכריח אותך לוותר על מגננות, לעצום עיניים ולצלול אל תוך זה, כל כולך, עד שאתה והצלילים הנשמעים באוזניך – אחד הם.

"קבענו הופעה אחרי הבחירות כדי שכולם יבואו רגועים, בלי הרבה התלבטויות. תשאירו את ההתלבטויות בשבילי", כך הוא חייך אל הקהל אחרי שני שירים. ופה עולה שוב שאלת האמון. כי יונתן הוא איש מתלבט, בלתי אפשרי לפספס את זה, מהמורכבויות שלו הוא עושה מנגינות. ולמרות שהוא מציג בשיריו נושאים שמעסיקים גם אותי, התשובות שהוא מוצא לא בהכרח זהות לאלו שלי. ב"שומר אמונים", למשל, שהתנגן לי בראש לאורך כל השעות שקדמו להופעה, הוא שר: "זה כמו לטפס על קיר של קרח, אני נאחז בטוב, כשמסביב הכל נעלם גדול (…) אבל אני שומר אמונים". זה לא הלך רוח שאני מסוגלת להזדהות איתו במאה אחוז, אבל אני בהחלט מסוגלת להאמין לו שזה המוצא שהוא מצא. ולהניח לו לקחת אותי לשם, ולו לרגע, לבדוק את האפשרות שהוא מציע, בטרם אחזור אל האמונות והדעות הנכונות לעכשיו, בשבילי.

כזה הוא גם "בין הצלילים", שיר הנושא של האלבום החדש, שכבר יצא לי לשמוע לא מעט פעמים בעבר. בפעם הראשונה ששמעתי אותו החסרתי נשימה או שתיים, וזה למרות שבהסתכלות שטחית על המילים, הן יכולות להצטייר כקיטשיות. אבל אם נקודת המוצא היא שאתה מאמין לבנאדם, אז אתה מאמין לו. לא משנה מה יוצא לו מהפה, וגם כשהוא אומר לך משפטים שחוקים לכאורה. אם המעיין הוא אמת, האבנים שבו שומרות על צורתן חרף השחיקה הטבעית.

הערה אחת יש לי לגבי המילים, בכל זאת. מר רזאל היקר – כתבת מילים, חיברת אותן לכדי שירים, שיחררת אותן לעולם מעוגנות בהקלטה ובחוברת המצורפת לאלבום? אל תשנה אותן יותר. אנא. מעבר לעובדה שזה גורם לקהל לחוש נבגד כשהמילים שהוא שר שונות מאלו שבוקעות מפיו של האמן (ולא משנה שאני בכלל נגד להצטרף בשירה מלכתחילה), בדרך כלל זה גם יוצא פחות מוצלח מהמילים שחשבת עליהן לבד בחדר, בחרת, שיכתבת, הקלטת והדפסת. לא יודעת אם זה בכוונה או שהאיש פשוט לא זוכר את המילים של עצמו (ובמקרה כזה יש פיתרון טריוויאלי שאמנים רבים נעזרים בו: קלסר), אבל כמה וכמה פעמים במהלך ההופעה זה קרה, וכמעט תמיד המילים החדשות חרגו מהמשקל ומהקצב של השורות, והתחברו לכדי משפטים, איך לומר, מעוכים מעט. חבל.

היו יוצאים מן הכלל הזה, כך למשל ב"אילו פינו" – טקסט מקסים מהמקורות שעוסק בחוסר היכולת האנושית להודות לאלוהים על כל הטובות שהוא גומל לנו, וזכה ללחן מופלא של יונתן באלבום הראשון – הוא הוסיף בין המילים המוכרות את הדברים שהוא רוצה להודות עליהם: "כל תנועה של אצבע, ריח של קפה בבוקר", וכך הלאה. זה היה חינני ומובן. ולעומת זאת, ב"ואני תפילתי" שפותח את אותו אלבום, התוספות היו הרבה פחות מוצלחות, והשינויים מהטקסט המקורי רק פגמו ביופיו העדין של השיר.

יש עוד נקודה לציון בעניין הטקסטים. בכל אחד משני האלבומים שהוציא יונתן, רוב רובם של הטקסטים לקוחים מהמקורות. גם אלו שנחשבים "מקוריים" (ומצחיק שהמילה הזו אמורה לתאר משהו שכביכול אין לו קשר למקורות קודמים) – כאלו שיונתן חתום על מילותיהם, מושפעים מפסוקי קודש או מצטטים אותם. אין לי שום בעיה עם זה, כל עוד אני מרגישה שהבחירה בפסוקים הללו דווקא, מתוך העושר האינסופי שקיים במקורות שלנו, הוא מוצדק. זה נכון ל"ואני בחסדך", עליו אמר יונתן שהוא נכתב (כלומר, הולחן) בבית החולים, בין קומת הלידה לבין קומת טיפול נמרץ. זה נכון ל"את פניך", שבהופעה החזיר אליי באחת את התחושה שעלתה בי בפעם הראשונה ששמעתי אותו. אבל יש כמה שירים שבהם אני לא מבינה את הבחירה הטקסטואלית שיונתן עשה. וזה בסדר, לא חייבים לאהוב הכל, אבל יש לי תחושה בלתי מבוססת שאם היה עליו לבחור בין המילים לבין המוזיקה, הוא היה לוקח את הצד של המוזיקה בלי שום התלבטות. והייתי רוצה לחשוב, ביחס לסינגר-סונגרייטרים שאני אוהבת, שאם היו מציגים בפניהם שאלה כזאת הם היו נאלצים להתחבט בה זמן רב ולא בטוח שהיו מגיעים לתשובה.

והמצב עוד פשוט יחסית, כי אני דתיה, אני מכירה את הטקסטים הללו ובנקודות מסוימות מסוגלת להזדהות איתם, וכמוני היו רוב היושבים באולם. הקהל אהב אותו, ופירגן, ורוב השירים התקבלו במחיאות כפיים סוערות בתחילתם ובסופם. אבל העניין הוא שבמגזרים הדתיים למיניהם עוד לא התפתחה תרבות פנאי עמוקה וראויה, ובתכל'ס, אנשים בקושי הולכים להופעות. מוזיקאים כמו יונתן רזאל לא יכולים להרשות לעצמם לצאת לסיבוב הופעות אינטנסיבי שיסתמך רק על הקהל הדתי. והקהל החילוני איפה? אז זהו, שלתחושתי אין שם פתיחות מספיק גדולה ליצירה מהסוג הזה. למה בעצם?

לפני "ציון" ("כי מציון תצא האהבה"), הלהיט הגלגל"צי מהאלבום הקודם, יונתן סיפר על מישהי ששמעה את השיר והתפלאה לגלות שהעומד מאחוריו הוא אדם דתי. "בשבילה זה היה כמו לשיר – 'She loves you, yeah yeah yeah', זה בכלל לא היה בשבילה משהו דתי". אז יכול להיות שזה פשוט כי אנשים לא מקשיבים למילים בימינו, אבל אם אני יכולה להבין ולהתחבר לטקסטים חילוניים למהדרין, שלאו דווקא מבטאים את עמדותיי הרוחניות, הדתיות, הפילוסופיות או אנערף מה, למה לא ההיפך?

ואם לחזור לעניין המוזיקלי, שהרי לשמו נתכנסנו, מהבחינה הזו אין ספק שזו הייתה הופעה שבקלות אצמיד לה את התואר "מופלאה". יונתן הוא מהאנשים שעם פסנתר נשמעים כמו עולם שלם. הרגעים שהוא עזב אותו לטובת גיטרה קלאסית ("וארשתיך") או אקוסטית ("הגעגוע" היפהפה) היו פחות חזקים מוזיקלית, אבל כך או כך כמעט בכל השירים ליוו אותו נגנים נהדרים, שכפי שהוא אמר כשהציג אותם – כל אחד מהם הוא סטאר בפני עצמו. נבחרת האולסטארז שלו כללה את עמית הראל על קלידים ששלף גם אקורדיון מלבב ב"דרור יקרא", נאור כרמי על הבאס, אלון יופה על התופים, והכנר האהוב עליי – ניצן-חן רזאל, בן דוד של יונתן (שנבחר "לא בגלל שקוראים לו רזאל, אלא בגלל שהוא פשוט מתוק מדבש ומוזיקאי מעולה"). ניצן-חן גם התארח לשיר אחד מתוך האלבום שלו שיצא לאחרונה.

הביחד של הנגנים היה מדויק ופתוח במידה שווה, והעיבודים פשוט נתנו לצלילים כנפיים. כל זה הגיע לשיאו בביצוע ל"ניגון פוגש תזמורת", אולי דווקא כי אין לו מילים, מדובר בניגון מחסידות בעלז שיונתן הצמיד לו באלבום עיבוד תזמורתי, ובהופעה הפך למפגן וירטואוזי של ניצן-חן על הכינור, בזריזות אצבעות לא הגיונית כמעט, כשהבאס והתופים דוחפים מאחורה והקצב הולך ומסתחרר מרגע לרגע. אחרי שהניגון נגמר, יונתן סימן לכולם ומיד הם המשיכו לסבב נוסף, מעגלים מעגלים של קרוסלת צלילים חסרת גבולות ומעצורים, איזה יופי.

"קטונתי", הסינגל שכבש את תחנות הרדיו הדתיות והחילוניות כאחד, עוד טקסט מהמקורות שנבחר בצדק גמור להיות מולחן ומושר, זכה לביצוע נפלא. זה לא סוד שיונתן ומשפחתו חוו תקופה לא פשוטה בשנתיים האחרונות, כשבתו נפצעה קשה מנפילה, ועדיין עוברת תהליך שיקום איטי. וגם בלי לדעת את כל זה, המילים הללו, שמדברות על קטנותך האנושית אל מול חסדי העולם הבלתי נתפסים בגודלם ובעוצמתם, הן מרגשות ברמה הכלל-אנושית. מי לא מרגיש ככה לפעמים.

לפני השיר יונתן דיבר על כמה שקשה לבנות משהו בעולם הזה, וכמה קל להרוס. שנים לוקח לבנות בניין, ובשנייה הוא יכול להיהרס. והסיפור נעשה ספציפי יותר ב"אור חדש" ("בתי, בתי, איך סבלת כאבייך, הייתי עומד ומתפלא"), שלווה בסאונדים חלליים ובכינור דיסטורשני כמעט לא אחראי, שיר מפרק, יונתן בקושי הצליח לשיר ובכל זאת כל מילה הייתה כמו חץ עדין ללב.

אבל החשיפה הטוטאלית הזאת היא מקרה יוצא דופן, והרי הלהיט הגדול באמת שלו הוא "והיא שעמדה" ההמנוני, שזכה לסערה של מחיאות כפיים בשנייה שזוהה, כשהקהל מתחיל לשיר הרבה לפני שיונתן התכוון לעשות את זה. ויש משהו אירוני בזה שהשיר הכי מוכר של יונתן לא נמצא באף אחד מהאלבומים שלו, והושר במקור על ידי זמר אחר. אישית, אני כבר קצת מאסתי בו, אבל יש להודות שלגמרי בצדק הוא הגיע לאן שהגיע, ובכל מקרה אני מעדיפה את הביצוע של יונתן על פני המקורי של שוואקי.

וגם אם נשאיר את "והיא שעמדה" בצד (ספוילר: לא לאורך זמן), בהופעה היו שיאים רבים, מוזיקליים, רגשיים, ולפעמים שניהם ביחד. יונתן סיפר על רב שהוא מכיר, שכל שבוע מחדש הציג בפניו את "החבר הכי טוב" שלו, כשכל פעם היה זה איש אחר. וכך, אמר יונתן, כל פעם שרואים שקיעה – זו השקיעה הכי יפה. כל פעם שרואים ילד – זה הילד הכי יפה. והיו כמה שירים שיכולתי להגדיר אותם שוב ושוב כהכי יפים, אבל יונתן אמר ש"אם תשאלו אותי איזה שיר הכי יפה בעולם, אני חושב שאני אגיד את השיר הזה" – ושר את "זכרנו לחיים" של קרליבך שהוא הדרן מתוק לאלבום הנוכחי, השיר התחיל על הגיטרה הקלאסית עד שהיא החלה להשמיע רעשים חשודים וגרמה ליונתן לנטוש אותה לטובת הפסנתר, מדהים איך שיר ששמעתי עשרות פעמים יכול פתאום להוליד מתוכו תפילה פשוטה מחודשת וכנה. לחיים.

בגזרת ההפתעות היו שתיים מרכזיות, אחת מהן הייתה "עוד יום" שיונתן חידש לפרוייקט עבודה עברית, שיר מהמופלאים שנכתבו בשפה הזו וזכה לביצוע יפהפה. דווקא כשהוא שר שיר של מישהו אחר, היכולות המוזיקליות וההבעתיות שלו התעלו על עצמן במיוחד. זה שיר שקשה להרוס, ובכל זאת, הפרשנות של יונתן העניקה לו גוון חדש, שונה וזוהר.

ההפתעה השנייה הייתה כבר בקצה ההדרן, כשיונתן הודיע שבעצם הם התכוונו לרדת, אבל הגיע אורח מיוחד לנגן ללא הכנה מראש, ועל כן הם ימשיכו עוד קצת – ראשים רבים הסתובבו אוטומטית לעבר אביתר בנאי שישב בקהל, אבל לבמה עלה דניאל זמיר, שעושה רושם שבאמת נמצא בכל מקום לאחרונה. הם ניגנו ביחד את "ברוכים" שממש אינו מהאהובים עליי, אבל תוחזק ושודרג הפעם עם סולו סקסופון ארוך של דניאל, סולו פסנתר של יונתן שהוציא ממנו איכויות אחרות מאלו שנשמעו בנגינה שלו לאורך ההופעה, וגם סולו של נאור כרמי על הקונטרבאס. מה אומר ומה אגיד, מסתבר שאילתורים במוזיקה יוצאים הרבה יותר מוצלח מאילתורים טקסטואליים, ובאופן כללי זו הייתה חגיגה.

הם היו אמורים לסיים בזאת, אבל היה נראה שדניאל משכנע את יונתן לעשות משהו, ויונתן ענה ש"אחרי סולו כזה אתה יכול לבקש הכל". לא ברור למה מהכל דניאל ביקש דווקא את… "והיא שעמדה", כן. נו, זה קצת מאוס כבר, והיי, עד שנהיה פה קצת שמח! (באופן כללי ההופעה הזו הייתה מפגן מרשים של אפס-אנד-דאונס). אבל כך השיר התחיל להתנגן בשנית, והופסק לאחר שניות ספורות כשאביתר בנאי נצפה מפלס את דרכו מתוך הקהל אל הבמה… יונתן התחיל לנגן חצי בצחוק את "יש לי סיכוי" (או! הנה רעיון ראוי! יש לקוות שימומש בהופעה הבאה, בה אביתר מתארח באופן רשמי). בקשת "עטור מצחך" מהקהל נבלעה ברעש מחיאות הכפיים (יונתן עיבד בזמנו את הגרסא הגאונית של אביתר ואף ליווה אותו בפסנתר), והם שרו את "והיא שעמדה" בטריו מרגש וחמוד למדי.

היה לי מוזר שככה נגמרה ההופעה, ציפיתי שאם הוא לא הושר עד כה – בהדרן האחרון יגיע "סך הכל", שיר הנושא היפהפה של האלבום הראשון, שבהופעה הזכורה ההיא בוצע פעמיים, בהתחלה ובסוף. זה לא קרה, אבל זה היה מסוג המקרים שבהם ההופעה לא נגמרת כשעוזבים את האולם, אלא ממשיכה בראש כל הלילה שאחרי, עם השירים שהיו וגם עם כאלה שלאו דווקא.

יונתן אמר בהופעה שהוא חושב הרבה על מה זה להיות זמר, מה המשמעות של להיות איש שיושב ושר. איך אמן יכול להיות סוג של בידור, אבל יכול אולי גם קצת להשפיע על מאזיניו. עוד הוא סיפר על חוויותיו מהשלג בירושלים, ש"אין לו אח ורע", איך שכולם שמחים ומחייכים אחד אל השני, כולם רוצים אותו דבר, כולם שלמים ושמחים ושלווים, ואולי ככה זה יהיה יום אחד…

אז כן, למרות החוסרים וההערות, בסוף הרגשתי שככה זה היה למשך שעתיים, יונתן רזאל הצליח להשפיע מהבמה החוצה אור ויופי, ובאוויר שררה אחדות מופלאה, לא כזו של סיסמאות אלא כזו של לב. והוא התרגש, ודיבר על איך בהופעות האלה כולם חווים משהו ביחד, ואחר כך כל אחד חוזר לאן שהוא חוזר, אבל להופעה שהייתה יש חלק באיך הוא יחזור לשם. הפעם נראה לי שזיהיתי שם חלק לעולם הבא.

סטליסט:
סטליסט

("בין הצלילים" – יונתן רזאל, זאפה ירושלים, 23.1.13)

פן נחלוף על האושר

5 בנובמבר 2012

"הייתי צוללת עכשיו למים
הכי, הכי עמוקים
לא לשמוע כלום
לא לשמוע כלום.
הייתי צוללת עכשיו ימים
ימים, ימים ארוכים
לא לדעת כלום
לא לדעת כלום".

הייתי יכולה לסיים את הפוסט הזה כאן. יש שירים מופלאים כאלה, ש­­ברגישותם חוסכים לי את הצורך לדבר. ובכל זאת, יש בי משהו חזק שרוצה לספר על ההופעה הזאת, שיידעו. אולי מסתובב שם בחוץ עוד מישהו, או בסבירות גבוהה יותר – מישהי, שמחפשת הד ללחישות פנימיות מהוססות. אני מצאתי הד כזה. קוראים לה אפרת בן צור.

את סיפור ההתאהבות שלי בגברת בן צור תוכלו לקרוא כאן. אקצר ואומר שכבר חודשים ארוכים שהיא ברירת המחדל בפלייליסט שלי. יום, יומיים, שבוע, עשרה ימים אני אשמע המון דברים אחרים, ובסוף אחזור תמיד אליה. כבר כמה חודשים שהיא הולכת איתי יד ביד. במקרה של התאהבות מוזיקלית שמתחילה מדיסקים בלבד, תמיד ישנו מבחן ההופעה (אלא אם כן מדובר במוזיקאי שכבר איננו איתנו, או אחד שלא גר פה. זה רק גורם אחד שמוביל לכך שאני כמעט ולא שומעת מוזיקאים מחו"ל, ועוד קצת על כך בהמשך). לא אשאיר אתכם במתח: היא עמדה בו בכבוד.

אל הזאפה נכנסתי כשהמופע הפותח כבר היה בעיצומו. מופעים פותחים זה רעיון נחמד, ואני מחבבת את האפשרות לקבל מנת הפתעה כמתאבן לפני המנה העיקרית שהזמנת. גם הפעם זו הייתה חוויה נעימה. "רוסו&ווינברג" התגלו כצמד יפה, בחור ובחורה, נראים קצת לא מכאן, עם אקוסטית וכמה צעצועים ובעיקר שני קולות מאד מאד יפים, שיצרו ביחד הרמוניה נרגשת אך מדויקת מאד. רק שאלה אחת לי: למה, למה באנגלית.

זו תלונה קצת מוזרה, הרי ההופעה שלשמה הגעתי מלכתחילה כללה יותר שירים באנגלית מאשר כאלו בשפת הקודש. אבל ראשית, ברור שגם במקרה הזה הייתי מעדיפה לשמוע עברית, ושנית – לא כל מי שמחליט לכתוב טקסטים באנגלית הוא אמילי דיקנסון. וגם לזה עוד אגיע.

בסיומו של המופע הפותח, נשמע בחלל הזאפה סאונד של מטוס, או של גלי ים גועשים, האות ניתן והנגנים עלו לבמה אחד אחד. מהרגע הראשון זה היה נראה כמו מחזה מופק היטב, והנה גם השחקנית הראשית – באוברול שיפון שחור, חגורה, פרח בשיער וחיוך מסתורי. וללא נעליים. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לציין את זה, אבל יש לי תחושה שזה חשוב לשם הבנת העלילה.

היא ניצבה ליד האוטוהארפ שלה, עם הסאונד המתכתי והעתיק, והתחילה לשחק. לשחק את התפקיד שלה, לשחק עם הלב שלי, same same.

כל החלק הראשון של ההופעה הורכב משירי האלבום "Robin", שבו הלחינה אפרת טקסטים של אמילי דיקנסון. וכבר בשיר הראשון או השני נוכחתי לגלות שוב שהאזנה לדיסק לעולם לא תשווה לחוויית הלייב. יש משהו מסוכן בלפגוש לראשונה, בעיניים ובאוזניים, קול שפגשתי כבר כל כך הרבה פעמים בתיווכם של רמקולים או אוזניות. במקרים רבים הקול האמיתי עלול להתגלות בחולשתו היחסית בהשוואה להקלטות המוכרות. ההקלטות האלו הרי מתרחשות בסיטואציה מוגנת של אולפן, נבחרות מתוך כמה וכמה טייקים, ולפעמים גם מופעלות עליהן מניפולציות של עריכה והפקה. ואילו כאן גיליתי שלאפרת בן צור יש קול עצום, והיא יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, הרבה יותר ממה שבא לידי ביטוי בסופו של דבר בדיסקים שלה. שמעתי כבר זמרות מוכשרות ממנה, כמוה לא שמעתי. מדובר בזמרת מצמררת. איך היא יכולה ככה גם גבוה וגם נמוך, בלחישות עמוקות או בצרחה בלתי מתפשרת, בנהמות אצורות או בהגייה מדויקת, כל מה שהשיר ידרוש.

אפרת בן צורב-"A thought" היא עברה בסוף משירה ללחשושים. ב"While I was fearing it", אחרי הבית הראשון, היא פלטה פתאום זעקה. אי אפשר לפספס את העובדה שהאישה היא באמת שחקנית מקצועית, ובכל זאת, לא הרגשתי שמנסים לעבוד עליי. מניירות שבכל מקרה אחר היו מעצבנות אותי, וגורמות לי לחוש ריחוק מיידי מהמתרחש על הבמה – התקבלו בטבעיות גמורה כשהן נבעו ממנה. כן, נבעו, כמו מעיין של סיפור, כזה שמבקש להיות מדויק וגועש גם יחד, מעיין שהפך לנהר סוחף ולקח אותי איתו הלאה, הלאה.

ובתוך השטף הזה, כל דבר היה נראה הגיוני ונכון. הצחקוקים המשונים שלה פה ושם, ההקראה הדרמטית של חלק מהשירים, הפריטה על גיטרה קלאסית תוך שימוש בשניים-שלושה מיתרים בלבד, המשחקים בפעמון, קרקורי הצפרדעים, הזעקות, הקפיצות והריקודים, המוזרות הבלתי נמנעת. אפרת בן צור היא מוזרה, אבל באופן מוזר לא פחות, הביזאריות שלה לא מרחיקה אלא דווקא מקרבת. היא משוגעת, אבל מהסוג שגורם לכל מי שנלכד בצליל קולה או במבט עיניה – להשתגע ביחד איתה. ובמחזה הזה, כבר הבנתי, כל האמצעים כשרים.

למפגן השעשועים שלה היו שיאים רבים, אחד מהם היה בעת הביצוע של "Storm". אחרי ההקדמה המחייבת ("זה השיר הכי הכי שמח שתשמעו כאן הערב"), אפרת אחזה במקל תיפוף גדול, והתחילה להכות לפי הקצב בתוף שעמד מולה. היא שרה, היכתה בתוף ורקדה, לסירוגין וגם ביחד, והכל במין חינניות משונה שלא איפשרה לשום אדישות לנכוח. והנה בדיוק ברגע הנכון היא הושיטה לקרני פוסטל – רוב הזמן על הצ'לו הענוג – את התוף מרים שעמד גלמוד על הבמה, והמשיכה בצווחות קטנות ובריקודים עם התוף. המחזה הפך למחזמר, והחגיגה בלב גדולה.

השיא התיאטרלי התמשך אל תוך מונולוג קטן, אודות סיבוב ההופעות של אפרת ולהקתה בארצות הברית (למעט קרני פוסטל שהעדיפה לנסוע עם אסף אבידן לצרפת, וחטפה קצת על הראש בנוגע לזה). בגמגומים ובמבטא אמריקאי שהתפרץ מדי פעם לתוך דבריה במכוון, היא סיפרה על ההופעה הכי מרגשת שהייתה להם שם, ב"אמילי דיקנסון הום טאון", ועל סיור שערכו במעונה של המשוררת ("היינו אצלה בבית. היא לא הייתה"). המדריך באותו הסיור טען שדיקנסון לא הייתה דיכאונית, ושהיא לא יצאה מהבית פשוט כי היא רצתה לכתוב. אפרת חלקה עליו: "לדעתי, מי שמפסיק לצאת מהבית בגיל 30 – הוא דיכאוני!". אבל, כפי שהמשיכה ואמרה, לא זה מה שמשנה. "מה שמשנה זה שהיא כתבה טקסטים כל כך יפים".

ואכן, מעבר לעובדה שעברית היא שפת האם שלי, ולנצח טקסט שנכתב בה ייגע בי יותר מכזה שנכתב באנגלית, יש לומר גם כי בהרבה מקרים טקסטים באנגלית מרשים לעצמם להיות פשטניים. באנגלית הכל נשמע פחות כבד, יותר אוורירי. ואילו הטקסטים של אמילי דיקנסון, משוררת אמיתית, הם מצד אחד פואטיים ועמוקים מאד, ומצד שני עושים את זה בשפה פשוטה יחסית, כך שגם מי שלא שולט בכל רזי האנגלית יכול להבין, להזדהות ולהתאהב.

קחו את הטקסט הזה לדוגמא, שהפך לשיר הנושא של האלבום:

If I can stop one heart from breaking
I shall not live in vain
If I can ease one life the aching
Or cool one pain
Or help one fainting robin
Unto his nest again
I shall not live in vain

איזו פשטות, איזה יופי, וכמה רגישות טמונה בשילוב ביניהם. את המילים הללו אפרת הקריאה לפני השיר עצמו, כפי שעשתה מספר פעמים במהלך הערב. ולמילים יש כוח בפני עצמן, אבל כמו במקרים מוצלחים של הלחנת שירי משוררים, עם הלחן והביצוע – כוחן של המילים רק התעצם. המוזיקליות בהופעה הזו הייתה מסעירה, ולא הניחה לשום חלק בגוף להישאר באדישותו. הכל התגעש והתלכד אל תוך אותו נהר שסחף אותי איתו, הלאה, הלאה, בלי אפשרות להתנגד.

אחרי שיר נוסף והצגת הנגנים הנהדרים – שמלווים אותה גם באלבום: עומר הרשמן על גיטרה חשמלית, אסף שתיל על הפסנתר, גיא לוי על הקונטרבס, גיורי פוליטי על התופים וקרני פוסטל (המהממת! Girl power it is) על הצ'לו, פתאום הגיעה העברית. אפרת אחזה שוב בגיטרה, כל הכלים למעט הפסנתר – השתתקו, והיא שרה את "קח אותי". כאילו כדי לא לעשות את המעבר חד מדי, גם באמצע השיר הזה הגיעה קריצת אנגלית קטנה ("Only love can break your heart"), אבל חרף העובדה שזה אפילו לא שיר אהוב עליי במיוחד, מבחינתי אין מה להשוות. פתאום זו כבר לא הייתה רק מוזיקה, זו הייתה תפילה. באחת הופסקה הצלילה האיטית אל עולם אחר, מכושף ומלא מסתורין, ופשוט צללתי פנימה, אל מקום מוכר ומחבק.

ואחרי האורחת הראשונה – העברית, הגיעה תורה של האורחת השנייה: רונה קינן. היא עלתה דרך הקהל כבר לצלילי השיר הבא, אחזה בגיטרה זהה לזו של עומר הרשמן, ואני נהניתי לרגע רק מהפריים הזה: אפרת בן צור ורונה קינן, ביחד. יש כל כך מעט זמרות שאני אוהבת, שהסיכוי לפגוש שתיים מהן ביחד על במה אחת הוא קלוש להחריד. זה לא קרה אף פעם בעבר. והנה זה קורה.

ואחרי ההתמוגגות מעצם ההתרחשות, עברתי להתמוגג מהביצוע המשותף ל"אני אחכה", אחד מהשירים של אפרת שאני אוהבת במיוחד. את האמת יש לומר: הביצוע היה רחוק מלהיות מושלם. הגבוהים שאפרת מתגברת עליהם בקלות קצת תפסו את רונה לא מוכנה, וגם השילוב ביניהן היה לא מלוטש, אבל הקסם עבד בכל מקרה. הקסם שבא לידי ביטוי בכוח המשונה שיש לקול אהוב דווקא כשהוא שר מילים שאינך רגיל לשמוע ממנו. הקסם שבא לידי ביטוי במפגש של שני מקומות פנימיים אצלי, שמקבלים מימוש במציאות על ידי מפגש של שני מוזיקאים אהובים (בדיוק כמו שהיה לא מזמן אצל ברי סחרוף ויהודית רביץ). וכמו מפגש צלול של שתי כוסות יין בחלל האוויר, זה נשמע זך ובהיר, ורק מתחשק לך ללחוש: לחיים.

"הגעת!", אמרה אפרת בחיוך, "ערב טוב!". אחרי שביב חיקוי של ליאור נרקיס מצד רונה (הרי אי אפשר לומר יותר "ערב טוב לך" בתמימות), ועוד קצת גמגום של אפרת לגבי השיר הבא, הן שרו ביחד את "קסיוס" למילותיה של יונה וולך. זה שיר שנחשב לנדיר ומבוקש בהופעות של רונה, ולמרות שאני באופן אישי לא משתגעת עליו – עף לי המוח. הטקסט המשונה התאים לאפרת כמו כפפה ליד, והביחד של שתיהן סוף סוף פרח.

ולאחר דו שיח מוזר אך משעשע נוסף, השיר הבא של רונה היה דווקא אחד שאני אוהבת מאד, וגם הוא בקושי מבוצע בהופעות: "מי מפחד מהזריחה". איזה כיף. יופי של ביצוע פשוט ונקי, טוב בהרבה מהטיזר שעלה לאינטרנט מוקדם יותר באותו יום. הסאונד בוידיאו, לצערי, לא עושה חסד עם היופי שהיה שם (ישבתי קרוב מדי), אבל תאמינו לי שהרגשתי כאילו מישהו מחבק אותי חזק. השיר הזה חיבק אותי, כמו ששיר באנגלית לעולם לא יוכל, והרגשתי כאילו שתיהן גם כן מציעות לי חיבוק וירטואלי עשוי גלי קול ורגש. זה עזר.

אפרת חזרה לתיאטרליות שלה, ואמרה ש"זה נורא מוזר לארח. לא הצעתי לה לשתות משהו", כמובן ששוב התפתח איזה דו שיח קטן ומצחיק, שבעיקר הוליד אצלי תקווה שעקב תחושת הפספוס המשועשע שאפרת הביעה באנחה, אולי בעתיד החיבור הזה יקרה שוב. הפוטנציאל חזק. חלק זה של ההופעה הסתיים ב"יש עוד מקום", שרק חיזק את הנקודה הזו: שוב מדובר בשיר שאינו מהאהובים עליי, אבל הביצוע המשותף היה מעולה לגמרי.

אפרת המשיכה ל"אבוא אליך" לבד, ואז אמרה שהיא מתלבטת איזה שיר לשיר לסיום. כמה הצעות נשמעו מהקהל, ביניהן צעקת "פודרה!" נחרצת, מה שהוביל את אפרת להמתיק בחיוך צופן סוד: "את פודרה אני לא שרה יותר, אוקיי?"… לבסוף היא ביקשה מכולם להירגע, ובעוד זיק אירוניה מודעת לעצמה היטב, אמרה: "בואו נקום, נתחיל לזוז ולרקוד לצלילי המיני-להיט…" והתחילה לפרוט את "צוללת". עשר שניות אל תוך השיר והיא שוב מחייכת: "איפה אתם?"…

מילים יהיו קטנות על מה שהשיר הזה עשה לי. באמת צללתי. זה השיר שפתח לי את הלב אליה מלכתחילה, ולא האמנתי שעד אז לא הכרתי אותו. אין הרבה שירים שלאורך רוב זמני חיי, על תקופותיהם המשתנות, הם נשארים תמיד רלוונטיים. "צוללת" הוא שיר כזה. למרבה המזל, תיארתי לעצמי שהוא ייכלל בהופעה, בניגוד לשירים רבים אחרים שאני אוהבת מתוך שני האלבומים בעברית – וכמובן, נעדרו הפעם (שניים מהם אפילו נכתבו בסטליסט אך לא בוצעו בפועל). זו האכזריות בלהכיר אמן חדש שהוא בעצם ישן. יכול להיות שתתאהב עד כלות בדיסקים שלו שיצאו לפני שנים, ואין סיכוי שתזכה שוב לשמוע אותם במלואם בהופעות. בכל מקרה, לשמוע סוף סוף את "צוללת" בלייב לראשונה, לפגוש בה שרה אותו פנים אל פנים אחרי שכמה חודשים הוא הולך איתי ללא הפסקה, זו הייתה מתנה גדולה.

בהדרן, רונה קינן הוזמנה שוב אל הבמה. ואחרי עוד הקדמה מצחיקה מבית הגברת בן צור, רגע לפני שהן משלחות אותנו לדרכנו, שרו שתיהן ביחד בדואו שקט יפהפה כמו שיר ערש את "All I have to do is dream" של האחים אברלי. מקסים.

כל הנגנים (הנפלאים, אם לא הזכרתי את העובדה הזו עד כה) הוזמנו לשוב אל הבמה. ומאחר ואפרת החליטה שהיא "לא מסוגלת לסיים הופעה בנימה כזאת אופטימית", השיר האחרון בהופעה היה השיר היחיד שטרם בוצע מהאלבום החדש, וזה שמסיים גם אותו – "Till the end", ממש כמו שקופית הסיום של סרט.

למקרה שזה לא היה ברור עד עכשיו: לאורך כל ההופעה הזו הייתי מאושרת. וברגע שהיא נגמרה, פתאום עלה בי זיכרון חד דווקא של הטיול לפני הגיוס, ימי קיץ חמים וארוכים באילת. אני צוללת. שעות ארוכות מתחת למים, אוויר מגיע מלמעלה, מראות יפהפיים ניבטים מלמטה, ואני שטה עם הגלים ורק מתפללת שאצליח לזכור את התחושות העצומות האלה גם ברגעים פחות יפים. אפרת בן צור עוזרת לי לחזור ולצלול. זה הכי קרוב שאי פעם הגעתי להתגשמות החלום המודחק שלי – להצמיח כנפיים ולעוף. טל גורדון ראיינה אותה כשהאלבום האחרון יצא, והראיון (המעניין למדי) קיבל את הכותרת "מקום בחלל שנקרא אפרת בן צור". אחרי הצצות מתמשכות במקום הזה, וביקורים חטופים על אש קטנה, לפני שבוע סוף סוף עפתי לשם. וכמו כשמבקרים במקומות היפים באמת, מקומות שמבחוץ מעוררים לך דברים בפנים, משהו משם עוד נותר אצלי. ושבוע אחרי, גם כאן, על הקרקע, הכל נראה הרבה יותר יפה.

סטליסט:

סטליסט

("Robin" – אפרת בן צור מארחת את רונה קינן, זאפה ת"א, 28.10.12)